המירוץ למיליון, עונה 6, פרק 25 – מה באמת היה שם?


האם משתתפי המירוץ למיליון מפרשים נכון את המשתתפים האחרים ואיך הפרשנויות שלהם משפיעות על גורל המשחק?

בסוף פרק 2.11 של "החיים עצמם", אומרת אחת הדמויות שחבל שאין להם הקלטות של וידאו מהילדות שלהם, כי אז בכל פעם שמתעוררים ויכוחים על העבר הם היו יכולים ללכת ולבדוק ולראות מה באמת היה שם. זו אמירה אירונית כשהמדובר בסדרה "החיים עצמם", כיוון שהצופים בסדרה אכן מקבלים צילומים של הילדות של הגיבורים, שמהם כביכול אפשר להכריע מה באמת קרה שם. אולם האמירה הזו מעניינת בפני עצמה, כיוון שהאפשרות לבדוק מה באמת היה בסיטואציה מסוימת נשמעת מאוד מפתה כדרך להכריע ויכוחים, אלא שהעובדות מוכיחות שלא תמיד זה כל כך פשוט.

אורלי ורמונה ישבו לשיחה על העונה השישית של "המירוץ למיליון", ודנו כיצד משרתים אותה קטעי הווידאו, והפרשנויות בהכרעה בוויכוחים, אם בכלל.

אורלי: באופן כללי, מאוד מעניין אותי איך נוצרים שני נרטיבים שונים (או יותר) מאותה תמונה, ומתי תמונה יש בה מספיק כדי להכריע בוויכוח באמת. אחת הדוגמאות הראשונות שעולות בראשי על מקרה שבו צילומי הווידאו דווקא כן עובדים, היא מהפרק הראשון בקירגיסטן שבו דניאל ואליהו מתווכחים מי מביניהם היה זה ששם לב ראשון למראה ההרים בתוך העננים. הרצה לאחור של הקטע, מגלה כי למרות מה שאליהו חושב, דניאל היה זה שהסב את תשומת לבו של אליהו להרים ולא להפך, כאן כשרואים את הקטע קל להבין שיש בו אמת עובדתית אחת ואין מקום לפרשנות.

רמונה: לכאורה ריאליטי זו הזירה הטובה ביותר כביכול כדי להכריע "מה באמת היה שם?", כי הנערים משחקים לפנינו ואנו צופים בקונפליקטים שונים וכיצד הדמויות הפועלות מפרשות אותם ומגיבות להם. אני אומרת "כביכול", כי גם זו פיסת ראי שבור. צופי הריאליטי תמיד סבורים שהם "רואים הכול" (בעיקר בתכנית כמו "האח הגדול", שמשודרת בלייב), אבל למעשה אנחנו לא רואים הכול, קודם כול, העריכה היא פריזמה, ובעיקר, הפרשנות של המשתתפים השונים היא פריזמה. בוויכוחים עובדתיים כמו אלו של דניאל ואליהו, התיעוד המצולם יכול להכריע, אך כשמדובר בקונפליקטים הנתונים לפרשנות – הדבר מסובך יותר.

באותו פרק למשל, רגב שר בקולי קולות כדי להפריע לדניאל ואליהו במהלך משימת החיצים, והלן בת זוגו טענה שזה מגיע להם כי הם דיברו בקול כדי להפריע להם, לרגב ולהלן, במשימת המסוקים ששודרה באחד הפרקים הקודמים. כמי שצפתה גם במשימת המסוקים, חשבתי שהלן טועה. דניאל ואליהו אומנם היו מאוד וורבליים (בעיקר דניאל), ועודדו אחד את השני בקול רם, אבל כך הם מתנהגים בכל משימה ומשימה, ולא נראה שהם עושים שום דבר בכוונה, לא כלפי רגב והלן ולא כלפי אף אחד מהמתמודדים האחרים שהיו איתם באותה העת. אני תוהה אם הלן הייתה צופה בפרק ההוא, זה היה גורם לה לשנות את הפרשנות שלה, אני מניחה שלא, בטח שלא באותה נקודת זמן.

אורלי: אני נוטה להסכים אתך לגבי הסיטואציה, ואני חושבת שקשה לשכנע אנשים שהפרשנות שלהם לסיטואציה אינה נכונה. בכלל, לרוב בני האדם קשה להסכים לכך שהם לא יכולים לדעת בוודאות מה עובר לאחרים בראש, ולכן גם כשעל המעשה עצמו אין ויכוח, אנשים תמיד יניחו שהם יודעים מה הסיבה לכך שהמעשה נעשה. גם כשרואים למשל את דניאל מחליט על דעת עצמו לעזור לאן ולירדן לסחוב את השטיח, במשימת ניקוי השטיח בקירגיסטן, ודניאל אפילו מספק את הפרשנות שלו למעשיו, שהתעורר בו הצורך לעזור משום שהבחין במצוקתן, עדיין הצלחתי למצוא ברשת כבר 3 פרשנויות שונות למניע למעשה שלו, ונדמה לי שהייתי יכולה למצוא פרשנויות נוספות לו הייתי ממשיכה לחפש. בין הפרשנויות שמצאתי, הייתה כמובן זו שהוא סיפק על כך שהוא רצה לעזור. אך היו גם פרשנויות שייחסו לו מניעים קצת פחות אציליים, כמו זה שהוא רצה ליצור בהן הכרת טובה, כדי למנוע מהן לשים לו ולאליהו עצור, או לחילופין שהוא פשוט שוביניסט ויהיר, וזו דרכו להפגין עליונות.

הפרשנויות הללו, גרמו לי לחשוב על כך שלפעמים אפשר לייחס משמעות לפעולה מסוימת על פי סיבות שייתכן שאין להן שום קשר לסיטואציה עצמה. כמו למשל במקרה הזה, על פי השאלה האם המשימה מראש הייתה הוגנת כלפי המתמודדים, והייתה אפשרית עבור כולם גם אם במידה שונה של מאמץ? או לחילופין, עד כמה אנו מפרשים את מצוקת האחר על פי תפיסת העולם שלנו, ועד כמה אנחנו מאמינים שהמצוקה של אן וירדן, כפי שדניאל פירש אותה, התבססה על מה שהוא חושב על יכולות של נשים באופן כללי, לעומת מה שהוא חשב שקורה להן באותו הרגע. אני אגב, נוטה לחשוב שהתעורר בדניאל רגש טבעי של רצון לעזור למראה אנשים במצוקה, ולא שום אסטרטגיה או רצון להביע זלזול ולהתנשא.

אני יכולה לומר גם שבעיניי, העזרה שלו בטוח חסכה לאן ולירדן הרבה יותר מרבע שעה במירוץ (אן עצמה אמרה שהיא כבר ראתה אותן מבזבזות את כל היום על משימת השטיח, כשהיא העריכה, גם אם על דרך ההגזמה, את השלב של נשיאתו באיזה חמש שעות ) אז 15 הדקות שאן וירדן יאולצו להתעכב בהן בגלל שדניאל ואליהו שמו להן עצור, בסה"כ מתקזזות בחשבון הזמנים הכללי ביניהם. לכן העובדה שהוא שם להן עצור אין בה כדי להוריד מהמעשה הטוב שהוא עשה קודם.

 

רמונה: כל רעיון העצורים בתכנית בעייתי בעיני, אבל עם זאת אני חייבת להודות שזה גם אחד החלקים הכי מרתקים, כי זה יוצר דינמיקה קבוצתית במשחק ריאליטי שבו הדינמיקה הקבוצתית לא באמת חשובה (יותר חשובה הדינמיקה הבין-זוגית), וזה שוב מתקשר לעניין הפרשנות.

 

זה מעניין שבעולם שמחוץ לריאליטי, פידבק שלילי כמו "עצור" יכול היה להתפרש בדרכים שונות ומגוונות. למשל, אדם חסר ביטחון היה יכול להרגיש שעשה משהו לא בסדר, להרגיש אשמה, אבל בעולם הריאליטי כנראה שכולם בעלי ביטחון עצמי גבוה. או שמקבלים את זה באופן ספורטיבי ואפילו כמחמאה (אנחנו חזקים, רואים בנו איום), או שמתמרמרים וכועסים ומפרשים את זה כעוול שנעשה להם על ידי אחרים, מקנאה או מזדון. זה בא לידי ביטוי בתגובות של הלן ורגב לאורך כל המרוץ, כנמענים הראשיים של העצורים. בתחילת העונה, כשרגב התעמת על כך עם נמרוד ויהונתן, זוג הפסנתרנים, הם אמרו לו שהם בחרו לתת לו עצור כי הוא לא מתקשר איתם כמו אחרים והם מעדיפים לא לתת עצור לאנשים שהם כן איתם באינטראקציה, ורגב ענה בכעס ובחוסר אמון: "אז זה עניין של יחסי אנוש?". כי מבחינתם של רגב והלן, יש סיבה אחת אמיתית ויחידה לכך שהם מקבלים עצורים: נעשתה נגדם קנוניה הנובעת מרוע לב המשתתפים בה. מדוע דווקא נגדם ולא נגד אחרים? לא ידוע, אבל לולא היו מודחים הפסנתרנים בסופו של הלג ההוא, הם היו מעניקים להלן ורגב עוד עצור, רק בגלל אותו עימות עם רגב הכועס. גם כשדניאל ואליהו קיבלו עצור בפעם הראשונה הם הגיבו בהתמרמרות ובכעס. לכן, כשדניאל ואליהו החליטו לתת לבנות עצור (כי לתת להלן ורגב עצור זהו קול שהולך לאיבוד בשלב הזה), מצד אחד התבאסתי בשבילן, מהצד השני, הסתקרנתי לראות כיצד יגיבו, ולצערי לפי הפרומו, אפילו הן הגיבו בכעס ובתחושה שנעשה להם עוול.

 

כמי שצפתה בכמה עונות של המרוץ האמריקאי, קשה שלא לעשות השוואות ביננו לבינם. גם האמריקאים לא קופצים משמחה כששמים להם עצור, והיו כמה זוגות שהתמרמרו מעט, אבל לרוב התגובה היא מהסוג הספורטיבי. כמי שמתמרמרת גם כשהמחשב מנצח אותי בטאקי (אני בטוחה שהוא מרמה), אני יכולה להזדהות עם הכעס, אבל קשה לי עם החצנתו. כפי שמחשבה מולידה מציאות, אמירה פי כמה וכמה. ברגע שהפרשנות יוצאת לעולם (שמו לנו עצור כי הם רעים ורוצים לפגוע בנו וזה לא הוגן ולא מוסרי), היא כמו שד שיצא מבקבוק. עכשיו כל מה שנותר לנו זה לשכנע את עצמנו ואת הצופים, שאנו אכן הקורבן המוסרי ונעשה לנו עוול, ומכאן זה רק הולך ומסלים. הפרשנות יוצרת את הסיטואציה.

 

אורלי: גם אני לא מחסידות אלמנט העצור שמאלץ את הזוגות ליצור נקודות חיכוך מיותרות עם יתר הזוגות, שכן בעיניי זו ממש לא מטרת המשחק לבדוק איזה מהזוגות יודע ליצור אינטראקציות טובות יותר עם זוגות אחרים. עם זאת, גם אני חושבת שזה מעניין לראות את האופן שבו הזוגות מפרשים את קבלת ונתינת העצור, במיוחד מכיוון שזה בדיוק המקום שהופך אצל רבים מהם את תחושת האמת שלהם, והפרשנות שלהם למבחן מוסריות.

יעל ויוסיאל, זוג בני הדודים מהעונה הקודמת, קיבלו עצורים אחד אחרי השני אולם הם תמיד ידעו לקבל את זה כחלק מהמשחק, לא חלק כיפי, אבל כן מתוך הבנה שלאחרים יש זכות לשים להם עצור ממש כמו שיש להם את הזכות לשים לאחרים.

עד היום זכור לי לטובה המשפט של יוסיאל מהפרק העשירי שהצליח לבטא בהומור את הן את הבאסה מהסיטואציה, והן את חוסר ההיגיון שבהתמרמרות על הסיטואציה: "מי אתם, קים? מי את? בת 22 מתל אביב, תשימי לי עצור? יוסיאל נאמן בן 23 מאזור? הגיוני?"

השנה זה נראה שכמעט עבור כל המתמודדים (למעט אולי טוהר ואוולין), לשים עצור זה משהו שצריך להתנצל עליו, ואם זה משהו שצריך להתנצל עליו, סימן שזה משהו שהוא כביכול לא בסדר לעשות, ואם זה לא בסדר לעשות אותו, צריך למצוא סיבה לכך שלצד השני יגיע לקבל אותו, ולכן צריך למצוא סיבה לכך שהצד השני לא בסדר (בדרך כלל זה "הוא התחיל", גם אם ההצבעה בתכלס נעשתה בדיוק באותו זמן), ואז העולם מתחלק למחנה שלנו, המותקף והצודק, ולמחנה השני המתקיף, הבוגדני והלא מוסרי. אן וירדן ועומר ונטע מצאו דרך זמנית לצאת ממעגל הקסמים הזה, על ידי עצורים הדדיים אחד לשני, שלמרות שהם תמיד תירצו את העצור הזה ב"אנחנו שמים לזוג שהכי מאיים עלינו, כי הוא נמצא תמיד בסביבה שלנו", היה לגמרי נראה שהם פשוט לא רצו לפתוח חזיתות עם אף זוג אחר, ותיארו לעצמם שכך גם אף אחד אחר לא ישים להם, והם לא יועמדו להדחה, תיאוריה שעבדה היטב עד קירגיסטן, או עד אחרי ההדחה של עדי ומיתר.

כשדניאל ואליהו בחרו לשים להן עצור מסיבות אסטרטגיות מובנות, חשבתי לי שזה מעניין שאליהו בוחר לומר על הבחירה שלהם בזוג הבנות ש"כל זוג אחר גם היה עושה את זה", שזה גם סוג של רציונליזציה שמעידה על כך שלדובר יש תחושה לא טובה לגבי מעשיו.

 

רמונה: לגבי טוהר ואוולין, גם הם נטשו את האסטרטגיה. בתחילת המשחק הם היו מצביעים אסטרטגית, בלי להתנצל, כל פעם לזוג אחר, עכשיו זה לא ככה. לבנות למשל אוולין אמרה שהיא לא מסוגלת לשים עצור, כי גם ככה קשה להן, והיא בוחרת באליהו ודניאל כי איתם יש לה הכי פחות אינטראקציה. אני חושבת שזו באמת שורש הבעיה – האשמה מובילה לתוקפנות, הסבת תחושת האשמה לצד השני. השאלה אם כך, מדוע יש אשמה מלכתחילה? מדוע מתמודדים מרגישים אשמה על חוק מוסכם במשחק שלא הם קבעו?

 

אורלי: אני מניחה שזה פשוט צעד שנתפס בעיניי המתמודדים כלא ספורטיבי (להחליט את מי רוצים להכשיל יותר, לפעול מאחורי הגב), ואני יכולה להבין את זה ואפילו להסכים עם זה במובן מסוים, אם כי זה אירוני שדווקא המחשבה שאני נוטה להסכים אתה לגבי החלק הזה במשחק, היא זו שהופכת התגובות של המתמודדים לפחות ספורטיביות. אגב, לגבי טוהר ואוולין, חשבתי על זה אחר כך שאף אחד לא אמר על אוולין שהיא שוביניסטית בגלל שהיא לא תשים עצור לבנות כי היא רואה שכל כך קשה להן. וחשבתי שזה מעניין שאם גבר חושב שקשה להן כי הן צמד בנות וצריך לעזור להן, אז יש בו שוביניסטיות, אבל כשבחורה עושה אותו דבר היא סתם נחמדה.

בנוסף, אני חושבת גם שאם הפרשנות יוצרת את הסיטואציה, כמו שאמרת קודם, או אם, כמו שהייתי מנסחת את זה, "הפרשנות משפיעה על המציאות". אז העובדה שהתכנית עובדת כך שהיא נותנת לנו את קטעי הווידאו יחד עם הפרשנות של הזוגות על הקטעים המשודרים, הרי שלפרשנות שלהם יש גם כוח ליצור לא רק את המציאות המתקבעת אצלם ואצל הזוגות המתחככים בהם, אלא לא פעם גם את הכוח להשפיע על האופן שבו קטע הווידאו ה"אובייקטיבי" כביכול יתפרש אצל הצופים. וכאן לזוגות שהם פרשנים טובים, או מדובבים טובים יותר של עצמם ושל הרגשות שלהם, יש בהחלט יתרון אצל הצופים.

 

רמונה: לגמרי, זו מלחמת פרשנויות, ולמתמודדים מסוימים יש יתרון בולט על אחרים. ככל שהמתמודד כריזמטי יותר, רהוט יותר, וורבלי יותר, הפרשנות שלו יותר תתקבע בקרב הקהל כאמת, לא כאמת סובייקטיבית, אלא כאמת שאין בילתה. גם מראה חיצוני משובב עין וחוש הומור עוזרים, אבל בעיקר אלו הכריזמה, הרהיטות והביטחון העצמי של המתמודד ש"מביא את האמת שלו", משפט שמאוד שגור בפיהם של מתמודדי ריאליטי. המתמודד הפופולרי בדרך כלל ישתמש גם הרבה במילה "אמת" ביחס לעצמו, ולא פעם ישתמש בתארים כגון "צבוע", ו"מזויף" כשהוא מתייחס ליריביו במשחק. זה מדהים עד כמה הטרמינולוגיה הזו עובדת כמילות קסם על הצופים כל פעם מחדש. לא תמיד, כמובן, כל מי שקרא הארי פוטר יודע שהלחש לא יעבוד אם אתה לא קוסם אמיתי, ומי שאין לו כריזמה טלוויזיונית או גרוע מכך, ניחן בכריזמה שלילית, יכול לצעוק בכל טסטה וטסטה את האמת שלו ועדיין לא לזכות באהבת הקהל.

המירוץ למיליון עונה 6
צילום מדף הפייסבוק הרשמי של "המירוץ למיליון"

 

אורלי: מסכימה אתך שמי שיודע להעביר את הפרשנות שלו באופן המשכנע ביותר הוא זה שהפרשנות שלו מתקבעת, וכל השכלולים הטכנולוגיים וההקלטות מצליחים להראות מה היה שם באמת במקרים מצומצמים ביותר. וחשבתי לעצמי שבאופן פרדוקסלי החדשות של ימינו מלאות באנשים שמגיעים מצוידים בקטע הווידאו שלהם, ובפרשנות שלהם לאותו קטע ווידאו ומתפלאים לגלות כשאף אחד חוץ מהמשוכנעים מראש, לא מקבל את הפרשנות שלהם כאמת לאמיתה ואת קטע הווידאו שלהם כהוכחה לכך.

 

רמונה: אנחנו מוצפים בעדויות מצולמות. פעם היה נהוג לומר שתמונה שווה 1000 מילים, היום אנחנו יודעים שגם תמונה אפשר לעוות בקלות בפוטושופ ובתוכנות אחרות שלכל אחד גישה אליהן. אם תמונה אחת שווה 1000 מילים, אז מה נגיד על סרטון שהוא אוסף של תמונות? באינפלציה כמו באינפלציה, המילים מאבדות מכוחן, כולם צועקים בקקופוניה הזו את האמת שלהם, וזה שזוכה הוא גם לא בהכרח זה שצועק את האמת שלו ראשון, כמו ילד שצועק "פוס כדור הארץ! נגעתי באדום!", אלא זה שגם משתמש בכלים הנכונים וגם ניחן ביכולת החמקמקה הזו, הכריזמה. מגע מידאס הזה, שמאפשר למי שזכה בו לנגוע באמת הסובייקטיבית ולהפוך אותה לזהב טהור.

 

אורלי: ואנחנו כנראה נצטרך להסכים לכך שלעולם לא נוכל לדעת מה באמת היה שם, ולהתנחם בכך שתמיד נוכל להתחבר לזה שהכי נאהב את הפרשנות שלו…

 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.