על הסקאלה שנעה בין סדרות שבהן האכזריות חוגגת והחורף תמיד קרב ובא, ובין סדרות שרוצות לגרום לצופה להרגיש במקום הטוב, יש לי העדפה ברורה לצד של המקום הטוב ומכיוון שסדרות על חיי פשע נוטות להשתייך לצד החורפי, כדי לשפר את נקודת הפתיחה הנמוכה שלהן במלחמה על לבי ולהצליח למצוא חן בעיני, צריך שיהיה בהן משהו שיצליח לפצות אותי על העיסוק בתחום שפחות מדבר אליי.
מהבחינה הזו, נקודת הפתיחה של "המדובב" אינה מבטיחה, הדמויות הראשיות שלה רחוקות מלהיות מעוררות הזדהות. על גיבורי הסדרה, אסא, אסיר המשתחרר לאחר שבע עשרה שנה בכלא, ומשמש כמדובב עבור המשטרה ונאמר עליו ובצדק שהוא אחד האנשים הכי מסוכנים שיש, ועל אחיו דוד, יזם נדל"ן, בעל עסקים שנראים קצת מפוקפקים, קשה לי לומר אפילו שאכפת לי אם יחיו או ימותו, וכמותם, גם יתר גיבורי הסדרה – חוץ מכמה בודדים דוגמת שיי הטרנסג'נדר, ואולי גם סופי, אשתו של דוד – נראו לי כאנשים שהייתי שמחה מאוד לא לפגוש אף פעם.
יחד עם זאת, מצאתי את עצמי מרותקת כמעט לכל אורכו של הפרק הראשון (וגם השני), וכששאלתי את עצמי מה מרתק אותי בפרק למרות חוסר חיבתי לדמויות, הבנתי שהדבר נובע מכך שאני אוהבת חידות, ויש משהו מאוד חידתי במבנה הסדרה ובדמויותיה.
אם מגיעים אליה בלי לקרוא עליה דבר, ובלי לדעת עליה כלום, החידה אפילו עובדת טוב יותר, כיוון שכבר בדקות הראשונות בהן אנחנו רואים שני אנשים בחדר מעצר בכלא, ואנחנו יודעים משם הסדרה, שאחד מהם אמור להיות המדובב המשטרתי והשני הוא כנראה החשוד האמיתי, נוצר עניין בניסיון לנחש לבד מי הוא מי מבין השניים.
ישנם שני סוגים של פערי ידע בין הצופים לדמויות, הסוג הראשון הוא כאשר הדמויות יודעות על המתרחש יותר מהצופים, ואז בדרך כלל נוצרת אצל הצופים הסקרנות לדעת את מה שהדמויות יודעות, ולגלות "מה באמת קרה שם", והסוג השני, כאשר הצופים יודעים על המתרחש יותר מהדמויות עצמן. ואז השאלה היא מתי הדמויות יבינו את מה שמתרחש באופן שבו הצופים מבינים אותו. הסדרה "המדובב" עושה שימוש בשני סוגי פערי הידע, ויוצרת כך עניין כפול.