בטי, האישה והאגדה

בטי המכוערת

מה סוד קסמה של בטי המכוערת, ואיך היא עומדת במבחן עולם הערכים הפמיניסטי של ימינו?

לפני הרבה שנים למדתי בחוג "ספרדית למתחילים" במכון סרוונטס והמורה שלימדה את הכיתה שלי המליצה לנו לראות טלנובלות כדי ללמוד את השפה. באותה התקופה שודרה בערוץ ויוה הטלנובלה "בטי המכוערת", ולפני השיעור ובהפסקות, כשהיינו מתאספים להפסקת סיגריה על הגג, היינו מדברים על מה קרה אתמול ב"בטי". היינו חבורה הטרוגנית למדי, מבחינת הגילים ומשלחי היד, הצעיר ביננו היה חייל בסדיר והמבוגרת משוררת ידועה וכולנו אהבנו את בטי.

מאז עברו הרבה שנים, את מקומה של בטי תפסו טלנובלות אחרות, עד שזנחתי אותן כליל לטובת סדרות קוריאניות שגם אותן בתורן נטשתי, על העגלה הטורקית כבר לא קפצתי. לא רק אני שיניתי את הרגלי הצפייה שלי, הטלנובלות, שמעולם לא זכו ליחסי ציבור טובים אך היוו אבן שואבת לצופים עד כדי כך שאפילו הופקו בארץ טלנובלות מקומיות מצליחות, נדחקו מאז לנישה צידית. גם עישון הפך להיות הרגל מגונה ומוקצה בחברה. בטי הייתה יכולה להפוך לזיכרון רחוק לולא עסקי הנוסטלגיה שתמיד משגשגים, וגם בטי, ממש כמו "חברים" ששודרה באותם השנים, זכתה לש"ח בויוה וב-VOD של הוט.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי, עוד לפני שצללתי ראש הישר לתוך 169 הפרקים של "בטי", היא "האם זה עדיין עובד"? ובכן, אחרי בינג' קדחתני אני יכולה להעיד שעובד, באבו אבוה עובד, והשאלה הבאה היא כמובן, למה? מה סוד הקסם? איך סדרה של 169 פרקים (שזו סדרה קצרה במונחים טלנובליים), 45 דקות כל פרק, מצליחה לרתק אותי וגורמת לי לגמוע בשקיקה פרק אחר פרק בעוד שאין לי סבלנות היום לפעמים אפילו לסדרות של 10 פרקים?

"בטי" הייתה לא רק הצלחה מסחררת במולדתה קולומביה, אלא גם זכתה להצלחה עולמית, ובעקבות כך, לעיבודים ברחבי העולם, כולל גם בארץ ("אסתי המכוערת", ראיתי את הפרק הראשון האיום ופרשתי). רוב העיבודים לא הצליחו כמקור, גם לא העיבוד האמריקאי שהפיקה סלמה הייק בשיתוף המפיק והתסריטאי סילביו הורטה (שלמרבה הצער, נפטר בחודש שעבר, לאחר שכפי הנראה שם קץ לחייו), שזכה להצלחה מוגבלת ונישתית יותר מהמקור. כמי שצפתה גם בעונות הראשונות של "בטי" האמריקאית, תהיתי לא פעם מה התפספס שם בתרגום, ובכלל, מדוע האמריקאים לא מצליחים לפצח את הקוד הגנטי של הטלנובלה. גם "ג'יין הבתולה" כושלת בעיני במשימה, למרות שהיא נשענת על יסודות טלנובליים בהגדרה, מרפררת לטלנובלות ואפילו מכבב בה כוכב טלנובלות בתפקיד… כוכב טלנובלות (חיימה קמיל, בתפקיד רוחליו דה וגה, נקודת האור הגדולה ביותר ב"ג'יין" לטעמי. אגב, חיימה קמיל שיחק גם את ארמנדו באדפטציה המקסיקנית המצליחה ל"בטי המכוערת"). אני חושבת שזה נובע משתי סיבות. הראשונה היא שאמריקאים, גם חובבי טלנובלות כיוצרי "בטי" ו"ג'יין", רואים את הטלנובלות כמלודרמות עממיות עתירות רגש ודרמה (אני גם מניחה שהם יותר מושפעים מטלנובלות מקסיקניות אולד-סקול), הם נהנים מהאספקט הזה אבל גם נהנים ללגלג עליו. הלגלוג וההתייחסות למטא הם עלה התאנה שלהם שמאפשר להם לזנק בכיף לתוך המלודרמה המופרכת, זה גם מה שמכשיר את הצפייה בעיני הצופים שלהם אך בעיני זה עקב האכילס שלהם. הומור ואפילו מטא קיימים גם בטלנובלות הלטיניות (בקולומביאניות בשפע), אבל לא כהצדקה חצי מתנצלת. יוצרי הטלנובלות הלטיניות לא מתייחסים מראש לטלנובלות כאל גילטי פלז'ר או כמו זבל מלודרמטי שאפשר ליהנות מהמגוחכות שלו עם לשון בלחי, בדיחות פנימיות והרבה רפרנסים מודעים לעצמם. בנוסף לכך, המלודרמה המוגזמת של "בטי" ו"ג'יין" האמריקאיות, למרות הכסות הלטינית, נראתה לי הרבה יותר נובעת מעולם הסואופ'ס האמריקאי מאשר מעולם הטלנובלה. הדמויות המוצלחות והמענגות עבורי ביותר ב"בטי" האמריקאית היו וילהמינה, הסייד קיק המתרפס שלה מארק, וקלייר, אימו של הגיבור הראשי העציצי. דמויות מצוינות שבגרסה פחות מוקצנת היו יכולות להיות חלק מכל אופרת סבון יומית.

הסיבה השנייה, שהתחדדה לי בעיקר במהלך הצפייה ב"בטי" המקורית, היא שהטלנובלה, על כל עשרות פרקיה, מספקת אפשרות לספר סיפור בנוי כהלכה מתחילתו ועד סופו. היא אינה מחולקת לעונות והיא אינה עלולה להתבטל באמצע בשל גחמות של רשתות, מפיקים או שחקנים. בצפייה הנוכחית ב"בטי" התחוור לי כיצד כבר בהתחלה נשתלים רמזים לכל מה שיקרה בהמשך, כיצד בקלות ניתן לפספס אותן בצפייה הראשונית ועד כמה העלילה נבנית עקב אחר אגודל מההתחלה ועד לסוף. יש כמובן גם סדרות עונתיות ששואפות לכך ואף מצליחות לעשות זאת, אבל הן נדירות יותר.

אך לא כל טלנובלה היא סיפור הצלחה כמו "בטי", גם כאלו שכתובות בכישרון כמוה ויש להן אנסמבל שחקנים מצוין ומהודק כשלה. להערכתי, אחד מסודות ההצלחה של בטי היא שהיא הצליחה לקלוע בול לתמות קלאסיות שכשהן מבוצעות כהלכה הן תמיד עובדות. למשל: סיפור סינדרלה.

מאוד קל להזדהות עם סיפורי סינדרלה, באופן טבעי הלב יוצא אל האנדרדוג שמושפל ומבוזה בגלל נסיבות שאינן בשליטתו, אך ברגע שניתנת לו האפשרות להראות את תכונותיו התרומיות, גורלו מתהפך, ואלו שאתמול ביזו אותו, היום מתחננים לחסדיו. סינדרלה היא סיפור של מוביליות חברתית-כלכלית, של עוול הבא על תיקונו ושל עשיית צדק, כל אלו נושאים שקל להזדהות עימם רגשית.

בטי, למי שלא מכיר את הסיפור, היא כלכלנית מבריקה, עם רזומה לתפארת שהיה עשוי לשבות לב של כל מעסיק פוטנציאלי… אם היו מעסיקים רק על סמך קורות החיים. בפועל, בטי לא מצליחה למצוא עבודה, כי תמיד "מעסיקים את היפות", כדבריה, ולבטי יש הרבה יתרונות אבל יופי אינו אחד מהם. גם החבר הכי טוב שלה, ניקולס, אחיה לגורל ולמאותגרות החזותית, סובל מבעיה דומה, והשניים מתמודדים עם הדחיות החוזרות והנשנות בעזרת הרבה הומור עצמי שחור. היחידים שחושבים שבטי היא מושלמת כפי שהיא הם ההורים שלה, מבחינת שאר העולם היא פשוט "המכוערת". הגורל של בטי משתנה כשהיא הולכת לראיון לתפקיד מזכירה, תפקיד שקטן על מידותיה והשכלתה, בחברת האופנה "אקומודה". גם שם הייתה כפי הנראה נתקלת בדחיה הרגילה, אך במפתיע, היא מקבלת את העבודה.

מי שבעצם אחראית שלא בכוונה למזלה הטוב של בטי היא פטריסיה, הבחורה שמתחרה עם בטי על התפקיד. פטריסיה, המכונה גם פטי, פטסי-פט, או המחומצנת, תלוי באיזה צד אתם, היא החברה הכי טובה של מרסלה, מנהלת נקודות המכירה, אחת מבעלי המניות בחברה וארוסתו של ארמנדו, הנשיא החדש של אקומודה. אביו של ארמנדו, רוברטו, ייסד את החברה לפני 35 שנה ביחד עם אביהם של מרסלה, דניאל ומריה ביאטריס. לאחר מות הוריהם של אלו האחרונים, ניהל רוברטו לבדו את העסק המשפחתי, עד שהחליט לפרוש ולהושיט את השרביט לדור הצעיר, דהיינו, ארמנדו ודניאל, וארמנדו זכה בתפקיד, בין היתר בשל תמיכתה של מרסלה, ארוסתו. אך למרות שהסכים לחתונה, מרסלה לא סומכת על ארמנדו הבוגדני, וכשפטריסיה, חברתה הטובה והמרוששת פונה לעזרתה, היא שולחת אותה להתראיין למשרת מזכירת המנכ"ל, במחשבה שכך גם תעזור לחברתה וגם, תרוויח מרגלת צמודה שתפקח על ארמנדו ועל סדר יומו. אלא שארמנדו לא חפץ להיות מפוקח, וכאות של מרידה במרסלה, בוחר בבטי, באמתלה שהרזומה שלה טוב יותר משל כל האחרות, כולל פטריסיה (פטי למדה מימון פיננסי 6 סמסטרים באוניברסיטת סן מרינו, ואם שכחתם מזה לרגע, היא תדאג להזכיר זאת בכל פרק ופרק). בטי הופכת להיות ליד ימינו של ארמנדו במפעל, ושותפה לכל תוכנותיו ומזימותיו העסקיות, וכמובן שבדרך קונה לה אויבים, בראש ובראשונה ארוסתו מרסלה, פטריסיה (שבלחצה של מרסלה נשכרת אף היא לעבודה כמזכירה), דניאל, אחיה של מרסלה, והוגו, מעצב האופנה בחברה וחברה הטוב של מרסלה. לצד האויבים היא זוכה גם בבנות ברית, בנות "מטה המכוערות" של אקומודה, צוות המזכירות של החברה.

אך מבחינתה, בן הברית הראשון של בטי הוא ארמנדו. הבוס הנערץ שלה, שקיבל אותה לעבודה, שמשבח ומעריך את עבודתה, שקידם אותה לדרגת עוזרת אישית, שאומנם לא רואה בה אישה אך רואה בה אשת מקצוע מעולה ואשת סוד. היא כל כך מעריצה אותו שהיא מבטלת את עצמה מולו, לא תובעת תוספת שכר, שמגיעה לה בדין, לא רוצה לעבור מהכוך האפל שליד משרדו, שם הושיב אותה בתחילה (במקור זה היה מחסן), גם כשמתאפשר לה, רק כדי להיות קרובה אליו. בטי כל כך נאמנה לארמנדו שהיא משתפת עימו פעולה בכל התמרונים העסקיים שלו, גם כשהיא יודעת שמה שהם עושים אולי כשר – אבל מסריח.

ארמנדו זכה בתפקיד הנשיא כביכול כי התוכנית העסקית שהציג עם חברו הטוב מריו, סמנכ"ל השיווק של החברה ונציג בעלי המניות הזוטרים, הייתה רווחית יותר, אבל בתוכנית הזו נפלה טעות שבטי עולה עליה מהר (וגם דניאל, במקביל). כדי לכסות על ההפרש שבין הרצוי למצוי, בטי עוזרת לארמנדו להציג נתונים כלכליים כוזבים, כשבמקביל הוא מנסה לחסוך בעלויות חומר הגלם. התוכנית הזו נכשלת ולא רק שאינה מפיקה רווחים כמצופה, היא מכניסה את החברה לסחרור של חובות. אז ארמנדו הוגה את תוכנית המילוט שלו: הקמת חברת קש שבראשה תעמוד בטי, שתעקל את החברה במידת הצורך וכך תמנע את עיקול הבנקים. הבעיה בתוכנית הזו היא שארמנדו צריך לסמוך על בטי לגמרי, ובתחילה הוא אכן סומך עליה, אך ברגע שהוא לומד על נוכחותו של ניקולס בחייה (בטי ממנה את ניקולס למנכ"ל חברת הקש שלמעשה מתפקדת כחברת השקעות מוצלחת למדי, כשניקולס אמון על ההשקעות בשוק ההון), וחברו מריו מלבה אצלו את הפרנויה והפחד שבטי, בהשפעת ניקולס, עלולה לבגוד בו ולקחת ממנו את החברה, הוא מפעיל את תוכנית החירום שהגה מריו: לחזר אחרי בטי כדי שתהיה נאמנה לו לגמרי, בלי להבין שהיא כבר נאמנה לו לחלוטין (ומאוהבת בו לחלוטין, בלי שתשאף ליותר מלהיות לצידו כעוזרתו הנאמנה), והתוכנית הזו היא זו שמביאה עליו בסופו של דבר את חורבנו.

על פניו, אפשר לראות בסיפור של בטי סיפור סינדרלה מהבחינה הכלכלית, מבחורה מובטלת ממשפחה זעיר בורגנית (אביה מנהל חשבונות שמאבד את עבודתו במהלך הסדרה ואימה עקרת בית), לבעלת משרה בכירה ומי שמתחתנת בפרק האחרון עם גבר עשיר ממשפחה מבוססת, אבל לדעתי האלמנטים הסינדרליים באים יותר לידי ביטוי ברובד האישי. אין לי גם ספק שהרפרור לסינדרלה נעשה לגמרי במודע, לבטי יש "שתי אחיות רעות" (מרסלה ופטריסיה), ומאוחר יותר היא זוכה ב"פיה סנדקית" (קטה אנחל, שאפילו שמה מרמז על תפקידה בחייה של בטי), אבל הוא עוסק יותר במטמורפוזה האישית של בטי, שהיא חיצונית אך גם פנימית. כפי שלסינדרלה לא היה אומץ ללכת לנשף בבגדיה הבלויים, בשערה הסתור ויחפה, ובוודאי שלא לתבוע כך את תשומת ליבו של הנסיך, כך גם השינוי החיצוני של בטי עוזר לה להשלים את השינוי הפנימי שלה, שהוא הרבה יותר קשה ומאתגר, ולצאת מהחושך לאור, מהחדרון האפל הקטן שבו שירתה את ארמנדו בנאמנות כלבלבית, ולתבוע את מקומה בעולם. כמו סינדרלה, בטי היא האנדרדוג שזוכה ללמד לקח את כל מי שהתנשא מעליו והתעמר בו, הנקמה שלה היא ההצלחה שלה והעונג שלנו, הצופים.

סינדרלה היא לא האגדה היחידה בסיפור הזה. לפחות בכל מה שקשור ליחסיה של בטי עם הנסיך שלה, הסיפור של בטי וארמנדו הוא בעיני אגדת "היפה והחיה" דו-צדדית. פיזית, בטי היא "החיה" ואילו ארמנדו לעומתה הוא גבר נאה, מחוזר, לבוש היטב, כריזמטי וחביב על הבריות שמתנהל בקלילות ובנוחות בעולם. מריו, חברו הטוב של ארמנדו, משתמש בתארים "מפלצת", "ערפדית" וכדומה בכך כשהוא מתייחס לבטי, והוא כמובן לא היחיד שמתייחס אליה כך. אפילו ארמנדו, שבאמת מחבב אותה מעבר להערכה המקצועית, רואה אותה לא פעם כמי שזו השפלה להראות במחיצתה, בעיקר כאשר הוא כופה על עצמו לחזר אחריה. אך תוך כדי החיזור, שבהתחלה נראה לארמנדו כמטלה איומה ודוחה שעליו לבצע "למען החברה והנשיאות", ארמנדו, לראשונה בחייו, מתאהב. הוא מצליח לראות את הנסיכה שבחיה, מעבר לבגדים הכעורים, הגשר בשיניים, משקפי תחתיות בקבוק הערק, הצחוק החורקני והפריזורה הבלתי אפשרית, הוא הגבר הראשון שרואה בבטי אישה. אבל אפשר לראות את הסיפור הזה גם להפך, ארמנדו לא נראה "מפלצת", אבל לא פעם הוא מתנהג בצורה מפלצתית בהתקפות הטנטרום שלו, כשהוא נותן דרור לעצבים שלו וצורח על אנשים, כשהוא מסכן את החברה על כל עובדיה בשל הגאווה הילדותית שלו והצורך "לנצח" את דניאל, כשהוא מזלזל במרסלה ובוגד בה בלי להניד עפעף וכמובן, כשהוא מחזר אחרי בטי וגורם לה להתאהב בו ולהאמין בו רק כדי לשלוט בה, מתוך כוונה להשליך אותה ככלי שאין בו חפץ כאשר היא תסיים את תפקידה ותחזיר לו את החברה. כדי להפוך לנסיך אמיתי, ארמנדו צריך לצלול לפי התהום, לאבד את הכול ובראש ובראשונה את הגאווה. כפי שבטי עוברת מטמורפוזה, כך גם ארמנדו, ומאדם אנוכי שחושב רק על צרכיו, הוא הופך להיות אדם שמקבל אחריות על מעשיו וצומח מהם. עבור בטי, מהרגע הראשון ארמנדו הוא נסיך, אבל כדי שבאמת יהיה ראוי לה, הוא זקוק לכך שקודם תראה אותו גם כמפלצת שהוא. בסיפור של בטי וארמנדו, הגאולה היא דו כיוונית, ויותר ממה שארמנדו גואל את בטי, היא גואלת אותו, ואין לדעתי סיפור אהבה מזכך יותר ומתגמל יותר מזה הצופן בחובו גאולה. אם בסיפור סינדרלה הקתרזיס מושג כאשר העולם מכיר בסגולותיו של האנדרדוג ומתגמל אותו בהתאם, במודל היפה והחיה, מושא האהבה הוא זה שמכיר בסגולותיו של הגיבור או הגיבורה ומתגמל אותם בהתאם. בטי, כמו סינדרלה, כמו היפה, זוכה בכל הקופה. בטי היא לא הסדרה היחידה, ובוודאי שלא הטלנובלה היחידה, שנשענת על התמות האלו, אבל היא עושה את זה נכון וטוב, קל לנו להזדהות עם בטי, לכאוב עימה את השפלותיה, ולהריע לכל ניצחונותיה.

אני בטי המכוערת, RCN TV
אני בטי המכוערת, ויוה. RCN TV

השאלה האחרונה ששאלתי את עצמי לגבי "בטי", הייתה, האם זה היה יכול לעבוד גם היום, בעולם של היום ועם הערכים של היום? התשובה מעט מורכבת. אין ספק שהעולם השתנה בעשרים השנים האחרונות. ויזואלית, הסדרה נראית דלה ומיושנת (אם כי, יש לציין, כבר בזמנה נראתה כזו בהשוואה לסדרות אמריקאיות), מה שיוצר פער בין העולם הזוהר והאופנתי שהיא מתיימרת להציג ובין המציאות, אבל מעבר לכך, ומעבר לשינויים הטכנולוגיים בין התקופות (למשל, טלפון נייד אינו מותרות ואביזר סטטוס), העידן הנוכחי נחווה כעידן יותר נאור, ליברלי, בעיקר בכל מה שקשור לפמיניזם, ופה, לצד מספר התבטאויות אנכרוניסטיות שלא היו עוברות היום, בסך הכול בטי מפתיעה לטובה.

מראש הייתי מגדירה את עולם הטלנובלות כזירה פמיניסטית, משום שהסדרות בו עוסקות בנשים, נשים הן הדמויות הראשיות בהן והן בדרך כלל מובילות את העלילה ואין בהן מחסור בדמויות נשיות חזקות ועצמאיות. יש הרואים את הטלנובלות דווקא כמשמרות דפוסים פטריארכליים לפיהם המוביליות הכלכלית-חברתית עבור הנשים מגולמת בהיותן מושא אהבה של גבר ממעמד גבוה יותר, ואני לא יכולה להכחיש שגם המודל הזה קיים, אבל בפועל, כל הטלנובלות שצפיתי בהן היו על נשים ששינו בעצמן את גורלן, ממש כמו בטי, ובטי לא משנה רק את עולמה שלה, היא גם משנה את העולם עבור נשים אחרות.

הסדרה כאמור מתחילה במאבק בין שני גברים, ארמנדו ודניאל, על ראשות החברה. מי שהייתה יכולה להיאבק גם היא הינה מרסלה, שאביה המנוח אמר עליה שאין אדם שאוהב יותר את החברה ממנה, אך מרסלה מעדיפה להיות כינור שני לארוסה, ארמנדו. לאחר ששני גברי האלפא הניצים כושלים, הסדרה מסתיימת בכך שמי שעומדת בראשה היא בטי, אישה, כשארמנדו משמש כסגנה. במהלך הסדרה יש התייחסות די נרחבת לסוגיות שנשים במקומות העבודה מתמודדות איתן, כמו חופשות לידה למשל, והטרדות מיניות. בנושא הזה, הסדרה לא מספקת בהכרח את הקתרזיס המיוחל, המטרידנים אינם נענשים, אך היא בהחלט מציגה את הבעיה ויתרה מכך, מציגה לצידה סולידריות נשית במיטבה, למשל כאשר אורורה מריה מוטרדת על ידי גוטיירס, מנהל כוח האדם, וחברותיה נחלצות כדי להגן עליה מחיזוריו ולא משאירות אותה רגע לבדה במערכה. כשהוא רוצה לפטר אותה בשל כך, הן פונות למרסלה, שמבטלת את רוע הגזרה ונוזפת בגוטיירס (למרבה הצער, לא מפטרת אותו). אורורה מריה אינה היחידה שמוטרדת בסדרה, כך גם פטי, אבל הסיפור של פטריסיה הוא אמביוולנטי יותר. מצד אחד היא מוטרדת ואפילו נאנסת ע"י דניאל, מהצד השני, היא ממשיכה לפלרטט איתו כשהיא מרגישה שזה ישתלם לה פיננסית. פטריסיה לחלוטין מאמינה במודל הישן, לפיו גבר בעל אמצעים יגאל אותה מעוניה. היא חיה בעולם של מנצלים ומנוצלים, לפעמים בצד זה או אחר, אבל בסופו של דבר היא עוזבת את הסדרה כשהיא נשענת כלכלית רק על חברתה הטובה מרסלה, כך שגם במקרה שלה, להוותה שלה ולדאבונה של מרסלה, הסולידריות הנשית בכל זאת מוכיחה את עצמה יותר.

נושא נוסף שהסדרה עוסקת בו הוא דימוי גוף ומודלים שונים של נשיות. על פניו, נראה שהסדרה מקדשת את מודל היופי כשהיא לא מניחה לגיבורה שלה להישאר "מכוערת", אבל עם זאת, בטי לא עוברת ניתוח פלסטי כדי להיות יפה, היא גם לא פוצחת במשטר של הרעבה עצמית לשם כך, כל מה שהיא עושה זה ללמוד להתלבש, להתאפר וזה הכול. אפילו הגשר המפורסם יורד רק בפרק האחרון. מה ש"בטי" אומרת, בעצם, הוא: אין נשים לא יפות, יש רק סַפָּרים גרועים. בתצוגת האופנה הראשונה של בטי כמנהלת, עולות למסלול לא רק הדוגמניות הרזות ובעלות המראה האירופאי כמקובל, אלא גם נשות "מטה המכוערות", ביניהן אישה שחורה, אישה גבוהה, אישה נמוכה, אישה שמנה ואישה מבוגרת. המהלך הזה לא היה מתוכנן, אלא נבע ממלחמה בין בטי להוגו לומברדי, מעצב האופנה של החברה. אחד השינויים שבטי ערכה בחברה, וזה שהיה הכי קרוב לליבה, הוא לפנות לא רק לקהל יעד של נשים רזות וחטובות אלא לכל הנשים. בטי, והסדרה כולה, אינה מתקוממת מול התפיסה שלא רק מה שבקנקן חשוב, אבל היא שואפת להנגיש את האסתטיקה והיופי גם לנשים כמוה וכמו חברותיה, נשים שאינן בהכרח עונות למודל 60-90-60, ושהינן בעלות הכנסה ממוצעת. היא מאתגרת את הוגו ליצור בגדים עבור נשות המטה, בגדים שיחמיאו להן ולמידותיהן, והוא עומד במשימה, ובה בעת מתנגד לה בכל הווייתו, כמי שמאמין באיזה מודל אידיאלי נשגב של יופי שאינו כבול במגבלות היומיום האפורות (בלי לשים לב שהוא כבול בתפיסות אחרות). המאבק אצל הוגו הוא פנימי, בין האמן לבין מבקר האמנות, ובסופו של דבר הוא מחליט לנקום בבטי כשהוא מעלה את חברותיה על המסלול – אך משיג את התוצאה ההפוכה. האמנות מנצחת את האידיאליזציה שלה עצמה, ובטי שוב זוכה בכל הקופה. זה מעניין, עד כמה המאבק הזה בין התפיסות, של הוגו ושל בטי, מתקיים היום, מצד אחד התמכרות לניתוחים, אופנת ההזרקות, שימור הנעורים ומודל אחיד של יופי (שהנציגה שלו בסדרה היא מריה ביאטריס העשירה, שיש לה כרטיס חודשי חופשי אצל המנתח הפלסטי), מהצד השני המאבק להרחבת מודל היופי שעד כה מידר נשים שאינן רזות מאוד, לבנות ובעלות תווי פנים אירופאיים. היום כבר לא נדיר לראות תצוגות אופנה שמדגמנות בהן דוגמניות פלאס-סייז (מושג שאף הוא הופך להיות לאחרונה אנכרוניסטי), דוגמניות ממוצאים אתניים מגוונים, טרסג'נדריות ועוד, אך אנחנו עדיין בתחילת הדרך, ועם כל הכבוד, בטי הייתה שם קודם.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

דמויות ב"ג'יין הבתולה" CW

ג'יין הבתולה, עונה 5, פרק אחרון – וסוף לסיפור

ביקורת על העונה האחרונה של "ג'יין הבתולה" בכלל, ועל הפרק האחרון בפרט

איש חשוב מאוד, עונה 2, צילום: אייל נבו

איש חשוב מאוד, עונה 2, פרק 1 – יהודה לוי סינדרלה

על האופן שבו העונה השנייה של "איש חשוב מאוד" משמרת את העניין בסדרה באמצעות סיפור סינדרלה

אן עם הצמות, נטפליקס

האסופית – הלך הפלא נשארה הילדה

האם העיבוד של נטפליקס לספר הילדים הידוע "האסופית" עושה צדק עם המקור הספרותי האהוב? והאם הקסם של אן שרלי ואבונלי עדיין עובד גם בגרסה החדשה? רמונה צפתה בשלושה פרקים כדי לגלות שסללו כביש על גן העדן והקימו עליו מגרש חניה אפל ובוגר

2 תגובות בנושא “בטי, האישה והאגדה

  1. מסכימה עם כל מילה. הכוכבת הראשית לא יפיפה, הכוכב לא קרוב להיות נסיך, מרסלה היא אולי ה"רעה" – אבל בסופו של יום אנושית מאוד שעשה בסופו של דבר את הדבר הנכון ומונעת מאהבה.

    הדמויות מאוד אנושיות ולכן קל מאוד להתחבר ולאהוב אותן. מדובר בטלנובלה אל זמנית, ובהחלט תופסת גם היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.