ג'יין הבתולה, עונה 5, פרק אחרון – וסוף לסיפור


ביקורת על העונה האחרונה של "ג'יין הבתולה" בכלל, ועל הפרק האחרון בפרט

הטלנובלות שונות מאופרות הסבון. תמיד יש להן סוף, אבל זה סוף טוב, האנשים הטובים מקבלים את מה שמגיע להם ובדרך כלל יש חתונה.

                                                        (אלבה, ג'יין הבתולה, עונה 5, פרק אחרון)

 

הפרק האחרון של הסדרה ג'יין הבתולה הזכיר לי את המשפט על כך שאי אפשר תמיד לרצות את כולם, דווקא מפני שראו שהוא אכן התאמץ מאוד לרצות, לתת לדמויות הטובות את ההפי-אנד הרומנטי המגיע להן, לתת לדמויות הרעות את עונשן, ולא להשאיר כמעט שום קו עלילה פתוח ללא הסבר או התייחסות. אך למרות המאמץ הזה, שהוא בפני עצמו אולי ראוי לשבח, הרגשתי שיצאתי מהסוף הזה מאוד לא מרוצה.

אז למה לא יצאתי מרוצה מהפרק? אני חושבת שהסיבה הראשית היא דווקא הדמות שלא הופיעה בפרק אפילו לשנייה, והוזכרה בו רק בעקיפין, ואני מתכוונת כמובן למייקל.

גילוי נאות, אני מאלו שהיו בטים מייקל בשנים הראשונות של הסדרה, ואני כנה מספיק עם עצמי כדי לדעת שחלק גדול מתחושת ההתמרמרות שחשתי בסוף הסדרה נובעת מכך. אבל אני גם יודעת היטב שלפני חזרתו של מייקל לחיים, דווקא כן חיבבתי את רפאל וג'יין יחד, וציפיתי לחתונתם, כך שזה לא שלא יכולתי ליהנות מהחיבור הנוכחי הזה, אם הייתי מרגישה שהוא נעשה בצורה נכונה, אלא שאיכשהו החזרתו של מייקל לחיים רק כדי שג'יין תוכל לבחור להינשא לרפאל הפעם, נעשתה באופן שבעיניי הוריד הרבה מהערך של הסיפור שהסדרה סיפקה לאורך ארבע עונותיה הראשונות ומהחן של כמעט כל הדמויות המעורבות במשולש הרומנטי הזה.

jane the virgin 1
jane the virgin , CBS באדיבות YES

"שום הפתעות אין בסיפור"

נו, אבל הרי היה ברור מהפרק הראשון שהסדרה אמורה להסתיים בחתונה של ג'יין עם רפאל, זה הרי הא' – ב' של הטלנובלות הרומנטיות הקלאסיות, שהבחורה טובת הלב והחסודה נישאת לזר הכהה והמסתורי שבמקרה גם הכניס אותה להריון כי זה הגורל שלה. האם זה לא מטופש להתאכזב מכך שזה בדיוק מה שקורה בסדרה בסופו של דבר?  

 

אז כן, ג'יין ורפאל הם הבחירה המתבקשת, אך אחת הסיבות לכך שאהבתי את ג'יין ומייקל ביחד מלכתחילה, הייתה דווקא ההליכה נגד השטנץ של הבחירה המתבקשת של הטלנובלות, שבו הריון מקרי פירושו זוג משמיים שנועד להיות יחדיו. ג'יין הבתולה היא מראש דמות שמרנית, כזו שמתחילה את הסדרה כאחת שלא מאמינה בקיום יחסי מין מחוץ לנישואין ושומרת את בתוליה לאחר החתונה. אי קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין הוא ערך שהדמות עצמה לומדת לראות בו ערך מיושן לאחר שהיא מתאלמנת ממייקל, וחווה כמה מערכות יחסים הכוללות גם מין, או אפילו בעיקר מין, כשלאחת מהן היא נכנסת מראש כשהיא אפילו לא מוכנה לתת לה צ'אנס להפוך למערכת יחסים רצינית יותר למרות שהצד השני מעוניין.

כמו שהסדרה מאפשרת לג'יין לנטוש את החינוך השמרני שהיא קיבלה לגבי יחסי מין, אהבתי שהסדרה אפשרה למייקל ולג'יין להיות ביחד כאנטי תזה לרעיון השמרני של החיבור הגורלי דרך הילד המשותף של ג'יין ורפאל. מותו של מייקל וחזרתה של ג'יין לרפאל לאחר מכן, לא פגעו במסר הלא שמרני הזה בעיניי, כיוון שג'יין עדיין הרשתה לעצמה לבחור על פי מי שהיא אהבה יותר, ולא על פי מי שהוא האב של בנה. העובדה שמייקל חזר לחיים, נתנה לג'יין את האפשרות לבחור שוב בין רפאל למייקל, והפעם היא בחרה ברפאל, נכון שהיא אמרה שהיא בוחרת בו מאהבה, אבל מתיאו, בנם המשותף, דחף בגלוי לקשר בינה ובין רפאל, והתנגד נחרצות למייקל, ובפרק האחרון, לואיזה, האחראית על הטעות בהפריה, אף רמזה להם שהם חייבים לה תודה, כך שבלי שום קשר לדבריה של ג'יין יוצא שהשטנץ השמרני ניצח.

אפשר לטעון נגדי כמובן שגם פטרה נכנסה להריון מרפאל, ועובדה שאיתה הוא לא מתחתן, וגם רוחליו ודארסי הביאו ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין, כך שאין כאן כביכול מסר שמרני חד משמעי שדוחף לכיוון הריון שווה חתונה, אבל פטרה מעולם לא הייתה הגיבורה החסודה שהגורל התערב וקבע את גורלה, פטרה הייתה התחמנית שמנסה לכפות על הגורל את הבחירות שלה, ולכן ברור שההתעברות שלה מרפאל לא תשיג את התוצאות המבוקשות. גם רוחליו נישא לסיומרה שהיא אם בתו הבכורה, הוא לא היה צריך לבחור בין דארסי שילדה לו עכשיו לבין אהבה אחרת שאין לו ממנה ילדים, כך שאפשר לראות בדמויות האחרות ניסיון להראות שאנחנו לא כל כך שמרנים, אבל ניסיון שהוא לא הכי משכנע בעיניי.

גם לעניין יחסי המין מחוץ לנישואין אגב, הסדרה מספקת את אותו המסר של שמרנות בעייתית בעיניי (לא בגלל שיש משהו רע בשמרנות או בחוסר שמרנות, אלא מכיוון שהיא לא הולכת עם העמדה שלה עד הסוף). כשרפאל שואל בפרק האחרון את ג'יין האם הם הולכים לבלות יחד את הלילה שלפני חתונתם היא עונה לו שכן, כאילו אומרת לו, אני כבר איני אותה ג'יין הבתולה, שחושבת שנכון לקיים יחסי מין רק במסגרת הנישואים, ועוד יותר מכך, אני גם לא מרגישה צורך לכבד את מי שהייתי בשמירת מרחק מזויפת. אולם בפועל היא דווקא כן שומרת מרחק ומבלה את הלילה שלפני חתונתה בנפרד מרפאל, עם אמה וסבתה.

ג''ין הבתולה
אלבה, ג'יין וסיומרה, תמונה באדיבות yes

"גם האמת, גם הבדיה, מה שהיה כמו לא היה"

 

מייקל לא היה חלק מפרק הסיום. אפשר להבין שאין לג'יין סיבה להזמין אותו לחתונתה, ושהוא כבר  אינו חלק מחייה, במיוחד שהסדרה אף טרחה לספק לו הפי אנד רומנטי משלו בפרק הקודם, אבל הרגשתי שמשהו בי מתקומם, כשבפרק הסיום נכלל רצף זיכרונות של אלבה בביתם המשותף, "שידע אהבה" כמו שהם בחרו לומר, ומייקל לא הופיע באף פריים של זיכרון כאילו הוא מעולם לא היה חלק חשוב ומשמעותי במהלך חייה של ג'יין.

נו טוב, אמרתי לעצמי, הרי זו אלבה, זו שתמיד העדיפה את רפאל על פני מייקל עבור ג'יין, היא לא חייבת לזכור גם את מייקל כשהיא מעבירה זיכרונות מאושרים בראשה, בזיכרונות של ג'יין זה בטוח היה נראה אחרת, הרי ג'יין טרחה לציין בפני מייקל בפרק שלפני האחרון שהיא עדיין רואה במפגש ביניהם חלק מהגורל, אמנם גורל שהוביל אותו לפגוש לבסוף את צ'ארלי ארוסתו, אותה כביכול הוא לא היה פוגש באף דרך אחרת, אבל עדיין גורל. היא חייבת לדעת שגם אם נפרדו דרכיהם עדיין המפגש ביניהם הוא זה שהיווה את ההשראה לספר שכתבה, שמבוסס עליו, ושהניב לה חצי מיליון דולר, דבר שלא היה קורה אלמלא העובדה שמייקל הסכים לחתום על ויתור זכויות לגבי הסיפור שלו שמופיע בספר. אפילו רק בשל העובדה הזו, שהיא תתעשר בזכות הסיפור שלה שעושה בדמותו שימוש והוא לא ייראה מזה גרוש, היא צריכה לתת כבוד למה שהיה ביניהם. אבל אין רצף של זיכרונות מאושרים שחולפים בראשה של ג'יין בפרק, שיכול לאשר או להפריך את התיאוריה שלי, ולכן אני צריכה להסתפק בדברים שג'יין אומרת בקול רם, וכאן הפרק האחרון מצליח לעצבן אותי סופית, כי הפעם היחידה שבה ג'יין מזכירה את מייקל בפרק היא כשהיא מבקשת מנהג האוטובוס שהיא נמצאת בו, לסטות ממסלולו כדי לעזור לה להגיע לרפאל ולהביא אותו לחתונתם בזמן. היא מנסה לשכנע את הנהג לבוא לקראתה על ידי זה שהיא מספרת לו על כל הקשיים שעמדו בדרכה בדרך לחופה, "הפרייה מקרית, חטיפה, תאום מרושע, ובעל שחזר מהמתים…", וכך הפך מייקל בפרק האחרון ממי שהיה חלק חשוב מהחיים ומהגורל של ג'יין לפשוט עוד מכשול בדרך לחתונת הפוסטר שלה עם רפאל.

האיון של הדמות של מייקל כדמות משמעותית בחייה של ג'יין אמנם קיבל גושפנקא סופית בפרק האחרון, אבל יש לציין כי העונה החמישית כולה עמדה בסימן מחיקה איטית של כל מה שהיה טוב ויפה במערכת היחסים שלהם. בהתחלה זה לא זה כי למייקל יש אמנזיה והוא ג'ייסון בכלל, אחר כך, גם כשחוזרים למייקל כל זיכרונותיו והוא מגלה שהוא עדיין אוהב אותה, היא מגלה שהיא כבר לא אוהבת אותו, ולמרות כשבדרך היא אפילו מגלה שהיו דברים שהיא לא ידעה עליו כשהם היו ביחד, כמו כל מיני ויתורים שהוא עשה בחייו והשאיפות שהוא הקריב כדי שהיא לא תיפגע בגלל שהעדפותיה שונות, במקום שהיא תעריך אותו יותר, הגילוי הזה כמו אמר לה שגם הביחד שלהם לא היה מה שהיא האמינה שהוא, כאילו רומזים גם לנו הצופים שגם הביחד שלהם שראינו ואהבנו בסדרה לא היה בדיוק מה שאנחנו חושבים.

קשה גם לא להרגיש שגם אל החברות שהייתה בין מייקל לרוחליו הסדרה מתייחסת כאילו לא הייתה מעולם, שכן, אחרי שהזיכרונות של מייקל חזרו, לא נוצר שום מפגש משום צד בין רוחליו למייקל. זה פגע מבחינתי גם בזיכרון של מערכת היחסים, וגם במקצת באמינות של שתי הדמויות שלא מתעניינות כלל האחת בקורות השנייה לאחר אותו מפגש ביניהן בשעה שמייקל היה עדיין ג'ייסון.  

שלא תבינו לא נכון, אני מרוצה מהעובדה שלפחות טרחו לספק למייקל הפי אנד משלו, גם אם הוא ברובו התרחש מחוץ לסדרה, ולא נניח הפכו אותו לרוצח סדרתי כמו קלישאה מקובלת אחרת בטלנובלות שבהן הופכים את הגיבור המשני בסיפור, שאף הוא מתחרה על ליבה של הגיבורה, לבחירה לא ראויה, על ידי כך שמשחירים את דמותו באופן פתאומי, אבל כאשר מעמעמים את הערך של מערכות יחסים שהיו חלק משמעותי של הסדרה, והופכים אותן להרבה פחות משמעותיות, תחושת האמינות של הסדרה והחוזק שלה אף הם מתעמעמים, ממש כמו שהמשפט "מייקל יאהב את ג'יין עד נשימתו האחרונה", שהמספר חזר עליו פעמיים בעונות הראשונות, מאבד מכוחו כשהוא הופך להיות "מייקל יאהב את ג'יין עד נשימתו האחרונה בגלל שהיא זו שבזכותה הוא פגש את אהובת ליבו האמתית".

ג'יין הבתולה, CW
מייקל לא בתמונה, ג'יין הבתולה CW

 

"כל הקסמים תמו חלפו"

אני מניחה שלו הייתי יכולה לחבב את ג'יין ורפאל ביחד, הייתי נהנית מהקיטש של הפרק האחרון ומהעונה כולה הרבה יותר, אבל אם בסוף העונה הקודמת עוד יכולתי למצוא קסם בחיבור ביניהם, חזרתו של מייקל לחייה של ג'יין הצליחה רק להבהיר לי יותר עד כמה אני מעדיפה את ג'יין עם מייקל, ולא אוהבת את החיבור הנוכחי של ג'יין עם רפאל כלל.

כשג'יין יצאה למונטנה עם מייקל כדי לחקור את רגשותיה העכשוויים כלפיו, היא אמרה לו שכל פעם שהיא הרגישה שהיא מתקרבת אליו, היא חשה אשמה כלפי רפאל, עד שהיא הבינה שזו לא אשמה אלא אהבה, היא אוהבת את רפאל, ובוחרת בו. העניין הוא שאולי ג'יין מאמינה שהיא חשה אהבה כלפי רפאל, וכך היא מפרשת את רגשותיה, אבל מנקודת המבט שלי, רבים מהרגשות שלה כלפי רפאל אכן מצטיירים כתחושת אשם, אשם שרפאל טיפח במהלך העונה כשהוא כעס עליה לא פעם על הבחירות שלה, ועל הצורך שלה לקחת את הזמן כדי להתלבט. בזמן שמייקל אמר לה כל הזמן, שכל מה שהוא רוצה זה שהיא תהיה מאושרת, ויש לה את הזכות להתלבט ולא נתן לה להרגיש אשמה אפילו כשהיא לא בחרה בו, רפאל הרחיק את עצמו ממנה בטענה שהוא לא מסוגל לסבול את ההפכפכות שלה, ונתן לה להרגיש אשמה גם כשהיא כן בחרה בו.

זה הגיע לידי כך שבפרק האחרון כשהם כבר ביחד ועומדים להתחתן בכל רגע, היא עדיין מרגישה צורך לפצות אותו והיא כבר אוטומטית מרגישה כלפיו אשמה בכל פעם שקורה מקרה שהוא יכול להבין ממנו בטעות שהוא לא עומד בראש סדר העדיפויות או המחשבות שלה.

היא הייתה מלאת אשמה כשהיא הלכה לתקן את הגרסה הסופית של הספר שהיא כתבה והוא חשב בטעות שהיא הלכה לכתוב את הנדרים לחתונה שלהם, שלא לדבר על כך שכאשר הסתבר שגרסת הספר המתוקנת שלה לא הספיקה להגיע בזמן לחברת ההפצה כדי להישלח לקריאה לסופרת אליזבת' איינדה, ושאם היא רוצה שזה יקרה היא חייבת למסור את הספר לסופרת באופן ידני ובמהירות, היה לה חשוב לומר לרפאל שהיא לא שוקלת אפילו לנסות לעשות זאת, כדי שיבין ששום דבר לא חשוב לה יותר ממנו בעולם חלילה, ולכן היא לא מוכנה להסתכן בכך שיהיה משהו שישבש את יום חתונתם.

לזכותו של רפאל ייאמר שהוא הפגין יותר התחשבות וביטחון בפרק הזה, ממה שהוא הפגין לאורך שאר הפרקים במהלך העונה, אבל הדינמיקה הזו שביניהם שהופכת אותה אחראית לתחושותיו וחוששת שוב ושוב מכך שייעלב ומחכה לאישורו, כבר קיבלה חיים משלה, וזו דינמיקה שבשום נסיבות אני לא חושבת שהייתי רוצה לראות בזוג הרומנטי הנבחר שלי.

"כל התשואות נדמו"

 לאורך עונותיה היו הרבה סיבות להעריך את הסדרה, על הנראות של הקהילה הלטינית, על שילוב השפה הספרדית בסדרה, על העיסוק השקט בבעיות היום יום של החיים, על הצגת החברות הנשית, על קריצות למציאות ועקיצות פוליטיות לממשל טראמפ, על דמויות גדולות מהחיים כמו רוחליו ופטרה, ואפילו על האופן שבו הם הצליחו ליצור קליפ-האנגר מושלם בסוף העונה הקודמת. איכשהו העונה הם הצליחו לאיין הרבה מהדברים שגרמו לי להעריך את הסדרה, עד כדי כך שכאשר בפרק ה-11 לעונה כשהנפיצו עלילה מטופשת שבה ריבר (ברוק שילדס), מתאהבת ברוחליו והופכת למעריצה פותה ומטומטמת, והעזו אפילו לשלב בדיחה על קפיצה מעל הכריש כשסיומרה וריבר מתכתשות ביניהן על רוחליו באולפן הצילומים של הטלנובלה שלו, לא יכולתי שלא להרגיש שהסדרה אכן קפצה מעל הכריש, ואולי עדיף  היה לסדרה שלא להזכיר קפיצות מעל הכריש בשלב הזה ממש כמו שאין להזכיר את החבל בביתו של התלוי.

לשמחתי הם לא המשיכו בקו העלילה הטיפשי הזה בפרקים שאחרי, כך שגם כאשר לא אהבתי את העלילה יכולתי לצפות ביתר פרקי הסדרה בלי להתכווץ במבוכה מול המסך, אבל עדיין הבעיות של העונה המשיכו לבלוט, ובעיקר העובדה שאין להם כבר כמעט בעיות אמתיות לעסוק בהן ולכן הסדרה יוצרת מכשולים מופרכים לדמויות רק לצורך הארכת העונה. העלילה היחידה המוצדקת בעונה האחרונה, שהייתה אפילו מרגשת לפרקים בעיניי, הייתה עלילת ההתמודדות של ג'יין עם הקשיים של מתיאו כילד היפראקטיבי ומתקשה בלימודים. שאר העלילות, או שהיו מופרכות מדי (סין רוסטריו), או שהורידו מהערך של מה שהיה בסדרה קודם (מייקל ורפאל),  או שנפתרו מחוץ לסדרה בעצם. מייקל מצא אהבה מחוץ לסדרה, לא זכינו לראות את ההתפתחות הזאת כדי שנוכל להתלהב מהדרך, לואיזה, אחת הדמויות היותר מטופשות שהסדרה יצרה, מצאה את עמוד השדרה שלה והיכולת שלה לעמוד מול סין רוסטריו מחוץ לסדרה,  ואפילו ההפי-אנד שסידרו לפטרה, בפרק האחרון עם ג'י-אר אהובתה, היה תוצאה של התרחשויות שלא ראינו בסדרה ורק שמענו על התרחשותן. העובדה הזו גרמה לכל עניין ההפי-אנד שהסדרה בחרה בו עבור כל הדמויות להרגיש כמו דאוס אקס מכינה, משהו שמוכתב מראש ולא משהו שמתפתח באופן טבעי מהעלילה. אפילו ההצלחה של רוחליו עם הטלנובלה שלו, שאין מי שרצתה בהצלחתו יותר ממני, או ההצלחה של ג'יין במכירת ספרה, הרגישו לי בסופו של דבר מונחתים מלמעלה כי עכשיו סוף הסדרה, ולא שלב הגיוני של תוצאה שהגיעה אחרי השקעה מרובה ונכונה. כשיותר מדי מכשולים מרגישים לא אמינים ומיותרים בדרך, ההצלחה הסופית נראית בסופו של דבר לא אמינה באותה המידה.  

לחובת העונה האחרונה של הסדרה אפשר גם להוסיף את העובדה שלא היו בה שום השלכות לגילוי מסוף העונה הקודמת על כך שפטרה בעצם רצחה את אחותה התאומה. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את הדמות של פטרה ואני לא רוצה ברעתה, אבל העובדה שג'י אר אומרת לה שהיא נפרדת ממנה כי היא לא סובלת את העובדה שהיא שיקרה לה, ולא נניח את העובדה שהיא הייתה מסוגלת להרוג מישהו, יש בה בפני עצמה משהו בעייתי, ועימה גם ההתייחסות של הסדרה למעשה הרצח של פטרה, כאילו היא הרגה איזה זבוב טורדני ולא בן אדם, שהוא בשר מבשרה, ששולחת מסר בעייתי בעיניי, והדרך היחידה שלי להצליח לזרום עם הנראטיב של הסדרה, הוא  על ידי זה שלא אקח שום דבר שהדמות עושה באופן אמיתי, מה ששוב הופך את התחושה שהסדרה העבירה בעונה האחרונה להרבה פחות אמינה.

אם כבר הזכרתי את פטרה וג'י-אר, אז אני חייבת לציין עוד משהו שתמיד היה בעייתי בסדרה בעיניי והוא הייצוג הלהטב"י. נכון שלא חייבים שייצוגים של מגזרים מוחלשים על המסך יהיו תמיד מושלמים במעלות, אבל כשיש חמש דמויות של לסביות וארבע מהן בעייתיות והחמישית היא בקושי דמות, זה כבר מרגיש כמו מגמה. רוז ולואיזה, זה ברור מאליו שהן בעייתיות, כשהאחת מהן היא רוצחת סדרתית מסוכנת וחסרת מצפון, והשנייה היא מטומטמת סדרתית מעצבנת וחסרת מוח, ובעיקר מטומטמת מספיק כדי להמשיך לאהוב את רוז גם תוך כדי התעלמות מהעובדה הזניחה שהיא רצחה בין השאר גם את אביה. אז נכון שבעונה האחרונה הם פיקחו קצת את לואיזה, אבל כמו שאמרתי רוב ההתפתחות שלה נעשתה מחוץ לסדרה, כשהיא רק מקבלת את זכות התיקון הסופי בפרק הלפני אחרון.   

נראה לי שהחיבור בין ג'י-אר לפטרה בעונה הרביעית נעשה בין היתר כדי לפתור את הייצוג הלסבי הבעייתי של לואיזה ורוז, ולהראות לציבור גם קשר שבנוי על יסודות טובים יותר מהרס עצמי, העניין הוא שזה קצת נהרס בעיניי ברגע שהפכו גם את פטרה לרוצחת אחותה, ואת ג'י-אר לשופטת מוסר מפוקפקת במקצת. אז נכון שהיו בזוגיות שלהן הרבה רגעים יפים, אבל ממבט על, ועם כל חיבתי לפטרה, אני באמת חושבת שהייצוג הלהטב"י בסדרה הוא לא בדיוק סיבה לגאווה. הלסבית היחידה שיכולה להיחשב כמקור של גאווה בסדרה היא המנחה של ג'יין לכתיבת הספר, אבל, מערכות היחסים הרומנטיות שלה מתרחשות מחוץ למסך והיא דמות כל כך לא משמעותית בסדרה שבלי להסתכל ב-IMDB אין לי מושג איך קוראים לה (בדקתי קוראים לה מרלן דונלדסון) ואני עדיין קוראת לה מליסה מ"שלושים ומשהו".

 

"המסכה נושרת"

הפרק האחרון גם חשף את הסוד הגדול של הסדרה שהוסתר מהצופים לאורך חמש עונותיה, ולא, אני לא מתכוונת לעובדה שההורים האמתיים של רפאל היו אנשי מאפייה פשוטים שנהרגו בתאונת דרכים, אלא כמובן לכך שהמספר של הסדרה, מי שבכל פרק הסביר לנו מה קרה לג'יין כשהיא הייתה בת 9/ 13 /29/ 30, ועדכן אותנו בקורות העלילה המתמשכת, הוא לא אחר מאשר מתיאו, בנה של ג'יין. ברגע הראשון זה נשמע אולי מגניב ומפתיע, אבל מספיק לחשוב על זה דקה ולהגיע למסקנה שזה בעיקר קריפי ולא אמין. זה לא אמין כי כל עלילת ג'יין הבתולה נעוצה היטב בזמננו אנו, כך שמתיאו המספר המבוגר צריך לספר לנו את סיפורו מהעתיד, וזה קריפי, כי זה אומר שהמספר הזה מתעסק זמן לא מבוטל כלל באופן שבו האימא שלו איבדה את בתוליה.

 

ג'יין הבתולה, Shutterstock / fztommy באדיבות yes
ג'יין והמספר....ג'יין הבתולה, Shutterstock / fztommy באדיבות yes

"וסוף לסיפור"

בסוף הפרק האחרון, לאחר שג'יין ורפאל התחתנו והם לוקחים לעצמם איזה רגע חטוף, הסדרה מספקת לנו רגע אחרון של קריצה מודעת בדיאלוג הבא:

רפאל: לא שאלתי אותך, מה קורה בסוף הספר שלך?

ג'יין: הופכים אותו לטלנובלה.

רפאל: מי ירצה לראות את זה?

זה היה יכול להיות רגע מושלם של צופים שאומרים לעצמם "אנחנו, אנחנו היינו רוצים לראות את זה", אבל האמת היא שבאופן בלתי מתכוון אולי, מה שהאמירה האחרונה של הסדרה אמרה על הסדרה בעיניי היה, שממקום של סדרה עם כוח חיות היא הפכה לסדרה שהיא רק סיפור, שבה המסגרת של המטא והמלודרמה השתלטה על כל מה שהיה רגיש במידה, כשהכול מאוד מלאכותי, ושום דבר לא מרגיש אמיתי. זה חבל כי בארבע עונותיה הראשונות הסיפור עבד והרגיש אמיתי ונוגע עם כל המופרכות שלו. אבל בעונה הזו החתירה שלהם כנגד חלק גדול ממה שהיה בעונות הקודמות, הקטינה את הסיפור ורידדה אותו עד כדי כך שבמקום להרגיש שהסתיים טוב, הרגשתי בעיקר שטוב שכבר הסתיים, לפני שהספיקו להרוס לי לחלוטין את כל מה שאהבתי בסדרה בעונותיה הקודמות.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

על החיים ועל האגדה

כיצד משתקף ההבדל בין המציאות לעולם האגדות בפרק השישי בעונה הראשונה של "רון" ובפרק ה-15 בעונה הראשונה של "ג'יין הבתולה"?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.