איך מצילים חיים? פשוט לומדים להתקדם יחד איתם. טור נוסף של "דברים שרואים משם" והפעם על הסדרה "האנטומיה של גריי"

ספוילרים עד סוף עונה 11.

תאמינו או לא, זו הגרסה השלישית שנכתבת לטור הזה. הגרסה הראשונה התמקדה בניתוח שתי דמויות בסדרה "האנטומיה של גריי" – מרדית' גריי ומירנדה ביילי ובאופן שבו דמויות מתפתחות על המסך, אבל הרגשתי שהטור לא זרם מספיק. הגרסה השנייה התמקדה בהשוואה בין מרדית' גריי וקארי ברדשאו והייתי מאוד מרוצה ממנה. כבר הייתי בדרך לשלוח אותה לפרסום אבל אז הגיע הפרק הגורלי של אותו יום חמישי שבו דרק שפרד מצא את מותו וכך מצאתי עצמי לא רק מתאבלת על מותה של דמות טלוויזיונית אהובה אלא גם מתאבלת על כך שאני צריכה לשכתב את הטור. אבל אולי אין דרך טובה יותר להמחיש את הרעיון שרציתי להעביר בטור מאשר לחשוב על הרעיון של שכתוב.

כל מי שאי פעם כתב או כותב, יודע שמלאכת השכתוב היא המלאכה החשובה ביותר. אנו בוחנים מחדש את הטקסט שכתבנו ובעצם חושבים איך אפשר לשפר? איך הכתיבה יכולה להיות טובה יותר? איך הרעיונות שלנו יכולים להיות ברורים יותר?  לפעמים קשה למחוק רעיונות שכבר התאהבנו בהם אבל כולנו יודעים שרק אם אנו עושים זאת, הטקסט שנכתוב יהיה טוב יותר.

מלאכת השכתוב לא שייכת רק לעולם הכתיבה. כולנו עוסקים יום יום בכתיבה ובשכתוב של החיים שלנו. כל הרגעים שבהם נתקלנו במבוי סתום, כל הבחירות המוטעות שלנו, כל התקוות שנגוזו, כל האכזבות שלנו אפשרו לנו לעצור לרגע ולשכתב מחדש את הדברים. לחשוב מחדש על הבחירות שבחרנו, על הדרכים שבהם הלכנו ולתהות לאן בעצם פונים עכשיו? אילו שינויים אנו אמורים לבצע בחיינו? ואיך נגדיר את עצמנו בעקבות זאת? היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם השאלות הללו ועם האירועים הללו, מאפשרת לנו להתפתח, להתבגר, להתקדם הלאה. זה לא קל. זה דורש מאתנו פעמים רבות להקריב את מי שחשבנו שנהיה, את האידאל שלנו לגבי האנשים מסביבנו, זה דורש מאתנו להתאבל על מה שהיה אבל גם לחשוב על מה שיהיה. ועכשיו ל"אנטומיה של גריי".

אני לא יודעת  כמה מכם רואים היום את הסדרה. אני לא יודעת כמה מכם שרדו את הסדרה על כלל אחת עשרה עונותיה. אני מודה ומתוודה שזו אחת הסדרות שאני המשכתי לשמור לה אמונים ואני ממשיכה לראות אותה. אני יודעת שהיו רגעים קשים (הרומן של איזי עם רוח רפאים), רגעים אפלים (הרומן של איזי עם רוח רפאים) ורגעים מטומטמים מבחינה תסריטאית (הרומן של איזי עם רוח רפאים) אבל גם בסוף העונה החמישית החלטתי לתת סיכוי נוסף לסדרה הזו ולא התחרטתי.

במשך השנים, התווספו לסדרה דמויות חדשות וסיפורים חדשים ורעיונות חדשים. מעבר לכך, הדמויות שכבר הכרתי, צמחו והתבגרו לנגד עיני וזו חוויה טלוויזיונית יוצאת דופן. הסדרה מציגה שלל דמויות אבל לצרכי הטור, ארחיב רק על שלוש דמויות מהן – מרדית', אלכס ומירנדה. אלו הן הדמויות הוותיקות ביותר (כך שגם מי שהפסיק לראות את הסדרה יודע מי הן) ואלו הן גם הדמויות שלטעמי עברו את השינוי המשמעותי ביותר.

מרדית' גריי היא דמות שקשה לאהוב ואני מודה שגם כיום היא לא הדמות האהובה עליי ביותר אבל היא דמות מעניינת ומורכבת. היא מגדירה עצמה כ"אפלה ומעוותת". וגם אם בהתחלה לא ידענו למה, עם הזמן אנו למדים מהו מקור האפלה. כילדה, אביה נטש אותה ואימה לא טיפלה בה כראוי. היא הצילה את אימה כשזו ניסתה להתאבד והטראומה הזו ממשיכה ללוות אותה בחייה הבוגרים. יותר מפעם אחת, ראינו כיצד האפלה הזו משתלטת עליה וגוררת אותה למעשים אובדניים. כך בעונה השנייה היא דחפה יד לבטנו של חולה שם הייתה מונחת פצצה ובעונה השלישית היא ניסתה להתאבד בעת שסייעה לניצולי מעבורת שטבעה. בעונה השישית, היא אפילו התייצבה מול קנה אקדח בכדי להציל את כריסטינה ודרק.

עם זאת, ככל שהסדרה התקדמה, כך גם דמותה של מרדית' השתנתה בהדרגה. האפלה עדיין מממשיכה ללוות אותה אבל היא למדה להתמודד אתה, ויתר על כן, היא גם מרשה לעצמה להיפתח ולהתפתח. היא נפתחת כלפי העמיתים שלה וכלפי בן זוגה, היא בונה משפחה, מבססת עצמה מבחינה מקצועית, ובאמצעות טיפול פסיכולוגי אפילו מצליחה להתמודד עם הצל של אימה שמלווה אותה כל חייה. היא עושה כמיטב יכולתה ללמוד מהניסיון של אימה על מנת שהיא לא תשוב על טעויותיה. כאשר אני משווה את המתמחה הצעירה בתחילת הסדרה לרופאה הבוגרת בעונה ה – 11 אני רואה לפני אישה שעברה מסלול חיים מורכב, מעניין ואמיתי, ומעבר לכול, אישה שאני יכולה להתחבר אליה כצופה.

מבחינה מסוימת, אלכס קרב ומרדית' גריי שונים לחלוטין. היא בעלת יחוס משפחתי וממון והוא מגיע משולי החברה. אביו זנח את משפחתו, אמו חלתה ובמשך כל שנות ילדותו ונערותו, הוא נאלץ לטפל באחיו הצעירים. עם זאת, מבחינה רגשית שניהם דפוקים באותה מידה. בדומה למרדית', גם אלכס החל את דרכו בסדרה כמתמחה צעיר שמנסה למצוא את מקומו מבחינה מקצועית ורגשית. דרכו הרומנטית הייתה רוויה בקשיים. לאחר סדרת קשרים מזדמנים, הוא נפתח למערכת יחסים רצינית ובוגרת עם איזי. השניים נפרדו אך הוא לא היה הגורם לפרידה. הוא הבין שהיא לא בשלה למערכת יחסים רצינית ושמגיע לו משהו טוב יותר. משהו טוב יותר אכן הגיע בדמות מערכת יחסים עם ג'ו, מערכת יחסים שצמחה לשם שינוי לא מסקס מזדמן אלא ממקום של חברות ושותפות. גם מבחינה מקצועית, לאחר נדודים בין התמחויות שונות אלכס מצא את ייעודו כרופא ילדים.

בדומה למרדית', אלכס של עונה 11 הוא אלכס שונה לחלוטין וכפי שהוא אומר זאת בעצמו בשיחה עם ג'ו בפרק הלפני אחרון בעונה 11: "עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע לאן שאני נמצא היום. אני סוף סוף מצאתי את מקומי וזה בבית החולים הזה, עובד בעבודה הזו עם האנשים הללו…אני לא צריך ללכת לשום מקום. אני לא רוצה. אני היכיתי שורשים כאן. מעולם לא עשיתי זאת [להכות שורשים] בשום מקום אחר. אני לא עוזב…" .

אם אלכס ומרדית' התחילו את הסדרה כדמויות מפורקות שהתבגרו בהדרגה, חייה של ד"ר מירנדה ביילי (או בכינויה הידוע יותר – "הנאצית") בעונות הראשונות של הסדרה היו מאורגנים להפליא. רעיה ואם, אשת מקצוע בתחומה, מורה ומדריכה למתמחים הצעירים. הגם שהיא שמרה על חזות חיצונית קשוחה, היא תמיד ידעה מתי להיות רכה יותר כלפי הקולגות שלה, התלמידים שלה והחולים שלה.

עם זאת, גם מירנדה נאלצה להתמודד עם הקשיים והאתגרים שהחיים זימנו לה. שאפתנותה המקצועית עלתה לה במחיר נישואיה. כאם חד הורית היא נאלצה לוותר על התמחויות יוקרתיות ואף הגיעה לעימותים עם הוריה שלא תמיד ראו בעין יפה את סגנון חייה. במשך כמה וכמה עונות צפינו כיצד ביילי מתמודדת לא רק עם העבודה הקשה כרופאה אלא גם עם השינויים שהיא חוותה בחייה.

אבל בעולם של גריי, כמו בעולם של גריי, תמיד יש לאן להתפתח, תמיד אפשר להתבגר ותמיד יש לאן לצמוח. מירנדה אומנם ויתרה על התמחויות מקצועיות יוקרתיות אבל מצאה כיוונים חדשים מבחינה מקצועית (כך למשל היא הצליחה לפתוח מעבדת מחקר בנושא גנום). במקביל, היא גם מצאה בעצמה את הכוחות להתחיל מחדש מערכת יחסים והפעם עם גבר שבאמת מבין אותה מבלי שהיא תחוש אשמה על מי שהיא ועל שאיפותיה המקצועיות.

"האנטומיה של גריי" אינה הסדרה הראשונה שבה אנו עוקבים אחרי סיפוריהן של דמויות לאורך זמן. סדרות אחרות עשו זאת לפניה. כך יש לנו סדרות כמו "חוק וסדר" או NCIS אשר מפגישות אותנו שבוע אחר שבוע עם אותן דמויות במשך שנים. עם זאת, גם הטובות שבדרמות הללו מאפשרות רק הצצה קלה ושטחית לעומקי נפשן של דמויות אלו. מצדו השני של המתרס ניצבות הדמויות באופרות הסבון. דמויות אלו חושפות בפנינו את נשמותיהן, יום אחר יום וחלקן אף משתנות לפעמים. עם זאת, נדמה כי הן חיות בעולם מנותק משלנו. עולם בו קצב הגדילה של יתר הדמויות סביבן אינו אחיד, אירועים שקרו בעבר כאילו לא קרו מעולם, ודמויות אחרות בו מחליפות אישיות כתוצאה מהחלפת שחקן. עולם שכזה שהכללים המפעילים אותו לא חלים על כל הדמויות כל הזמן, יוצר את התחושה שהדמויות באופרות הסבון מונחתות שוב ושוב בעולם שנבנה סביבן במיוחד כדי לבדוק את תגובתן אליו, ולא את התחושה של דמויות הגדלות ומתפתחת בעולם המתפתח סביבן בקצב אמיתי.

מעטות הסדרות אשר מעזות להציג כיצד דמות מתפתחת לאורך שנים רבות. גם בסדרה ששרדה 15 שנים על המסך כמו למשל "אי. אר", הדמויות התחלפו מדי כמה שנים. אחת הדוגמאות היוצאות מן הכלל הייתה דווקא NYPD אך גם שם הייתה רק דמות אחת מרכזית שהתפתחה במשך שנים, הבלש אנדי סיפוביץ'. גריי הלכה שלב אחד קדימה, לא דמות אחת אלא כמה דמויות ולא לאורך כמה שנים אלא במשך למעלה מעשור. מתחילת הדרך, אלכס, מירנדה ומרדית', עוצבו כדמויות מורכבות ועגולות. דמויות הלומדות להתמודד עם משקעי העבר ועם קשיי ההווה מתוך רצון להתפתח ולהתקדם בחייהן, בדיוק כמונו בחיים האמתיים.

מות דמותו של דרק שפרד הפתיע גם אותי. למרות השמועות שרצו פה ושם, למרות המידע מאחורי הקלעים על מריבות, למרות ההיעדרות שלו מ- 6 פרקים בעונה ולמרות כל הסימנים המקדימים, לא הייתי מוכנה למוות של מק'דרימי. כפי שמעידה הסערה ברשתות החברתיות, מרבית צופי גריי גם לא היו מוכנים לזה. ואני מודה ומתוודה שאף אני מצאתי עצמי דומעת מול האירועים ותוהה למה שונדה מתעללת בקהל צופיה? (אגב, זה לא מזכיר לכם את מה שג'וס עשה בעבר?) והאם יש סיכוי שמאבק המעריצים יחזיר אותו לחיים?

אבל בימים שלאחר מכן, כאשר מצאתי עצמי משכתבת את הטור שוב ושוב, מצאתי עצמי חושבת שוב על מה שקרה, פתאום התחלתי לראות את הפוטנציאל שבמוות הטלוויזיוני. עבור הדמויות בסדרה, המוות של דרק הוא אירוע טראגי ולא צודק אבל כל מוות הוא טראגי ולא צודק ומוות הוא חלק מהחיים של כולנו. כולנו איבדנו מישהו. לעיתים האובדן היה שולי. לעיתים האובדן שינה את חיינו ואת מי שאנחנו לחלוטין. במקרים כאלו, האובדן דרש מאתנו לשכתב את הכול ושכתבנו כי לא הייתה לנו ברירה כי רצינו להמשיך לחיות.

כמה מהדמויות ב"אנטומיה של גריי", נדרשות עכשיו לשכתב את חייהן. זה אולי לא יהיה קל אבל זה יהיה אמיתי ובסדרה שבה העבר תמיד קיים, המוות לא ייעלם כל כך מהר. גם אם לכאורה, הדמויות ימשיכו את חייהן כרגיל, המוות ימשיך להופיע ולהדהד בחיי הדמויות. הן תצטרכנה להתמודד עם זה שוב ושוב. אנחנו כצופים לעומת זאת, אולי נקבל טלוויזיה קצת יותר אמיתית וזה אף פעם לא רע.