ווסטוורלד, סיכום עונה 2 – איך עושים תיקון עולם?

ווסטוורלד, באדיבות YES

מהן שתי האופציות המוצגות בעונתה השנייה של הסדרה ווסטוורלד כאופציות לתיקון העולם המוכר לנו, ומדוע באופן שבו הן הוצגו בסדרה שתיהן נידונו לכישלון? שיחה בין אורלי לרמונה

בעונה הקודמת של ווסטוורלד צפינו אני ורמונה אסול בעניין רב, והיינו מדברות עליה לא מעט לאחר כל פרק, אך בסיומה הרגשנו שתינו אכזבה קלה, בעיקר מפני שלא נותרו לנו כמעט דמויות לחבב. אני חזרתי לעונה השנייה, ורמונה שהתלבטה בתחילה, החליטה לוותר. הדיווחים שלי (ושל אחרים) במהלך העונה, על המתרחש בה, לא גרמו לה להרגיש שהיא מפסידה משהו שהיא הייתה רוצה לראות. 

כשדיברנו בסוף העונה על אכזבתי הרבה ממנה למעט פרקים בודדים פה ושם, אמרה לי רמונה, שמכל מה ששמעה, מה שלה היה נראה מעניין בעונה זו, היה העיסוק של הסדרה באתחולים של בני האדם ובניסיון ליצור חיי נצח, עיסוק שיוצר אפשרות מרתקת לתיקון מערכות יחסים הוריות. למרות שברגע הראשון היה נראה לי שאולי היא רואה יותר ממה שהיוצרים חשבו עליו בכלל, המשפט שלה עורר בי המון מחשבות, והיינו חייבות לדבר על זה. השיחה לפניכם:

ווסטוורלד
ווסטוורלד עונה 2, באדיבות yes

אורלי: בעונה הראשונה של "ווסטוורלד" היה נראה לי כי לדעת פורד, מי שעיצב את הפארק על פי חזונו, הבעיה העיקרית של העולם מחוץ לפארק, היא הזמניות, או המוות. ראו שפורד שם לו למטרה את הנצח, הן ברצון ליצור משהו נצחי, והן ברצון להפוך לנצחי. במובנים רבים ארנולד ופורד בנו את הפארק בכדי לנצח את המוות. ארנולד, לדברי פורד, מצא בדולורס תחליף לבנו המת צ'ארלי, ואילו פורד עצמו לא הסתפק בבובות המארחים שיהוו עבורו תחליף רוחני לאנשים שהוא איבד, אלא החזיק בקרבתו בובות בצלמם ובדמותם ממש, בובות שהן נצחיות, וניתן להשיב אותן לחיים ללא סוף, בובות שהוא נמנע מלהפוך אותן לחלק אינטגרלי מהפארק ונועדו לשרת רק אותו בעצם.

מה שהפתיע אותי בסוף העונה הקודמת, בנרטיב האחרון של פורד, שסתר בעיניי קצת את עניין הנצח, הייתה העובדה שפורד היה מוכן למסור גם את נפשו שלו עבור עולם היצירה שלו. אולם העונה הנוכחית הבהירה שפורד היה מוכן לסיים את חייו באופן חלקי בלבד, שכן, אם בעונה הקודמת חשבתי שהוא החליט להסתפק בנצחיות מטפורית מכיוון שעל פי אמונתו היצירה משמרת את יוצרה לנצח, כך שאם יצירתו תשרוד, ועל כך הוא נאבק, אף הוא ישרוד, הרי שהעונה הבנתי שהוא חשב גם על משהו ממשי יותר. 

פורד בחר במותו להשתמש בטכניקות שעבדו עליהן בסתר בפארק, ושבעזרתן משבצים תודעה של בני אדם אמיתיים שמתו בגוף מארח שיכול לחיות לנצח, וכך מאפשרים לבני האדם להפוך לנצחיים. למרות שהטכניקה עדיין לא הושלמה, היא עובדת מספיק כדי שפורד יוכל להמשיך להתקיים בצלמו ובדמותו בתוך הפארק, גם אחרי מותו, ולהכניס חלקים מתודעתו לגופים מארחים שונים. 

מהעובדה שלא אכפת לו כלל להרוג אנשים חפים מפשע כדי להשיג את מטרת הנצח שלו, ומהאופן שבו דולורס, שאותה הוא שחרר לחופשי אחרי ששתל בה את וויאט, פעלה לאורך העונה והרגה אנשים ומארחים ללא הבחנה, אפשר להבין עוד כי העולם המתוקן שפורד חולם עליו, הוא עולם שבו אפשר לחיות לנצח, אבל האנשים בו אינם נמנעים מלעשות מעשים רעים. כך שהתיקון שהוא מציע לעולם, באמצעות דולורס, הוא רק יצירת זן חזק יותר של אנשים, זן שיכול להחזיק מעמד לנצח.

 

רמונה: אני הייתי אומרת: זה עולם שבו אפשר לחיות לנצח, אך האפשרות הזו אינה פתוחה לכולם… הנצח של אחדים מושג בעזרת מותם של אחרים, כפי שהנצח של אנשי גלעד ב"סיפורה של שפחה" שמתגלם בילודה מושג ע"י חיים של אחרים.

 

אורלי: את צודקת, לאורך העונה פורד ודולורס אף טוענים כנגד דמויות כמו טד, או ברנרד, שהן אינן חזקות מספיק, הן לא מסוגלות לעשות מה שצריך, כדי להבטיח את חזון חיי הנצח הזה

 

רמונה: למרבה הצער, הן נגועות באנושיות ממארת.

פורד, John P. Johnson, באדיבות yes
פורד ה"נצחי", John P. Johnson, באדיבות yes

אורלי: אם מתייחסים לאנושיות במובן החיובי שלה בעינינו כמובן… דולורס אף מגדילה לעשות, ומשחקת בקואורדינטות של טד כדי להפוך אותו לקר רוח ואכזרי יותר, או בלשונם של דולורס ופורד, להפוך אותו לחזק מספיק, עבור העולם החדש שהם חולמים עליו.

"מה שווה ההישרדות אם היא הופכת אותנו לרעים כמוהם?", שואל טד את דולורס בפרק 9 של העונה (9 פרקים מאוחר מדי…), ובעצם מדגים את הקושי בהעמדת חיי הנצח כאידאל

 

רמונה: אני חושבת שזה מעמיד את הקושי בהעמדת כל אידיאל מעל לערכים הומניים בסיסיים. אני חושבת שהשאלה של טד היא על זמנית, והיא נשאלה בהרבה נקודות בהיסטוריה ע"י כל מיני מהפכנים ומתקני עולם שהמטרה לא מצדיקה עבורם את כל האמצעים, בניגוד לחבריהם, שעבורם האידיאל הוא חזות הכל.

 

אורלי: כן, אם כי לא הצלחתי לזהות אידאלים אחרים אצל דולורס ופורד לצערי. בכל אופן,  דלוס, אביהם של לוגן ושל אשתו של האיש בשחור, שהיה מהמשקיעים העיקריים בפארק, חפץ אף הוא לזכות בחיי נצח, אולם למרות שעל פי מערכת ההפעלה של הכור, שבו נאגרו כל תודעות בני האדם, נעשו מיליוני ניסיונות להטמיע את תודעתו בגוף מארח, הניסיונות אף פעם לא הצליחו.

 

רמונה: איזה מן מערכת הפעלה זו? כלומר, האם המחשב מסיק מסקנה או האנשים שמנתחים את הנתונים שהוא מפיק? זה מעניין אותי, כי זה אולי אומר שהמחשב של ווסטוורלד הוא בעל תודעה בעצמו?

 

אורלי: שאלה מצוינת, אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה, מצד אחד נאמר שברנרד עדכן את המערכת על פי הוראות של פורד, שירשה לדולורס גישה למערכת, אך מצד שני המערכת דיברה כאילו היא הגיעה למסקנות לבד, אז לא ברור. 

בכל אופן על פי מערכת ההפעלה שלבשה את דמותו של לוגן, הכשל נבע מכך שהרגע מחוץ לפארק, שאליו דלוס תמיד היה חוזר בזיכרונו, הוא השיחה האחרונה שהוא ניהל עם בנו לוגן, לפני שהלה מת ממנת יתר, ובה הוא גירש אותו מביתו. המערכת טענה שזה מעיד על כך שהקוד המתמצת את הנפש האנושית הוא פשוט מדי וצפוי מדי עבור המערכת המשוכללת של הגוף הנצחי שלהם…

 

רמונה: שזו טענה קצת סתומה ולא ברורה לי.

 

אורלי: גם לי לא ממש, אבל חשבתי שאפשר גם לומר שעל פי דברי מערכת ההפעלה מה שהרס לדלוס את חיי הנצח, זו תחושת האשמה שקיננה בו.  

 

דלוס, John P. Johnson, באדיבות yes
דלוס, John P. Johnson, באדיבות yes

רמונה: זה מעניין, זה אומר בעצם שכדי להשיג עתיד נצחי חייבים להיפטר לחלוטין מהעבר ואפילו מכמה אנשים מההווה. זו עוד דוגמה לכמה שכל הרעיון הוא פשיסטי בעיקרו, כפי שהוא מתגלם בדוגמה הווסטוורלדית, ואני תוהה מה זה אומר בכלל על תשוקת האלמוות האנושית.

 

אורלי: זה מאוד מעניין בקשר לדוגמה הווטסוורלדית כיוון שדלוס אינו היחידי, שהאשמה והרצון בתיקון מניעים אותו ומפריעים לחיי הנצח שלו, יש גם אחרים. כמו למשל מייב, שרוצה להציל את בתה אחרי שהיא לא הצליחה לעשות זאת בחייה הקודמים, או סייזמור, שרוצה להציל את מייב אחרי שהבין עד כמה פגע בה בסיפורים שכתב, ואפילו אמילי, בתו של ויליאם, שרוצה לתקן את יחסיה עם אביה, אולם בעונה השנייה של ווסטוורלד המשמעות של הרצון לתקן, כמו גם ההצלחה לעשות תיקון למעשי העבר, פירושן מוות.

כך יוצא כי העונה השנייה של ווסטוורלד מעמידה בפני הצופים שני סוגים של עולם "מתוקן", האחד בו מתאפשרים חיי נצח, אך אין מקום למצפון ומוסר, והשני הוא עולם בו מנסים לתקן את שגיאות העבר ולזכות בגאולה וזוכים במוות בטוח. לא בטוח ששתי האופציות אמורות להיות מוצבות האחת למול השנייה, לא בטוח גם שהסדרה ווסטוולרד העמידה אותן זו מול זו מתוך מודעות מלאה, אולם העמדת האופציות הללו האחת אל מול השנייה הצליחה לדעתי לומר משהו מעניין על תיקון בני האדם, ועל העולם בו אנו חיים, ומשהו פחות מעניין על הסדרה, וכדי שתביני למה אני מתכוונת, אני צריכה לסטות לרגע מן הסדרה. ואני מקווה שגם הקוראים יישארו אתי, אם כי זה לא אמור להיות קשה למי שהצליח לשרוד את ההסתעפויות בעלילה, ואת הקפיצות בזמנים של העונה השנייה, ואני גם מבטיחה להגיע לפואנטה בסוף.

רמונה:  (:

דולורוס וטד John P. Johnson, באדיבות yes
דולורוס וטד, אופציות תיקון זו מול זו. John P. Johnson, באדיבות yes

על התיקון

אַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרֻחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם.

(הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ז': הלכה ד')

אורלי: את הרעיון של "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" תמיד היה לי קל לקבל ולהבין, כי אני נוטה להסכים עם כך שמי שפרש מן החטא הוא אדם שעבורו הפיתוי לחטא הוא אמיתי, ומי שעושה את המעשה הנכון מתוך בחירה ולא מתוך היעדרה ראוי להערכה יותר ממי שהחטא כלל לא מפתה אותו.

אבל את הרעיון שמופיע בהלכות תשובה של הרמב"ם באותו המקום, שאדם בעל תשובה כאילו לא חטא מעולם, היה לי קצת יותר קשה לתפוס. במיוחד כאשר מדובר בחטאים קשים כמו רצח או בגידה, שאי אפשר באמת לתקן בהם את המעוות. מה זאת אומרת "כאילו לא חטא מעולם"?

יש לא מעט פרשנויות והסברים המסבירים כיצד ייתכן שאפשר לעשות תשובה גם על חטאים כאלה, והם מתכפרים, ואחת הטענות שזכור לי ששמעתי, והיה לי קשה לרדת לעומקה עוד יותר, הייתה הפרשנות שבעל התשובה נחשב לאדם אחר שנולד מחדש.

אני מודה שלמרות שהבנתי את הרעיון של "כאילו לא חטא מעולם" במקרה שבעל התשובה נחשב אדם אחר, היה לי עוד יותר קשה לקבל או להבין את הרעיון שבעל התשובה הוא אדם אחר, עד שבאה העונה השנייה של "ווסטוורלד" והמחישה לי אותו.

בווסטוורלד מצאו דרך להעתיק את התודעה של בני האדם, אולם המבחן שלהם לגבי האם השתלת התודעה בגוף הצליחה או לא, הוא מבחן הנאמנות של מה שהם יצרו לבחירות העבר של אותה תודעה. דהיינו מה שהופך את האדם למי שהוא, מה שמגדיר את האדם,  הן הבחירות שהוא בוחר, והיה ויסופקו לו אותן הסיטואציות הוא אמור לבחור שוב לומר את אותם הדברים ולעשות את אותם המעשים שהוא עשה בחייו, אחרת הוא מישהו אחר. אם הוא לא נאמן לחלוטין לעצמי המקורי, ומתנהג כל פעם מחדש אותו הדבר, הוא כישלון של המערכת.

הצורך הזה בשמירה על הבחירות הקודמות, צורך קריטי בשחזור ובמבחן הנאמנות של ווסטוורלד, הזכיר לי פתאום את פרשנותו של הרמב"ם לגבי מהי תשובה גמורה.

אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה, מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּח. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ, וּבְכֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר – זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה.

(הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ב' הלכה א' )

 

כלומר על פי הרמב"ם, בעל תשובה גמורה הוא אדם שהבחירות שלו אחרות מאלה שהוא בחר בעבר באותן נסיבות, ועל פי המערכת בווסטוורלד, בעל התשובה היה נכשל במבחן הנאמנות, כלומר בהחלט אפשר לראות בבעל התשובה הגמורה על פי הרמב"ם אדם אחר מזה שהוא היה קודם על פי הגדרת הבחירות שלו.

 

רמונה: אם הבנתי נכון את מבחן הנאמנות הזה, זה קצת כמו לכתוב פלגיאט או לזייף ציור. אם אתה נאמן לחלוטין לואן גוך, אתה צריך להיות ואן גוך, ולכן לצייר אך ורק את התמונות שואן גוך צייר, ולא לנסות לצייר שום ציור שהוא לא צייר, לא ליצור שום משיכת מכחול שלא בוצעה ע"י ואן גוך בעודו בחייו. אבל ואן גוך האמיתי היה מצייר עוד ציורים לו היה חי, אז יש פה סתירה פנימית ולא פלא שהשחזור כושל. במקום לברוא את אותו האדם שוב, המערכת בוראת רובוט, בני האדם הופכים לרובוטים ואילו הרובוטים האמיתיים הופכים דומים יותר לבני אדם. אם אתה צייר שאך ורק מצייר את מה שואן גוך צייר בדייקנות טוטאלית, אתה מכונה, אבל אם אתה צייר שלומד מואן גוך, מעתיק אותו אך מתפתח בדרכך, אתה אמן אמיתי. האמנות היא נצחית, אך כדי שתהיה כך, האדם עצמו אינו יכול להיות נצחי.

 

האיש בשחור, ווסטוורלד, John P. Johnson, באדיבות yes
האיש בשחור, John P. Johnson, באדיבות yes

אורלי: זה בדיוק המקום שאליו אני מכוונת. בסיומו של הפרק האחרון אומר המארח, בן דמותו של האיש בשחור, כי הוא תמיד ניסה להוכיח שאין מערכת שתוכל להגדיר אותו וטוען שיש לו חופש בחירה, אמירה שמסבירה את הבעייתיות בשחזור שלו לאחר מותו.

בעוד שלוויליאם בחייו היה באמת חופש בחירה, הרי שלאחר מותו שחזורו מחייב שיעמוד במבחני נאמנות לבחירות שהוא בחר בחייו, ולכן שחזורו מצמצם את חופש הבחירה שלו. אי לכך גם רבות מהמסקנות שמועלות בפרק על כך שבני האדם לא יכולים להשתנות וזו הסיבה שהתודעה שלהם לא מצליחה לשרוד בגוף הנצחי של המארחים, הן מסקנות בעייתיות שנובעת מהאופן המגביל שבו הוגדר שחזור בני האדם. הבעיה הזו לא קיימת כמובן עם הקוד של המארחים, כיוון שעבורם אין צורך לשמור נאמנות לישות בשר ודם קודמת כלשהי, מייב נשארת מייב גם אם היא אימא, וגם אם היא מאדאם, גם אם היא בעלת IQ גבוה, וגם כשלא. דולורס היא דולורס גם כשהיא דולורס וגם כשהיא דולורס + וויאט, עבור המארחים הקוד שנכתב להם, האלגוריתם המסובך שנכתב עבורם הוא זה שמגדיר אותם, ואפשר לשחק בו עד אין סוף. בעוד שהקוד הפשוט שמגדיר את תודעת בני האדם, שצריך לשמור על נאמנות למי שהם היו, מוגדר על ידי הבחירות שהם בחרו בחייהם, ולכן מוגבל, זו גם הסיבה שארנולד הפך לברנרד, התודעה של ארנולד הייתה מוגבלת, ולא אפשרה שינויים והסתגלות, ברנרד היה קוד שהם כתבו על בסיס ארנולד, אבל אותו אפשר לשנות כיוון שהוא לא מוגבל למי שארנולד היה.

האופן המגביל של הטמנת תודעת בני האדם בגופים המארחים פירושו כמובן שבווסטוורלד לא יכולים להציע לאף אדם חיי נצח אמיתיים, שיש בהם אפשרות לתיקון. וזה עצוב בעיניי, כי לשם מה להשיג חיי נצח אם לא כדי לנסות לתקן את מה שקולקל בעבר?

וזו בדיוק גם הבעיה שלי עם העונה השנייה של ווסטוורלד, אני מתחברת מאוד לרצון האנושי בתיקון, אולם התיקון של חיי הנצח למארחים פרי הגותו של פורד והביצוע של דולורס היה מסע תיקון שאי אפשר היה להתחבר אליו כלל, כי חוץ מהרצון לשרוד לנצח לא ראיתי בו שום ערך, ומצד שני כל ניסיונות התיקון שכן ראיתי בהם ערך הסתיימו במוות שהיה די מיותר באופן כללי, וקיבלנו עונה מפוזרת שהסתיימה גרוע. ולא הציעה שום תחושת קתרזיס של תיקון אמיתי, אלא רק את האמירה שבני האדם המוסריים יעדיפו את התיקון על פני ההישרדות, אבל בעולם של ווסטוורלד הם יתקשו למצוא אותו.

לכן, לי לא נותר אלא רק להודות לווסטוורלד על כך שהם הצליחו לגרום לי להבין משהו שתמיד תהיתי לגביו ולקוות שבעונה הבאה הם ימצאו תיקון אמיתי לכל מה שהתקלקל העונה.

דולורוס, John P. Johnson, באדיבות yes
דולורוס, John P. Johnson, באדיבות yes

רמונה: אז הנה הבעיה האמיתית שלי עם ווסטרוורלד: זה לא אפשרי. זה פרדוקס.
באופן מעניין, זה פרדוקס שנמצא בלב הדתות המשיחיות, ובכללן גם הדתות המודרניות, כמו הקומוניזם למשל, ודרך הפעולה שלהן היא לא פעם חסלנית, כמו הקומוניזם הסטאליניסטי, או הפשיזם. לפי הפרדיגמה שלהן, העבר מקולקל, התיקון מתרחש בהווה, העתיד הוא ניצחי. בעתיד אין היסטוריה יותר, הכול מושלם, ומה שמושלם הוא ניצחי ולא צריך להתפתח יותר, מן הסתם, אי אפשר לתקן שלמות, אבל בעיניי, מה שאינו מתפתח יותר הוא פשוט מת.
החמניות של ואן גוך נצחיות, אבל הן מתות. החמניות הממשיות שהוא צייר נבלו קמלו מזמן, זו הנצחה של רגע חי, אבל הציור בעצמו הינו חפץ דומם, מת.
כדי שאדם יהיה נאמן לחלוטין לאדם אותו מנסים לשחזר, לפי ההיגיון הווסטוורלדי, הוא חייב לבחור את אותן הבחירות בדיוק, תמיד. הוא אינו יכול להתפתח ולכן אינו אדם, הוא גלעד לאדם שהיה, מצבת זיכרון, הולוגרמה, הוא אינו אנושי יותר מבד קנווס שעליו פיגמנטים ושמן, משום שאינו יכול ליצור דבר, הוא רק יצירה. כדי שמשהו יחיה באמת הוא חייב להתפתח, הוא חייב לתקן את עצמו, להשתנות, לצמוח, אבל האם בכלל צמיחה ותיקון אפשריים בלי תודעת המוות בכלל? מה שבטוח, שהבריאה אליבא ד'ווסטוורלד איננה אפשרית, כפי שהבריאה של הדתות המשיחיות המודרניות, שניסו לברוא עולם חדש ואדם חדש עם תודעה מתוקנת על חורבות עולם ישן, איננה אפשרית, כי היעד שהן מציבות לעצמן הוא פרדוקסלי. הקיום שלהן אפשרי רק במסגרת התיקון, גן העדן המובטח איננו חיים, הוא מוות בפורמלין.

אני תוהה אם זה המסר של הסדרה, מסר מדכדך משהו, שהן הנצחיות והן התיקון אינן אפשריים, ואם שתי האופציות האלו אינן אפשריות, אז מה עוד נותר לנו, בעצם? אך יש לי שביב של תקווה שהיוצרים לא ויתרו לחלוטין על אופציית התיקון, ויתכן שאני נאחזת בקש, אך נראה לי שלעובדה שהמערכת לבשה את דמותו של לוגן יש משמעות. לוגן, הדושבג מהעונה הראשונה, שהיה האדם היחיד שהצלחתי לחוש אליו אמפתיה בסופה, לוגן, הבן האבוד, שחוזר שוב ושוב להטריד את מצפונו של אביו המתנכר ואינו מאפשר לו חיי נצח בשל כך. לוגן הוא הבן האבוד הראשון, שדופק את כל המערכת, בעולם של הורים וילדים דפוקים ואבודים. מייב ובתה, וויליאם ובתו, ארנולד ובנו המת צ'רלי, כולם מחפשים תיקון, אולי גם הסדרה מחפשת תיקון, כולי תקווה שהיא תמצא אותו בעונה הבאה.

לוגן, John P. Johnson, באדיבות yes

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *