ווסטוורלד, עונה 1, פרקים 1-2: החומר שממנו עשויים החלומות 2


כמה הרהורים חלומיים על שני הפרקים הראשונים של הסדרה ווסטוורלד

פעם מזמן, באחת מתכניות 'לילה גוב' ששודרו ב'טלעד', גידי גוב ראיין את שרה אנג'ל לרגל צאת ספרה "חכי לי ר'", והיא אמרה לו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שהיא מעדיפה את עולם הכתיבה על פני עולם הפשע כי כשהיא כותבת היא יכולה להרוג את כולם ולא לשלם על כך מחיר.

הצפייה בשני הפרקים הראשונים של ווסטוורלד, הזכירו לי את דבריה, כי נראה שווסטוורלד, הפארק בסדרה המכיל בובות אדם, נוצר כאילו בדיוק למטרה זו, כדי שהמבקרים בני האנוש יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשלם על כך את המחיר (חוץ מכנראה את מחיר הכניסה).

אך מעבר לכך התחושה שלי היא ששני הפרקים הראשונים עסקו יותר מכל דבר אחר בחלומות ובפענוחם.

המילה חלום טומנת בחובה שתי משמעויות עיקריות. האחת את מה שעובר לאדם בתודעה בזמן השינה, והשנייה את מה שהאדם שואף אליו, העולם האידאלי מבחינתו. כשבשני המקרים המדובר הוא בדברים שבדמיון. פענוח החלומות נמצא בסדרה הן בניסיון להבין על מה האנשים חולמים כדי לספק להם זאת, והן בניסיון של האדם להבין את משמעות החלום שהוא נתקל בו עבורו.

שני הפרקים הראשונים של הסדרה מציגים לנו כמה סוגים של חלומות, וגם במידה מסוימת את האופן שבו המפגש עם המימוש שלהם הוא בעייתי.

החלום הראשי והגדול ביותר בעיניי, הוא החלום שאפשר לקרוא לו גם בהשאלה "להיות אלוהים": כלומר להיות בורא העולם. האנשים שיצרו את פארק הבובות האנושיות ווסטוורלד יודעים שהם בוראים עולם, הם בונים את הסיפור שלו ואת השחקנים הראשיים בו. העניין הוא שהם רוצים שהעולם שהם בונים יהיה כמה שיותר אמיתי, וכדי לעשות זאת הם צריכים שהשחקנים שלהם יהיו כמה שיותר אמיתיים, כלומר הם צריכים להעניק לבובות שלהם מספיק תכונות אנושיות במידה כזו שהן תוכלנה להפעיל את עצמן לבד במשך זמן ארוך מספיק, כדי שמי שאינו יודע שהמדובר בבובה לא יוכל להבחין בהבדל. אולם, יחד עם זאת הם חייבים שהבובות יתקיימו בתוך מגבלות הדמות שהם בראו להן, שלא ייצאו מהשטנץ שלהם, וראינו בפרק הראשון איך הבובות טדי ודולורס מוציאות מפיהן את אותם המשפטים בסיטואציות שונות לחלוטין, מה שיוצק משמעות אחרת למשפט, אך הופך את הדמויות ליותר נאמנות לעצמן. על האופן שבו ממשים את החלום הזה בווסטוורלד אפשר להביט מכמה זוויות.

John P. Johnson, באדיבות yes
פורד, יוצר הפארק. קרדיט תמונה: John P. Johnson, באדיבות yes

זווית אחת היא הקושי של כל יוצר יצירה בדיונית כלשהי, כשהוא בונה דמות, לגרום לכך שהדמות הזו תהיה אמיתית, שניתן יהיה לדמיין את כל הדברים שהיא מסוגלת להם ולא מסוגלת להם, שלא תצא מהדמות שלה, אך גם שלא תהרוס לו את הסיפור הכללי שהוא רוצה לספר. עניין שלא פעם מהווה אתגר עבור יוצרים: איך לקחת את הסיפור למקום אליו רוצים להגיע בלי להרוס את האמינות של הדמות?

זווית אחרת היא הבחינה של חופש הבחירה. לא משנה כיצד אנחנו מאמינים שנוצרנו, אנחנו מאמינים שיש לנו חופש בחירה, ושחופש הבחירה הזה הוא בעצם מה שהופך אותנו לאנשים בשר ודם ולא לבובות של מישהו אחר. אם רוצים לברוא בובות שירגישו לאנשים אחרים כמו הדבר האמיתי, צריך לתת להן כמה שיותר חופש בחירה כדי להגיב לאירועי היום יום. אם נותנים להן כמה שיותר חופש בחירה אפשר לאבד את היכולת לשלוט עליהן, ושם יש סיכון. אפשר גם לקחת את זה לשאלה כמו עד כמה בעצם חופש הבחירה שניתן לבני האדם המאמינים בקיומו של האל, משמעותי לאמונה בשליטתו של האל בעולם? והאם אפשר לומר כי ההבדל בין שליטתו המוגבלת של האדם בברואיו, לבין שליטת האל בברואיו נמצא במידת חופש הבחירה שהוא יכול לאפשר לברואיו  מבלי לאבד שליטה? אבל נראה לי שאולי עדיין קצת מוקדם מדי לשאלות הללו.

חלום אחר שבא לידי ביטוי בסדרה הוא זה של האדם השואף להפוך לאדם טוב יותר, ולבנות עולם טוב יותר. השאיפה הזו באה לידי ביטוי הן בדמות הבובה של דלוריס שמעוניינת לראות את היפה שבעולם, מאמינה באופטימי ובעשיית הטוב ותוהה לא פעם כשחוקרים אותה האם היא עשתה משהו רע? והאם האחרים עשו משהו רע?  ברנרד יוצר הרובוטים אומר שהסיבה שהרובוטים שלו מדברים כל הזמן היא שזו הדרך שלהם לתקן טעויות ולהפוך לאנושיים יותר, וגם בדבריו אפשר לראות ביטוי לחלום הזה.

דולורס. קרדיט תמונה: John P. Johnson, באדיבות yes

החלום השלישי שכבר הזכרנו קצת בפתיחה הוא בדיקת הגבולות: היכולת ללכת עד הקצה חופשיים מאשמה ומהפחד מעונש – בווסטוורלד אי אפשר לפגוע במה שהוא אמיתי. רק בבובות שאינן אמיתיות, ועל פגיעה במה שאינו אמיתי אין צורך להרגיש אשמה, וכך המבקרים יכולים לנהוג בבובות ככל העולה על רוחם, ולא לחשוש מהתוצאות, לא לבובות ולא להם. בתחילת הפרק השני אומרת המארחת למבקר בפארק ששמע שהאנשים האמיתיים בפארק לא יכולים להיפגע, שהביקור בפארק בטוח בדיוק במידה שגבולות הדמיון שלו יכולים להגיע אליו, ובסוף אותו הפרק אומר פורד שהאנשים חוזרים לבקר בווסטוורלד לא מפני שהם רוצים לדעת מי הם, כי את זה הם כבר יודעים, הם חוזרים כי הם רוצים לדעת מי הם היו יכולים להיות. והפארק בעצם מאפשר להם ללכת אל קצה גבול הדמיון שלהם בלי לפחד מהנזק ומהתוצאות.

החלום הרביעי  ואחד המעניינים שבהם הוא הסיוט – במהלך הפרק השני אחת ממתכנתות הבובות ענתה, כשנשאלה האם הבובות יכולות לחלום חלומות בזמן שינה, שאין להן צורך בכך ולכן הן לא תוכנתו לכך. לדבריה החלומות מורכבים מזיכרונות ולכן לו הבובות היו זוכרות את מה שמבקרי הפארק מעוללים להם היה להן קשה להתקיים, שכן גם אם הם לא בני אדם אמיתיים עדיין פגיעה יוצרת אצלם כאב, והדרך של יוצרי הפארק לבטל אותו היא על ידי אתחול מחדש של הבובות הפגועות/פצועות/מתות כדי שהן תוכלנה להמשיך בחייהן מבלי שפגיעות העבר יפריעו להן. הדברים של אותה עובדת הם מעניינים כיוון שהחלום במשמעותו המקורית (מצב התודעה בזמן שינה) מתקשר אצלה דווקא למציאות ולא לבדיה, וכמובן שהמציאות הזו היא תמיד מסוג הסיוט, כלומר החלום השלילי שממנו דווקא מאוד רוצים להתעורר. אותה עובדת בפארק ציינה שהבובות כן תוכנתו להבין את מושג החלום, כדי שבמקרה שבו האתחולים לא נעשו ביסודיות ונשארו שאריות זיכרון מהעבר, הם יפרשו אותו כחלום רע. מעניין עוד שחלק מיוצרי הפארק חולמים גם הם על חיים ללא סיוטים כלומר מביעים קנאה בתכונת האתחול של הבובות.

הסדרה אינה מסתפקת רק בהצגת הסוגים השונים של החלומות, היא גם מציגה בפנינו את צורות שונות של ניסיונות פענוח שלהם. כאשר לדמויות השונות יש דרכים שונות לעשות זאת. התסריטאי סייזמור רוצה לספר את הסיפור שמבחינתו מפענח את חלומותיהם ורצונותיהם של המבקרים בפארק, אולם פורד, יוצר הפארק שנראה שכבר פענח כמה חלומות של אחרים וחולם אף הוא סיפור חדש ומקורי לספר, אומר לסייזמור שהסיפור שלו לא מעיד על המבקרים, אלא דווקא עליו. 

הבובות מנסות לפענח את פשר המראות הלא מובנים שהן חוזות בהם. שהם בעצם זיכרונות ששתולים בהם ולא נוקו היטב ולא ברור עדיין עד כמה הדבר נעשה בכוונה או בטעות.

John P. Johnson, באדיבות yes
האקדוחן בשחור. John P. Johnson, באדיבות yes

והאקדוחן בשחור מנסה בעצם בכל מעשי ההרג וההרס שהוא זורע סביבו להבין את פשר העולם החלומי שבו הוא נמצא ואת סודו. אחד מהדברים המעניינים שהוא אומר זה שרק כשהוא רואה את הבובות בכאבן הוא מרגיש שהן אמיתיות –ושוב מתקיים כאן אותו חיבור אסוציאטיבי שיש בין הסבל לבין המציאות. ויחד עם זאת מה שמעניין אותו זה לפענח את הקסם שמאחורי המקום. הוא אוהב את ווסטוורלד בגלל שהעולם האמיתי הוא מבולגן, ואילו בעולם הזה כל הפרטים מתחברים כי זה סיפור, והוא רוצה לשים לב לכל הפרטים ממש כמו שפורד אומר בסוף הפרק שהמבקרים בפארק חוזרים בגלל הפרטים הקטנים שהם לא שמו לב אליהם קודם, והם חושבים שרק הם ראו אותם, כך גם האקדוחן מסביר את ביקוריו בפארק כבר כשלושים שנה. ומכיוון שהוא מאמין שבמקום הזה של הסיפור יש מפתח לפתרון המבוך הוא מנסה להסיר כל מכשול בדרכו כדי להגיע אליו. וכשהילדה בובה אומרת לו, אחרי שהוא הורג כמעט את כל הסובבים אותה חוץ מאשר את אביה הבובה, שהמבוך לא נועד לו, הוא מבין שהוא צודק ושהוא מתקרב לפתרון ושאכן יש פתרון.

כשראיתי את הסצנה הזו חשבתי לי שייתכן שלפורד יוצר הפארק המקורי אכן הייתה תכנית על שהאקדוחן בשחור מתקרב לפתרונה. אולם  בעקבות דבריו של פורד על הפרטים הקטנים שהאנשים חוזרים אל הפארק בגללם, וגם מדבריו לתסריטאי על כך שהחזון שלו מעיד עליו ולא על המבקרים, אפשר גם להניח שמה שפורד יודע זה שהדבר שהכי מפתה אנשים היא המחשבה שהיכן שהוא נמצאת התשובה לכל השאלות, שעושה סדר בכל הבלגן, ובעצם אין באמת תשובה כזו ותכנית-על אבל כל בן אדם יכול למצוא תשובה שתספיק לו, והיא בדרך כלל מעידה עליו, והחיפוש הוא מה שחשוב. נראה לי שזה גם חלק גדול מהקסם של הסדרה, ההרגשה שאנחנו לא לגמרי מבינים את העולם שלפנינו, לא תמיד אנחנו גם יודעים להבחין בין הבובות לבין האנשים האמיתיים אבל יש לנו תחושה שיש שם משהו מעניין ובעל משמעות מתחת, וכל עוד נאמין בזה ונצליח להפיק משמעות כלשהי עבורנו אנחנו נחזור לסדרה.

ורק אסיים בהערת אגב על כך  שהצפייה בסדרה מאתגרת מבחינתי לא בשל פתרון הפאזל – שנותר מעניין וכיפי , גם כשאני מרגישה שאני לא מבינה כלום – אלא בשל העובדה שבדרך כלל אני נוהגת להתחבר רגשית לדמויות בסדרות, ויש משהו מוזר מבחינתי בהבדל בין דמות שהיא בדיה אך אנושית, לבין דמות שהיא בדיה אך רובוטית.  כי כשאני חושבת על זה אז ברמת הדמיון שתיהן דימיוניות, וברמת המשחק שתיהן משוחקת על ידי בני אדם, ולכן גם השחקנים שמשחקים בסדרה בני האדם, הרי שמבחינתי כצופה גם הם כלי שיכול למות בסדרה הזו ולקום לתחייה בסדרה אחרת, עם אתחול מחודש כדמויות אחרות, ההבדל נמצא רק בסיפור עצמו ועדיין לא החלטתי ביני לבין עצמי עד כמה ההבדל הזה משמעותי לי מבחינת החיבור הרגשי. מעניין לבדוק כיצד ארגיש בעוד כמה פרקים.

הסדרה "ווסטוורלד" משודרת בימי שני בשעות 04:00 ו-22:00 ב-yesOh וב-yesVOD

ובימי שני בשעות 05:00 ו-22:00 ב- HOT Plus וב- +HOT Plus


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “ווסטוורלד, עונה 1, פרקים 1-2: החומר שממנו עשויים החלומות

  • אודליה

     

    אורלי – תודה רבה רבה על הניתוח המעמיק והמרתק שליווה אותי מאז שקראתי אותו.
    הסדרה הזאת מטרידה אותי בכל כך הרבה רמות שאני מודה שהתלבטתי אם בכלל להמשיך לראות את הפרק השני ובעקבות הדיון שלך החלטתי שכן.
    הבחירה שלך להתמקד בחלום על כל משמעויותיו מעולה בעיני.
    1.      חלום – מה שאדם שואף אליו – המציאות אותה הוא רוצה להשיג – להגשים- לממש.
    2.      חלום – מה שאדם חווה בתודעה בזמן שינה – ההיפך ממציאות – זה רק חלום.
    חלום אחד שיש לנו כבני אדם זה באמת החלום של חופש מוחלט – שבמצב של חלום  אפשר להגיע אליו. למשל חופש מחוקי החלל והזמן והאפשרות לעוף וכמו שהיטבת לציין במקרה של הסדרה, החופש לעשות ככל העולה על רוחך מבלי לחיות עם ההשלכות של המעשים שלך. זה באמת משהו שאפשר לעשות בחלומות (ויעיד על כך ג'וני דפ שנהג להתארח בחלומות שלי כתיכוניסטית מכורה ל"רחוב ג'אמפ 21" ועברנו יחד הרפתקאות פרועות).
    חלום אחר שציינת הוא שכל אדם חולם להיות אלוהים ולהיות בורא עולם. אני מוסיפה על זה שכל אדם הוא כבר בורא עולם. ככה אני מפרשת את הביטוי "בצלמו ובדמותו". אם הדבר הראשון שאנחנו לומדים על אלוהים זה שהוא בורא, גם אנחנו בוראים. בבריאה אני מתכוונת לכוחות יצירה בהם ניחנו – יצירת מילים לכדי משפטים, יצירת מחשבות, יצירת סט הבגדים שנלבש באותו יום, יצירת הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, יצירת הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים. לעשות אהבה זאת יצירה, לבשל (או להכין סנדביץ' במקרה שלי) זאת יצירה. כל דבר שאנחנו עושים הוא יצירה ומנעד היצירות נע בין יצירות במיקרו (שזירת מילים למשפט בזמן דיבור) ליצירות במקרו (ליצור מגזין טלוויזיה כמו "עובר מסך" J ) זאת בעיני  המשמעות של להיות אמן/יוצר/אדם.
    הסדרה  – כמו המופע של טרומן – מראה אנשים שבוראים עולם חיצוני להם. מלאכותי. כמובן שהוא הדהודים של עולמם הפנימי כי זה בלתי נפרד. אבל הם מפקחים עליו פיזית מלמעלה – מבחוץ.
    יפה הצבעת על המתח בין חופש הבחירה של הדמויות לעלילה הכתובה מראש של התסריטאים בעולם הזה וזה בדיוק מה שהיהדות פותרת כ: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אמירה המיוחסת לר' עקיבא ומופיעה בפרקי אבות ג', ט"ו). הדמויות בוחרות ובהתאם לבחירתן, מתהווה התסריט כל יום בכיוון אחר. בדיוק כמו ב"D&D" או במשחקי מחשב וקווסטים.
    כאן אני רוצה להוסיף את מה שמטריד אותי בסדרה –  בהקשר של חלום לא כמשאלת לב אלא כמה שאדם חווה בתודעה בזמן שינה – ההיפך ממציאות. אם החיים הם רק חלום אז מכאן הרעיון שאין משמעות לשום דבר שנעשה. שאין אלוהים. זה רעיון עתיק מאוד בתולדות האנושות ובתולדות המדע הבדיוני (כולנו אנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות, כולנו חיים במטריקס -תודעה כוזבת, כולנו בעצם חיידקים על צלחת פטרי במעבדת ניסוי אחת גדולה). הסדרה הזאת פשוט רוכבת לי על הפחד הזה שיש משהו שאני מפספסת ושאין משמעות לשום דבר. אותו פחד שדנו בו בימי "אנג'ל" והפתרון שהוא הציע (ואני לא בטוחה שאני יכולה לקבל):
     If nothing you do matters then all that matters is what you do
    ולא רק שאין משמעות ואין אלוהים, אלא שכולנו סתם פיונים ושחקנים בשעשוע של אדם ששולט בכל וכוונותיו אינן טובות. כמו שאומר פורד ליורשו אחרי שזה מתלונן שהוא לא הכין אותו לכמה קשה להיפרד מהדמות שיצרת : כדי לשחק את אלוהים עליך להיות לפעמים גם השטן. הבדיחה היא על חשבוננו.
    לדוגמה  דולורס – האידיאליזם והרצון לשפר את העולם – אהבתי את זה שאמרת ששיפור משמעותו גם להיות כמה שיותר אנושיים כלומר, לחוות כמה שיותר חופש תגובה ובחירה לטוב ולרע, בעיני זה בדיוק מטרה – להיות הכי שאני יכולה – לא מבחינת מצוינות אלא מבחינת אפשרויות חוויה רגש ומחשבה. לצמוח לכל הכיוונים ולהכיר את מזה אומר להיות אודליה ב.ק. בזמן המועט שניתן לי להיות אודליה. אנחנו יודעים על הסוף האכזרי שמחכה לה כמעט בכל יום כבר 30 שנה – טבח כפול של הוריה + אונס + אובדן אהבת חייה. זה מכמיר לב לראות את האופטימיזם בו היא מתחילה כל יום לאור זה (והיה מצמרר לראות שהיא אפילו לא קולטת שאביה התחלף – רגע עלילתי משובח).
    תהיה לסיום:
    אני חשבתי שאי אפשר להרוג יצור חי בווסטוורלד – אי אפשר לבצע את הפעולה – לגרש את הזבוב מעל העין.  אין פקודה כזאת לרובוטים. אבל הנה – גם דמות הזונה וגם הדמות של טדי, מנסות להרוג את האיש בשחור ולא מצליחות. כלומר אפשר לרצות להרוג ולנהוג באלימות. אז אם אתה בן אנוש הכדורים לא פוצעים אותך?  בגלל זה האיש בשחור לא מת? זה בגלל שהוא בן אנוש? בן אנוש שחוזר למשחק כבר 30 שנה? אני הנחתי שהוא רובוט שחווה תודעה מתעוררת לאשליה. אם ככה – אז מה המוטיבציה שלו? מה אכפת לו מהמבוך? מה הוא חושב למצוא שם?

    • אורלי שלמה

      תודה רבה אודליה, על התגובה המפורטת והמעניינת.

      אהבתי את דברייך על כך שבכל אחד מאיתנו יש בעצם כבר מכוחות היצירה, ואני מסכימה אתך בנושא. מבחינת הפחד הבסיסי שבעצם הכול חסר משמעות, ואנחנו רק פיונים במשחק של מישהו אחר, אני מודה שהמחשבה הזו תמיד הפחידה אותי פחות. יש בה משהו מאד משחרר מאחריות בעיניי, ודווקא קל לי לחיות עם חוסר האחריות הזה, העניין הוא שקשה לי להאמין בו באופן כללי. זה מחזיר אותי קצת לשיעור פילוסופיה שהיה לי פעם בבר אילן במסגרת אחד מקורסי היסוד, אני זוכרת שלמדנו בו על דעותיהם של כל מיני גדולי דעה ביהדות שהתמודדו עם השאלה "הכל צפוי והרשות נטויה" (או "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים") ואני זוכרת שהמרצה אמר לנו על אחד מהחכמים (נדמה לי שהוא דיבר על בעל "מסילת ישרים" אבל אני לא בטוחה בזה) שהוא טען שבאמת אין לבני האדם בחירה חופשית, וכל מעשיהם ידועים מראש. ואם כך אם נשאל אז על מה הם מקבלים שכר ועונש, הוא אמר על התחושה שלהם שיש להם בחירה. אני לא בטוחה שהבנתי את זה אז, או שאני מבינה את זה היום. אבל אני כן יכולה להגיד שבעיניי המשפט של אנג'ל "אם שום דבר שאתה עושה לא משנה, אז הדבר היחיד שמשנה הוא מה שאתה עושה" לא מתייחס לכך שאין משמעות. אלא לכך שהמשמעות איננה בשכר ובעונש שאנחנו מקבלים על מעשינו, ובתוצאות של הפעולות שלנו, אלא שהמשמעות היא בעצם הבחירה שלנו במעשה עצמו. אם בחרנו לעשות טוב, זו כבר הזהות שלנו וזו המשמעות של מי שאנחנו. אני חושבת שזה מתחבר היטב למה שאמרת על כך שכל בן אדם יש לו כוחות יצירה, ומה שהוא בוחר לעשות אתם מעיד עליו, וזה בפני עצמו בעל משמעות עצם ההחלטה שלו לעשות זאת, לא אם הוא יצליח או ייכשל.

      מסכימה אתך לגבי דולורס, אנחנו יודעים שאין לה באמת בחירה אלא לראות את הטוב, אבל אדם שלמרות כל האסונות שיקרו לו, כל יום ימשיך להאמין בטוב, זה אינו דבר חסר משמעות בעיניי.

      לגבי היכולת לפגוע באנשים באמת בווסטוורלד, אני גם תהיתי איך הם תכנתו את כלי הנשק שלהם כך שיוכל "להרוג" את הבובות, אך יהיה חסר השפעה על בני האדם. וגם תהיתי האם האקדח שדולורס מוצאת בחצר הוא אולי אקדח רגיל שיכול להרוג בני אדם. אין לי תשובה עדיין, אבל כן, אני מאמינה שהאיש בשחור לא מת כיוון שהוא אנושי, ואין בכוחן של הבובות להרוג אנשים אמיתיים. אני מניחה שיש לאיש בשחור כמה מטרות, האחת היא להתבדר, ואני מאמינה שזו הסיבה שהוא הגיע לשם, והשנייה היא לפענח את משמעות המבוך. אני חושבת שהוא סוג של התמכר לחיפוש. אני חושבת גם שכמטפורה לקהל הצופים ביצירות יש בו איזושהי אמירה על כך שהרגשות של הקהל נהיים יותר ויותר קהים עם הזמן, כי הוא אומר שם שעם הזמן לומדים לראות את התפרים של המקום, כלומר לומדים לראות את המקום שבו מזהים שהמדובר בבובות ולא באנשים באמת, והוא מרגיש שרק כשהם סובלים הם נראים לו הכי אמיתיים, וזו הסיבה שהוא מרבה לזרוע הרס בדרכו, כי הוא רוצה את הריגוש הזה. אני מאמינה שלפני שלושים שנה הוא לא היה כל כך אלים כלפי הבובות, אבל ייתכן שאני טועה בנקודה הזו.