ניתוח הפרק Josh is Irrelevant מהעונה השלישית של "האקסית המטורפת"
זה לא סוד שלא חיבבתי במיוחד את ארבעת הפרקים הראשונים של העונה השלישית. לא אהבתי את המקומות הנמוכים והמטופשים שהסדרה לקחה אליהם את הטירוף של רבקה (כמו לשלוח לג'וש צואה כמשלוח עוגיות), ועוד יותר מזה לא אהבתי את האופן שבו ג'וש יוצא קורבן חסר אשמה מכל העניין של נטישת רבקה בחתונתם. נכון שראיתי בפרקים הללו גם עיסוק מעניין בסוגיות שונות כמו השפעת הביטחון העצמי על מערכות יחסים, או תופעת הריצוי, אולם לא ידעתי האם זה מספיק כדי לפצות על הכיוון שהסדרה נראתה לי כפונה אליו, ולא נותר לי אלא לקוות שאני טועה בקשר לאותו כיוון. הבסיס העיקרי שלי לתקווה שהסדרה לא איבדה את זה יחד עם הדמות הראשית שלה היה נעוץ בעובדה שלמרות שרבקה מתאפיינת בחוסר מודעות עצמית, הרי שהסדרה עצמה היא אחת הסדרות בעלות הכי הרבה מודעות עצמית, ולכן גם אם הם יתנו לרבקה לנסות להתאבד, הם לא יתנו לסדרה שלהם להרוג את עצמה.
לשמחתי הרבה, פרקים 5, 6, 7 הוכיחו לי שהתקווה שלי הייתה במקומה הרבה יותר מאשר החששות.
ומכיוון שבעיניי הפרק השישי היה מדהים במיוחד מתחילתו ועד סופו בחרתי להתמקד בו.
בפרק, רבקה מגיעה לבית החולים אחרי שברגע האחרון היא מתחרטת על ניסיון ההתאבדות שלה במטוס לווסט קובינה, ומבקשת עזרה. בבית החולים היא מקבלת טיפול רפואי ונפשי וגם אבחנה חדשה. יש לה הפרעת אישיות גבולית. אבחנה שעל פי ההסברים של הפסיכיאטר שלה, משמעותה היא שיש לה קושי לווסת את עצמת הרגשות שלה ביחס למתרחש. היא חשופה יותר מאחרים לתנודות הסביבה.
אני לא פסיכולוגית, ואין לי כלים לומר עד כמה האבחנה הזו מדויקת לגביה על פי כל מה שהראו לנו עד עכשיו, או לחילופין במה היא שונה מאבחנות של הפרעות נפשיות אחרות שלעיתים היא לוקה גם בהן כמו דיכאון ואו. סי. די. ואני גם לא ממש מעוניינת לבסס את המידע שלי לגבי הפרעת אישיות גבולית, על מה שהייתי יכולה לגגל, אחרי שבפרק הזהירו את רבקה כמה פעמים שאי אפשר באמת להבין את משמעות האבחנה הזו דרך חיפושים ברשת. ובכל זאת, חשבתי שאני מוצאת שהאבחנה הזו, כפי שהוסברה בסדרה, מעניינת לגביה. לא רק בגלל שמעניין לגלות במה דמות מסוימת לוקה, ואיך אפשר לטפל בזה, אלא מכיוון שהטענה לגביה, שהיא מגיבה למה שקורה בעוצמות לא מווסתות, הופכת את דמותה לסוג של סייסמוגרף חברתי, שאולי הוא לא תמיד מדויק, אבל דרכו אפשר להאיר על כמה תופעות שהחברה שבה היא חיה מתאפיינת בהן, ואיך אותן תופעות יוצרות בעיות כשהן סותרות כביכול האחת את השנייה.
אחת התופעות הגורמות לבעיות הללו שהפרק חשף, היא הניגוד בין הצורך לשדר שאצלך הכול בסדר, לבין הרצון הכן של האנשים לעזור במקרה שלא הכול בסדר.
כבר מתחילת הפרק היה אפשר לראות עד כמה רצון טוב מתעורר באנשים כשהם שומעים שמישהו בצרה: כולם מתגייסים לעזרתה של רבקה כשהם שומעים מה קרה לה, בעבודה מגייסים כספים למתנה משותפת להביע תמיכה, החברות לא משאירות אותה לבד לרגע, ואפילו אנשים זרים, ממקומות אחרים וגם כאן מהעיר, תומכים בה באמצעות קבוצת הפייסבוק שוולנסיה מנהלת.
מצד שני, הפרק גם מדגים את תופעת ההתכחשות וה"אצלי הכול בסדר" בכמה דרכים: דרך סיפורה של אמו של נתנייאל שניסתה להתאבד כשהוא היה בן עשר (או שסתם הייתה לה תקלה עם כדורי שינה), דרך דבריה של רבקה שאומרת שאימא שלה לימדה אותה את המשפט המקובל "זייפי את זה עד שזה יהיה אמיתי" או דרך המטופל של הפסיכולוגית (שלטיפול שלו פולה ורבקה מפריעות) שטוען שהסיבה היחידה לכך שהוא אינו מאושר היא חוסר הנעימות להיות מאושר כשהאחרים סובלים כשברור לצופים שהאושר מאוד רחוק ממנו, והוא אפילו לא קרוב להתגברות על הטראומה האישית במשפחתו.
ולנסיה, אף היא מגדילה לעשות, כאשר את הכאב האישי שלה, והפחד שלה מניסיון ההתאבדות של רבקה היא מנתבת למקום שבו היא הופכת את עצמה לגורו, שכן, כמו שהיא אומרת "אנשים רוצים להרגיש שנותנים להם השראה, הם לא רוצים להרגיש עצובים". היא מעדיפה להיות זו שמעניקה לאחרים השראה, כי היא כביכול יודעת איך לחיות את החיים נכון, מאשר להודות שהיא אנושית ועצובה ופוחדת ודואגת כמו שכל אחד אחר היה יכול להיות במצבה.
לכאורה אפשר לתמוה, מדוע רוב האנשים עסוקים כל הזמן בלשדר שהכול אצלם בסדר, ושאין אתם שום בעיה? הרי יש כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים לעזור להם ולהושיט להם יד אם הם היו מודים באמת. אולם גם לזה הפרק מציע שתי תשובות שלא קל למצוא את האיזון ביניהן. האחת היא שהאנשים לא אוהבים להרגיש שהם מפריעים לאחרים. לא נעים להכביד. רבקה מרגישה שהיא צריכה להתנצל כל הזמן בפני החברות שלה על כל מה שהן עוברות בגללה, היא "אכזבה" אותן, היא מפריעה להן מלהמשיך בחייהן. העניין הוא שהפרק מראה איך באופן עקבי הפרעות הוא עניין בלתי פוסק, בכל סצנה כמעט מישהו צועק על מישהו (לפעמים אפילו על דמויות שלא ממש קיימות בסדרה) שיעזוב את המקום כי הוא מפריע, כאילו הפרק אומר שהפחד מלהפריע או להכביד הוא מובן, אבל הוא לא צריך לנהל את ההתנהגות שלנו כי כולם מפריעים ומופרעים, בצדק או שלא בצדק, כל הזמן. ואנשים בהחלט מסוגלים לסרב לך אם אתה מפריע להם מאוד.
התשובה השנייה לכך שאנשים מעדיפים להפגין חזות מצליחנית ולא להודות באמת כשקשה להם, היא בדיוק זו שהם לא רוצים שיעזרו להם אנשים שנבנים מהצרות שלהם, כמו שהת'ר הרגישה שוולנסיה נבנית מהצרה של רבקה.
אנשים לא רוצים לחוש נחותים. הם לא רוצים שהצרות שלהם יגרמו למישהו אחר להרגיש יותר טוב עם עצמו רק כי הוא יכול לכתוב איזו מילת תמיכה בפייסבוק. דווקא מכיוון שלעזור למישהו אחר, נותן לאנשים תחושת חשיבות ומשמעות, יש אנשים שלא רוצים להיות אלה שהצרות שלהם הן אלה שיגרמו לאחר להרגיש יותר טוב עם עצמו, כי אז איפה זה שם אותם?
בין שתי התשובות הללו קיים איזון עדין. כיוון שהמידה בה הנתינה לזולת מעניקה לנותן תחושת משמעות וחשיבות (בריאה או לא) היא גם זו שמשפיעה על רמת ההפרעה לחיים המורגשת אצל הנותן. הת'ר היא דוגמה מצוינת למישהי שיודעת לעשות את האיזון נכון, היא יודעת לבחור להישאר עם רבקה בבית החולים, אבל גם להסכים לכך שהחבר שלה יהיה אתה באותו הזמן במקום לבטל לחלוטין את הדייט שלהם. פולה לעומתה היא דוגמה קיצונית למישהי שמחליטה שרבקה צריכה אותה וזה נותן לה תחושה של חשיבות ומשמעות כזו לחייה, עד שהיא לא שמה לב לכמה היא בעצם מפריעה לעצמה ולמהלך התקין של חייה, עם ההיצמדות המוגזמת והנוגעת ללב שלה לרבקה כל הפרק וההתעלמות המוחלטת שלה ממשפחתה.
בכל מקרה, הסדרה אולי אומרת במהלך הפרק כי לבקש עזרה פירושו להרשות לעצמך להכביד על זולתך או לחילופין להודות בכך שאתה לא מושלם כמו שהיית רוצה להיות, וכמו שלכאורה החברה משדרת לך שעליך להיות (כפי שאפשר לראות מהאופן שבו מציגים את ההורים של נתנייאל, ואת האימא של רבקה למשל), אולם דווקא בגלל זה, הפרק מבהיר כבר בתחילתו שלבקש עזרה זה מעשה אמיץ. כך אומרת לרבקה ד"ר אקופיאן, כשרבקה מתנצלת על ניסיון ההתאבדות שלה, וחושבת על כמה פחדנית שהיא הייתה, שהיא בעצם עשתה דבר מאוד אמיץ בכך שהיא ביקשה עזרה. וכן, בחברה שמעודדת אנשים לא להפריע, ולא להיות לנטל על הזולת, ולשדר מצליחנות ומושלמות, לבקש עזרה זה אכן מעשה אמיץ.
בקשת העזרה של רבקה, חושפת עוד שני דברים שחשובים מאוד לבני האדם ואולי הם קצת מובנים מאליהם, האחד הוא התקווה. רבקה נטלה את הכדורים כשהיא הרגישה שאין לה שום תקווה כי אפילו אימא שלה לא אוהבת אותה (תחושה שהניעה אותה למרות שלא היה לה ביסוס אמיתי), אולם בהתחרטות שלה, ובבקשת העזרה היא מאפשרת לעולם לשכנע אותה שעדיין יש תקווה וזה בדיוק מה שכל האנשים ששמעו על המעשה שלה רוצים להעביר לה, שאכן יש תקווה.
בשיר המקסים של רבקה בפרק על כך שהיא סוף סוף הולכת לקבל אבחנה שתאמר לה מה הבעיה איתה, אנחנו רואים שאחד הדברים שנותנים לאנשים תקווה הוא תחושת השייכות לקבוצה, להבין שיש קבוצת ברבורים שמוכנה לאמץ אותך אל חיקה, ולא להרגיש יוצא דופן כל החיים כמו הברווזון המכוער.
בציפייה למצוא את קבוצת השייכות שלך יש כמובן סכנה שתגלה שהקבוצה שלך היא לא הקבוצה המושלמת שדמיינת, כמו שקורה לרבקה בפרק,
אולם יותר מעניין התקווה, ויותר מעניין ההשתייכות, ששניהם חשובים מאוד. הפרק מדגיש את חשיבות האיזון בין התחושה הפנימית לחיצונית.
כשאתה עסוק בלזייף את האושר, כשאתה משויך לקבוצת השתייכות שאתה לא מרגיש שייך אליה, כשהאופן שבו אתה משדר את עצמך הוא לא מה שאתה מרגיש מבפנים, זה לא בריא לא לנפש (רבקה), ולא לגוף (העצירות של ולנסיה). כשרבקה בודקת באינטרנט מה אומרים על אנשים עם בעיית אישיות גבולית היא מרגישה שהמדובר באבחנה שלא מעניקה לה תקווה. "האבחנה אמורה הייתה לגרום לי אושר, ככה לא נראה אושר" היא אומרת ומביעה את הדיסוננס בין מה שהיא חושבת שהיא אמורה להרגיש למה שהיא מרגישה בפועל. אבל בשיחה שלה עם ד"ר אקופיאן, כשהיא מבינה שהאבחנה אכן מתאימה לה ושזו קבוצת השייכות שלה, ושהסטיגמות הן רק סטיגמות, היא יכולה למצוא נחמה גם בקבוצת השייכות הזו. וההשלמה שלה עם האמת, גורמת לה לנהוג באופן השפוי ביותר שהיא נראתה נוהגת בו מזה פרקים רבים, בתחילה בכך שהיא מבהירה לוולנסיה שהיא לא יכולה להבטיח לה (או לאף אחד אחר) שהיא אף פעם לא תנסה שוב להתאבד כיוון שלמרות שהיא לא רוצה להרגיש אף פעם רע כמו שהיא הרגישה כשהיא לקחה את הכדורים, היא לא יכולה לדעת שהיא אכן אף פעם לא תרגיש כל כך רע. ובהמשך בכך שהיא אומרת שהיא כבר לא כועסת על ג'וש, היא לא חשבה עליו כמה ימים ונראה לה שהבעיות שלה לא קשורות אליו.
וזה בדיוק המקום שבו הרגשתי שהפרק לא רק התעלה על עצמו באופן שבו הוא טיפל בכל הסוגיות שציינתי אלא שהוא סיפק לי גם את הקתרזיס המיוחל בנוגע לג'וש שחיכיתי לו מתחילת העונה וכבר התחלתי לאבד תקווה לגביו.
הסדרה מתארת את ג'וש במובנים רבים כמו ילד מגודל. כמו ילד, השמחה והאושר ושביעות הרצון העצמית באים לו בקלות, ונראה לי שיותר מכול דבר אחר, זה היה הקסם שלו בעבור רבקה, שהאושר עבורה היה תמיד מאבק. אולם כמו ילד הוא גם לא ממש מסוגל להתמודד עם אחריות אמיתית, אם כי הוא כן נוטה לראות את עצמו כגורם המניע של העולם סביבו.
לכן, העובדה, שג'וש ממהר לבית החולים כשהוא שומע על ניסיון ההתאבדות של רבקה, הפתיעה אותי ולא הפתיעה אותי כאחד.
היא הפתיעה אותי כי לרגע האמנתי במידת הכעס שהוא הפגין כלפי רבקה בפרק הרביעי, ובדרישה שלו ממנה לא להתקרב אליו אף פעם. אבל היא לא הפתיעה אותי כי ידעתי שכמו שלילד ברור שאם קורה משהו רע להורים שלו, זה בגללו, כך גם הוא האמין שהדברים שהוא אמר לה בפגישתם האחרונה הם הסיבה להתאבדותה, וכקתולי (לא ממש מצטיין) שלא אוהב להרגיש אשמה, הוא ירצה למצוא לעצמו מחילה. וזה בדיוק המקום חסר האחריות שלו שבו הוא עיצבן אותי בפרק, כי אם באמת היה חשוב לו מה היא מרגישה הוא היה לפחות מוכן לשקול את הרעיון שאולי זה לא יעשה לה טוב לראות אותו אחרי כל מה שהיה ביניהם. שאולי היא צריכה להתאושש ולהתחזק קודם, שאולי גם אם היא צריכה עזרה והוא רוצה לעזור, הוא לא הבן אדם הנכון לעשות זאת. אבל הוא לא באמת חשב עליה, הוא חשב על עצמו. למזלה של רבקה, האנשים שהקיפו אותה היו מספיק אחראיים כדי לא לאפשר לו גישה אליה בבית החולים.
אבל עוד יותר מכך, לשמחתי הוא לא זכה להתנצל, כיוון שהוא הגיע אל סף דלתה בדיוק כשהיא אמרה לדריל, את הדברים על כך שהיא לא חושבת שג'וש רלוונטי למצבה, והוא שומע את זה, וחוזר כלעומת שבא.
היה אפשר אולי לראות גם בכך, חלק מהסרת ההאשמה מג'וש על הנטישה שלו אותה בחתונה, הסרת אשמה שהפריעה לי בפרקים הקודמים. אבל בעיניי העובדה שג'וש שומע את הדברים הללו של רבקה היא הנקמה המושלמת ביותר בו. כיוון שבכל המצבים הקודמים, ג'וש היה המניע לכל המעשים של רבקה, ולמרות שהוא סרב לקחת עליהם אחריות, הוא הרשה להם לספק לו תחושת חשיבות עצמית. הוא אהב את העובדה שאישה כמוה אוהבת אותו, וזה בהחלט החמיא לאגו שלו וחיזק את בטחונו העצמי. הפעם הוא נאלץ להכיר בעובדה שלא הכול סובב סביבו.
וגם אם רבקה לא זכתה לרגע ה"אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה אחרי שכבר אשכח אותך כליל", אני זכיתי לראות את הרגע הזה מתממש בשבילה על המסך, וזה הספיק לי לחלוטין, במיוחד כשאני יודעת, שדבריה של רבקה לגבי חוסר הרלוונטיות של ג'וש למצבה הנוכחי באמת תאמו את הרגשתה הפנימית.