השאלה האחרונה ששאלתי את עצמי לגבי "בטי", הייתה, האם זה היה יכול לעבוד גם היום, בעולם של היום ועם הערכים של היום? התשובה מעט מורכבת. אין ספק שהעולם השתנה בעשרים השנים האחרונות. ויזואלית, הסדרה נראית דלה ומיושנת (אם כי, יש לציין, כבר בזמנה נראתה כזו בהשוואה לסדרות אמריקאיות), מה שיוצר פער בין העולם הזוהר והאופנתי שהיא מתיימרת להציג ובין המציאות, אבל מעבר לכך, ומעבר לשינויים הטכנולוגיים בין התקופות (למשל, טלפון נייד אינו מותרות ואביזר סטטוס), העידן הנוכחי נחווה כעידן יותר נאור, ליברלי, בעיקר בכל מה שקשור לפמיניזם, ופה, לצד מספר התבטאויות אנכרוניסטיות שלא היו עוברות היום, בסך הכול בטי מפתיעה לטובה.

מראש הייתי מגדירה את עולם הטלנובלות כזירה פמיניסטית, משום שהסדרות בו עוסקות בנשים, נשים הן הדמויות הראשיות בהן והן בדרך כלל מובילות את העלילה ואין בהן מחסור בדמויות נשיות חזקות ועצמאיות. יש הרואים את הטלנובלות דווקא כמשמרות דפוסים פטריארכליים לפיהם המוביליות הכלכלית-חברתית עבור הנשים מגולמת בהיותן מושא אהבה של גבר ממעמד גבוה יותר, ואני לא יכולה להכחיש שגם המודל הזה קיים, אבל בפועל, כל הטלנובלות שצפיתי בהן היו על נשים ששינו בעצמן את גורלן, ממש כמו בטי, ובטי לא משנה רק את עולמה שלה, היא גם משנה את העולם עבור נשים אחרות.

הסדרה כאמור מתחילה במאבק בין שני גברים, ארמנדו ודניאל, על ראשות החברה. מי שהייתה יכולה להיאבק גם היא הינה מרסלה, שאביה המנוח אמר עליה שאין אדם שאוהב יותר את החברה ממנה, אך מרסלה מעדיפה להיות כינור שני לארוסה, ארמנדו. לאחר ששני גברי האלפא הניצים כושלים, הסדרה מסתיימת בכך שמי שעומדת בראשה היא בטי, אישה, כשארמנדו משמש כסגנה. במהלך הסדרה יש התייחסות די נרחבת לסוגיות שנשים במקומות העבודה מתמודדות איתן, כמו חופשות לידה למשל, והטרדות מיניות. בנושא הזה, הסדרה לא מספקת בהכרח את הקתרזיס המיוחל, המטרידנים אינם נענשים, אך היא בהחלט מציגה את הבעיה ויתרה מכך, מציגה לצידה סולידריות נשית במיטבה, למשל כאשר אורורה מריה מוטרדת על ידי גוטיירס, מנהל כוח האדם, וחברותיה נחלצות כדי להגן עליה מחיזוריו ולא משאירות אותה רגע לבדה במערכה. כשהוא רוצה לפטר אותה בשל כך, הן פונות למרסלה, שמבטלת את רוע הגזרה ונוזפת בגוטיירס (למרבה הצער, לא מפטרת אותו). אורורה מריה אינה היחידה שמוטרדת בסדרה, כך גם פטי, אבל הסיפור של פטריסיה הוא אמביוולנטי יותר. מצד אחד היא מוטרדת ואפילו נאנסת ע"י דניאל, מהצד השני, היא ממשיכה לפלרטט איתו כשהיא מרגישה שזה ישתלם לה פיננסית. פטריסיה לחלוטין מאמינה במודל הישן, לפיו גבר בעל אמצעים יגאל אותה מעוניה. היא חיה בעולם של מנצלים ומנוצלים, לפעמים בצד זה או אחר, אבל בסופו של דבר היא עוזבת את הסדרה כשהיא נשענת כלכלית רק על חברתה הטובה מרסלה, כך שגם במקרה שלה, להוותה שלה ולדאבונה של מרסלה, הסולידריות הנשית בכל זאת מוכיחה את עצמה יותר.

נושא נוסף שהסדרה עוסקת בו הוא דימוי גוף ומודלים שונים של נשיות. על פניו, נראה שהסדרה מקדשת את מודל היופי כשהיא לא מניחה לגיבורה שלה להישאר "מכוערת", אבל עם זאת, בטי לא עוברת ניתוח פלסטי כדי להיות יפה, היא גם לא פוצחת במשטר של הרעבה עצמית לשם כך, כל מה שהיא עושה זה ללמוד להתלבש, להתאפר וזה הכול. אפילו הגשר המפורסם יורד רק בפרק האחרון. מה ש"בטי" אומרת, בעצם, הוא: אין נשים לא יפות, יש רק סַפָּרים גרועים. בתצוגת האופנה הראשונה של בטי כמנהלת, עולות למסלול לא רק הדוגמניות הרזות ובעלות המראה האירופאי כמקובל, אלא גם נשות "מטה המכוערות", ביניהן אישה שחורה, אישה גבוהה, אישה נמוכה, אישה שמנה ואישה מבוגרת. המהלך הזה לא היה מתוכנן, אלא נבע ממלחמה בין בטי להוגו לומברדי, מעצב האופנה של החברה. אחד השינויים שבטי ערכה בחברה, וזה שהיה הכי קרוב לליבה, הוא לפנות לא רק לקהל יעד של נשים רזות וחטובות אלא לכל הנשים. בטי, והסדרה כולה, אינה מתקוממת מול התפיסה שלא רק מה שבקנקן חשוב, אבל היא שואפת להנגיש את האסתטיקה והיופי גם לנשים כמוה וכמו חברותיה, נשים שאינן בהכרח עונות למודל 60-90-60, ושהינן בעלות הכנסה ממוצעת. היא מאתגרת את הוגו ליצור בגדים עבור נשות המטה, בגדים שיחמיאו להן ולמידותיהן, והוא עומד במשימה, ובה בעת מתנגד לה בכל הווייתו, כמי שמאמין באיזה מודל אידיאלי נשגב של יופי שאינו כבול במגבלות היומיום האפורות (בלי לשים לב שהוא כבול בתפיסות אחרות). המאבק אצל הוגו הוא פנימי, בין האמן לבין מבקר האמנות, ובסופו של דבר הוא מחליט לנקום בבטי כשהוא מעלה את חברותיה על המסלול – אך משיג את התוצאה ההפוכה. האמנות מנצחת את האידיאליזציה שלה עצמה, ובטי שוב זוכה בכל הקופה. זה מעניין, עד כמה המאבק הזה בין התפיסות, של הוגו ושל בטי, מתקיים היום, מצד אחד התמכרות לניתוחים, אופנת ההזרקות, שימור הנעורים ומודל אחיד של יופי (שהנציגה שלו בסדרה היא מריה ביאטריס העשירה, שיש לה כרטיס חודשי חופשי אצל המנתח הפלסטי), מהצד השני המאבק להרחבת מודל היופי שעד כה מידר נשים שאינן רזות מאוד, לבנות ובעלות תווי פנים אירופאיים. היום כבר לא נדיר לראות תצוגות אופנה שמדגמנות בהן דוגמניות פלאס-סייז (מושג שאף הוא הופך להיות לאחרונה אנכרוניסטי), דוגמניות ממוצאים אתניים מגוונים, טרסג'נדריות ועוד, אך אנחנו עדיין בתחילת הדרך, ועם כל הכבוד, בטי הייתה שם קודם.