הנערים, פרקים 1- 4 – הקרב על התדמית


על האופן בו משתקף המאבק על התדמית החיובית של קבוצות מיעוט במסגרת הסדרה ומחוצה לה

הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות
לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות ש
כל שמאלני הוא בוגד,
כל ערבי מחבל מתאבד,
כל חרדי הוא שודד,
וכל המתנחלים רצחו את רבין.
כל תל אביב טבעונית,
כל נתיבות מסורתית עממית,
כל הדתיים פרימיטיביים עם ציצית ועל הדרך, מחקו את דרווין.

(מתוך שירו של חנן בן ארי "ויקיפדיה", מילים: קרן פלס וחנן בן ארי)

 

תדמית היא במקרה הטוב צמצום של האמת המורכבת, ובמקרה הרע שקר מוחלט. אם הדבר נכון לכל אדם באופן פרטני, קל וחומר שזה קשה עד בלתי אפשרי ליצור תדמית מדויקת לקבוצות של אנשים, ויחד עם זאת אם נתבונן סביב נגלה שלכל קבוצת שיוך המוגדרת על פי תכונה מסוימת, כמו דת, לאום, מין, צבע עור, ונטייה מינית קיימת תדמית על פיה מיוחסים לחברי הקבוצה מאפיינים כלליים, שברור שאינם יכולים לאפיין את כל חבריה, גם אם יש סיבה לכך שהתדמית נוצרה.

באופן טבעי, אנשים המשתייכים לקבוצות מיעוט רגישים יותר לתדמיתם, כיוון שהיא קובעת לא פעם את היחס שהם מקבלים מהציבור הרחב.

הסדרה "הנערים" המביאה את סיפור מקרה הרצח המזעזע של מוחמד אבו ח'דיר, שהתרחש בקיץ 2014 ושאותה הפיקה רשת HBO במשותף עם קשת אינטרנשיונל, וכתבו חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, היא מקרה מעניין של סדרה שעוד לפני שעלה לשידור פרק אחד ממנה כבר החל סביבה מאבק לגבי שאלת התדמית שהיא יוצרת לישראל בעולם, כשמצד אחד נשמעות טענות מקרב קבוצות לאום או דת המופיעות בה על ייצוג בלתי מאוזן, ייצוג שמרגיש חשוב במיוחד עבור קבוצות המרגישות שהן מיעוט חסר ייצוג הולם תקשורתי. ומנגד מתייצבים צופים הטוענים שסיפור מעצם טיבו לא אמור להיות מאוזן ואמור לייצג בעיקר את עלילתו.

סביר להניח שאילולא הסדרה הייתה מופקת ישירות להפצה בינלאומית, שאלת הייצוג המאוזן והתדמית הנוצרת לישראל הייתה פחות באה לידי ביטוי בשיח הארצי, כיוון שההפצה הבינלאומית מחזקת את התחושה שעכשיו כולם בעולם יכולים לראות את הסדרה, ואולי להגיע למסקנות שאנחנו לא רוצים שהם יגיעו אליהם, למרות שברור שגם ללא הסדרה, כל האירועים החדשותיים שקרו בארץ והסדרה מבוססת עליהם, זמינים לכל אדם בעולם, והעולם גם כך מגיע לאיזו מסקנה שהוא רוצה, בין אם המסקנה מוצאת חן בעינינו ובין אם לא.

זירת הרצח. צילום: צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes
"הנערים", זירת הרצח. צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes

אולם למרות שהסדרה היא הפקה שמראש נעשתה במחשבה שהיא תופץ בחו"ל גם אם שפות הדיבור בה נותרו עברית וערבית, הכתיבה שלה לא יוצאת מנקודת הנחה של פנייה לקהל שאינו מכיר את החברה הישראלית, ובבואה לספר את הסיפור שלה הסדרה אינה מתעכבת על הסברים לגבי המיעוטים השונים הנראים בה, כך למשל ההבדלים בין נטולי הכיפה, לחובשי הכיפות הסרוגות לתלמידי הישיבות השונים לא מוסברים בה, ממש כפי שלגבי החברה הערבית המוצגת בסדרה אין התעכבות על הסברים לאפיון הזרם הדתי אליו משתייכות הדמויות, וכולם מתייחסים אל צום הראמדן כאל מציאות מוכרת. העובדה הזו נותנת את התחושה שהכתיבה נעשתה מראש לקהל שמניחים את היכרותו עם המציאות הישראלית, ואם יוצרי הסדרה מראש לא מתעסקים בהסבר העלילה ואפיון הדמויות שלהם לקהל הבינלאומי חסר הידע, האם יש מקום בכלל  לדבר על יצירת תדמית נכונה או לא נכונה עבור הצופה הזר חסר הדעות הקדומות?

 

יחד עם זאת למרות שברור שהיוצרים לא רואים בעצמם שירותי תעמולה תדמיתיים לאף צד, העיסוק בתדמית לא נותר מחוץ לסדרה בלבד, ונראה שהיוצרים מאוד מתעניינים בעיסוק של הציבור בתדמית לעומת העיסוק בתוכן עד כדי כך שהעיסוק הזה הופך לחלק מהותי ביותר מהעלילה, שאני מודה שמצאתי אותו מאוד מעניין.

כשהיוצרים מביאים את סיפור החטיפה והרצח  של שלושת הנערים גיל עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח, דרך השימוש בקטעי התקשורת של אותו הזמן, הם מדגישים לא פעם, את האופן שבו התקשורת לא רק מדווחת על הנעשה, אלא גם משווקת תדמית מסוימת כשהיא טופחת על השכם של האחדות היהודית, והערבות ההדדית בשל התפילות ההמוניות שהיו באותה התקופה, שלא לדבר על נאום ההספד של ביבי המובא בפרק שבו הוא מדגיש את התהום המוסרית הפעורה בין היהודים לאויביהם, שהיהודים מקדשים את הרחמים ואויביהם את האכזריות. כשמציגים את פעולות השב"כ בקרב החברה היהודית בזמן חטיפת שלושת הנערים, התנהלות השב"כ מובאת מתוך הזווית של מניעת מעשי תג מחיר יהודיים, לא רק כי הפגיעה עצמה היא פסולה, אלא בעיקר כי היא עשויה להבעיר את השטח, כשהערבים, שעבורם ממילא ליהודים יש תדמית של כובשים אלימים, יגיבו לפגיעה שכזו באלימות משלהם. אפילו כשמראים בחקירת השב"כ את נערי הגבעות המועדים לפורענות, נראה שמעשי האלימות שלהם נובעים בדיוק מהמקום הזה שהתדמית היהודית הרחמנית לא מוצאת חן בעיניהם, הם רוצים שליהודים תהיה תדמית אכזרית יותר כדי שהערבים יפחדו לפגוע ביהודים.

יש אולי מחלוקת בין חלקים מקבוצות מסוימות בסדרה לגבי מהי תדמית חיובית לקבוצה, אבל אין מחלוקת על כך שחשוב לנצח בקרב על התדמית, לפעמים אף יותר חשוב מלנצח בקרב באמת.  

 

רן מנדלסון, באדיבות yes
חקירת נוער הגבעות. צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes

יש ז'אנר כזה של חקירת תעלומות רצח בחברות סגורות, כאשר תמיד יופיעו אצל חלק מאנשי אותה חברה באיזשהו אופן משפטים בנוסח: "לא יכול להיות שזה מישהו מאיתנו", ו- "אצלנו אין דברים כאלה". הדבר נובע מכך שבאופן כללי אנשים נוטים לחשוש פחות מאנשים בקבוצתם, מאשר מאנשים המשתייכים לקבוצות אחרות, כאילו ברור להם שאנשים המשתייכים לקבוצתם לא יחצו בחיים גבולות מסוימים משום שהם עצמם לא יעשו זאת, ואין הם בוטחים באותה צורה באנשים מקבוצות שיוך אחרות. לכן ברור גם שמיד לאחר החטיפה של מוחמד אבו ח'דיר, הן היהודים והן הערבים נטו להאמין שהחטיפה היא מעשה ידיהם של בני הקבוצה השנייה.

וברור גם מדוע כשמתגלה גופתו של מוחמד, בחברה היהודית מתקשים להאמין שמישהו משלהם יכול לעשות כזה דבר, אולם מה שחשוב לסדרה להעביר היא העובדה, שחוסר הידיעה וחוסר האמון, לא מפריעים לאנשים להמשיך בקרב על התדמית. כך יש מי שטורח להפיץ שמועות שקריות ההופכות את הנרצח להומו, ומשתמש בתדמית הבעייתית של החברה הערבית בנושא היחס שלה לקהילה הלהט"בית וחשיבות כבוד המשפחה במגזר כדי להשיג יתרון תדמיתי לחברה היהודית, אם כי כשמתבררת העובדה כי הטענה על נטיותיו המיניות של מוחמד אבו ח'דיר כוזבת, אין ספק שנוצר נזק תדמיתי אחר לאלו שמיהרו להפיץ את הידיעה ולשדר אותה מבלי שווידאו את העובדות. הקרב התדמיתי המתנהל על גבו של מוחמד אבו ח'דיר נראה גם כפוגע אישית במשפחתו של מוחמד אבו ח'דיר הן מהכיוון היהודי כשמייחסים לבנם נטיות לא לו, ופוגעים במהלך החקירה התקין, והן מהצד הערבי, כשהמון זועם מחליט להפוך את הנרצח לסמל למאבקו בשלטון הישראלי, מבלי להתחשב בעובדה שאב המשפחה אינו אדם פוליטי, והוא אינו מעוניין בכך. 

בארבעת הפרקים ששודרו עד כה, סיפור חטיפתם של שלושת הנערים סופר בעיקר דרך הצטיירותו בתקשורת בין היתר על ידי שימוש בקטעי ארכיון טלוויזיוניים של האירועים מאז, בעוד שסיפור חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר מוצג על ידי שחקנים המגלמים את דמותו, את בני משפחתו, ואף את הרוצחים ובני משפחתם.

שני הצדדים של הסיפור, זה של הנרצח וזה של אלה שרצחו מוצגים באופן נוגע ללב עד כדי כך שקשה שלא לתהות כמה אמת יש באופן הצגתם, ומהו מדד המניפולציות הרגשיות, הגורמות לנו להזדהות יותר עם הדמויות, המתבצע בסדרה. האם מוחמד אבו ח'דיר באמת הואשם לפני הירצחו על ידי הוריו על לא עוול בכפו בהרס מכונת עבודה יקרה, ומת מבלי לדעת שאביו אכן קנה לו את כרטיס הטיסה המיוחל לאיסטנבול, ולא התכוון לבטל לו את הטיול אלא רק לחנך אותו לקצת יותר אחריות? האם ההורים שלו אכן היו צריכים להתמודד עם כאב האשמה הזה, והגילוי שזה היה בעצם אחיו שהרס את המכונה והם כעסו עליו לחינם? והאם הייצוג של אחיו בסדרה אכן משקף אותו נכונה או שעושה לו עוול?

מוחמד אבו ח'דיר ואביו בסדרה, רן מנדלסון, באדיבות yes
מוחמד אבו חדיר ואביו בסדרה. צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes

ולהבדיל, האם הרוצח חיים בן דוד אכן היה בטיפול פסיכיאטרי בשל העובדה שהיו לו מחשבות אובססיביות על פגיעה בבנו התינוק? האם אחיינו בן ה-16 אכן סבל מקשיים חברתיים ומגמגום, והיה בטיפול פסיכיאטרי ממושך בשל כך?

קשה לדעת את האמת בין היתר כיוון שדיווחי החדשות בארץ מאותה תקופה דיווחו כמובן על הרצח ועל תפיסת הרוצחים, אך לא ממש התעמקו בזמנו בניסיון להבין את התהליך הנפשי שאפשר לרוצחים לבצע את הרצח או בהבאת סיפורו האישי של הנרצח אל הקורא/צופה הישראלי הממוצע. מתן הנפח האנושי לדמויות הללו על ידי יוצרי הסדרה כמו ממלא את החלקים החסרים בסיפור שסופר על ידי התקשורת בזמנו, ובכך יש לא רק אמירה על התקשורת הישראלית, אלא גם על ענייני הייצוג התדמיתי.

באופן כללי כל קבוצה שהתדמית שלה חשובה לה ואחד מחבריה פגע במישהו מקבוצה אחרת, תעדיף להרחיק את עצמה מהסיפור של הנפגע ולא להגזים בתיאורו כקורבן כדי לא להעצים את מידת אשמתה. אותה חברה תעדיף גם לבדל את הפוגעים ולהרחיק אותם ממנה, והיחס הכללי אל הפוגעים יהיה או כאל עשב שוטה שמה לנו ולו, או התבוננות אל מעשיו ב"סלחנות" כי יש לו נסיבות מקלות משום שהצד השני, זה שפגעו בו, לא היה בסדר עוד קודם לכן. נוח לאנשים להאמין שאנסים הם מפלצות שאורבות בחוץ לנשים תמימות מאשר אחד מבני המשפחה או חבר קרוב, נוח לאנשים לחשוב שרוצחים יכולים להיות רק זרים עם חינוך שונה משלנו. לכן אפשר לראות בבחירה של היוצרים לתת מקום ונפח לדמויות של הקורבן והפוגעים בו גם סוג של ביקורת על כך שהתקשורת היהודית המיינסטרימית בארץ ברובה פועלת מתוך ייצוג האינטרסים התדמיתיים של המיינסטרים הישראלי.

כמי שפחות אוהבת באופן כללי סיפורים המתארים איך אנשים הפכו לרוצחים (לא משנה מאיזה צד הם), כי אני מרגישה שיש בסיפורים כאלה הרבה פעמים ניסיונות הצדקה למה שלא צריך להיות לו צידוק. ורק פעמים מעטות מוצאת שהעיסוק הזה יש בו ערך מוסף של עזרה בזיהוי נקודות אזהרה בדרך, אני עדיין לא יודעת האם העיסוק של הסדרה בנתיב הזה יוביל למקום בעל ערך מוסף שכזה, אבל אני כן נותנת לסדרה קרדיט על כך שבינתיים הסיפור שהיא מספרת לנו, והמראה שהיא מעמידה בפנינו על האופן שבו החברה הישראלית עסוקה במאבק על תדמיתה מרתקים לצפייה.  

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

נקמה

איך נפלו גיבורים?

על התדרדרותו המוסרית של הגיבור הטלוויזיוני ה"טוב" הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצל" ב-11/9/2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.