הפוליאקובים

פוליאקובים

רמונה אסול בביקורת קצרה על שני הפרקים הראשונים של הסדרה "פוליאקובים"

בילדותי, כל סדרות הטלוויזיה היו על "דברים". הייתה להן תמה שאותה היה ניתן לסכם בשורה או שתיים: סדרה על בלש שפותר תעלומות בעזרת חברתו העיתונאית וכלבו הנאמן, סדרה על משפחת טייקונים בלתי מתפקדת בעליל, אהבותיה ואינטריגיותיה,  סדרה על משפחה בורגנית מהפרוורים שנוחת לחייה חייזר חביב והופך לחלק ממנה וכולי. עד שהגיעה "סיינפלד", שהגדירה את עצמה כסדרה על "שום דבר", ועסקה בכך באופן רקורסיבי-מטאפיזי. אבל גם סיינפלד, למעשה, עסקה ב"דברים", הרבה מאוד מהם, בעצם. למעשה זו הייתה סדרה על ארבעה חברים שחיים בניו-יורק שדרך האינטראקציה ביניהם, ודרך התבוננות בזכוכית מגדלת במגוון תופעות טריוויאליות ויומיומיות שהם חווים, בוחנת מגוון של התנהגויות אנושיות. ואז הגיע הריאליטי.

בניגוד לסדרה מתוסרטת, בריאליטי, אפילו המהונדס ביותר, אי אפשר באמת לתכנן מראש איזו תמה מסודרת, תמיד תבוא המציאות החמקמקה ותעקם איכשהו את ההתרחשויות לפי דרכה. גם לסדרות ריאליטי יש איזושהי הגדרת-על, חלקן ערטילאיות יותר (קבוצה של צעירים זרים מרחבי ארה"ב שחיים יחדיו בדירה אחת בניו-יורק למשל) וחלקן מובחנות יותר ויש להן אפילו ספרי חוקים שמגדירים כל שלב ושלב בתהליך, אבל בשורה התחתונה, אי אפשר לדעת מראש מה יהיו העלילות העיקריות של התכנית, איזה אופי יהיה לה, משום שתכניות הריאליטי מתגבשות תוך כדי הצילומים. זה נכון גם לגבי סרטים דוקומנטריים, גם כשליוצר יש תכנית סדורה ותמה שאותה הוא מעוניין להציג. ז'אנר המוקומנטרי, לעומת זאת, הן בסרטי קולנוע והן בסדרות טלוויזיה (כמו "המשרד", למשל), זהה לסדרות עלילתיות אחרות, השימוש באופן התיאור הדוקומנטרי הוא רק כלי עלילתי.

לאחרונה התוודעתי לסוג של ז'אנר כלאיים, ספק מוקומנטרי, ספק ריאלטי. המשתתפים אינם שחקנים מקצועיים אבל הם מגלמים תפקידים מתוסרטים בתוך עלילה מתוסרטת. הראשונה שבה צפיתי הייתה "הקודחים" (אם כי נטשתי לאחר הפרק הראשון מחוסר עניין) והשנייה היא "פוליאקובים", ששני פרקיה הראשונים שודרו השבוע, שתיהן סדרות של "הוט".

ה"פוליאקובים" נסובה סביב יעל פוליאקוב, אמה, אחיה, בעלה, חבריה ושאר האנשים הסובבים אותם (בפרקים הראשונים התארחו מיה דגן, ציון ברוך ומאיר קוטלר). הסדרה מתכתבת עם סדרת ריאליטי אחרת על משפחה מפורסמת, “הקרדישיאנז” (לא צפיתי) בצורה גלויה ומודעת, כל המשתתפים למעשה מגלמים את עצמם, אך בשונה מהסדרה אליה היא מרפררת, מתנהלים לפי תסריט כתוב מראש והתסריט הוא הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה הזו.

ה"פוליאקובים". צילום אוהד רומנו

ה"פוליאקובים". צילום אוהד רומנו

זו הצפייה הראשונה שלי בבני משפחת פוליאקוב. לא צפיתי ב”הכול דבש”, לא ראיתי את האחים יעל ואיתמר ב”גולשי ספות”, אבל יש להם נוכחות כל כך טבעית ומוכרת מול המצלמות שגורמת לי להרגיש שכבר פגשתי בהם. יש משהו בנינוחות הפמיליארית הזו שעובד, והיו פה ושם כמה רגעים משעשעים וחביבים בפני עצמם, אבל המכלול, איכשהו, מתפספס. מסדרה מתוסרטת אני מצפה יותר מאשר מסדרת ריאליטי, אני מצפה לקוהרנטיות עלילתית, וכזו, לפחות בשני הפרקים הראשונים, חסרה ב”פוליאקובים”. גם כשנעשה איזשהו ניסיון לקו עלילתי, הוא נעשה בצורה גסה ומרושלת.

למשל, בפרק השני, יעל מגלה שהרכב שניתן לה ע”י ההפקה הוא יונדאי פלבאי ומתקוממת. היא נוסעת עם חברה ציון ברוך לסוכנות ב.מ.וו. כדי להשיג מכונית ראויה יותר למעמדה, ובעזרתו של ציון היא יוצאת משם במכונית ספורט עם גג נפתח. בסוף הפרק מתברר למשפחתה ולנו כי היא למעשה שילמה על השכרת המכונית ולא ההפקה. זו הפעם היחידה שהזדהיתי עם יעל בסדרה, כשהיא נעה בחוסר נוחות כי סודה התגלה, אני חשתי חוסר נוחות מהגג שהזיע ממאמץ.

יתכן שבפרקים הבאים הסדרה תתגבש ותפתיע, אך לפי שני הפרקים הראשונים, יעל פוליאקוב הצליחה לייצר סדרה על שום דבר וזה פחות קסום ומלהיב ממה שזה נשמע לי אז, בניינטיז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.