אווניו 5, עונה 1 – כשהמלך העירום קורא "זאב, זאב"

אווניו 5, פוסטר הסדרה, באדיבות yes

הסדרה "אווניו 5" סיפקה לקראת סופה, כנראה מבלי להתכוון, אלגוריה מושלמת למתרחש בעולם עם מחלת הקורונה, אך גם ללא הקשר זה, הביקורת שלה על האופי האנושי נכונה מאז ומתמיד

הסדרה "אווניו 5" שווקה כקומדיה עתידנית המתרחשת בשנת 2060, תקופה בה תיירות חלל היא כבר עניין שבשגרה, ובה חללית התענוגות "אווניו 5" מטיסה את אורחיה ברחבי מערכת השמש ומציעה על הדרך שלל פינוקים לנוסעיה. למרות העובדה שהסדרה עושה שימוש בפנטזיה עתידנית בה הטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מזו הקיימת במציאות של שנת 2020, הרי שחיצי הסאטירה שהיא שולחת, שמתחדדים עם ההתקדמות בסדרה ומגיעים לשיאם בפרק השמיני, אינם מופנים לשימוש לרעה שיכול היה להיעשות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כמו בחלק נכבד מהסדרות העוסקות בטכנולוגיה עתידנית, אלא דווקא כלפי תופעת בעייתיות שיכולות להיווצר בכל עת בשל האופי האנושי.תופעות אלו, שעל חלקן הצביעו כבר במעשיות קדומות, יחד עם השמת זרקור על התנהלות בעייתית במציאות ימינו, יכולות להביא לתוצאות קטלניות.

פוסטר הסדרה "אווניו 5", HBO באדיבות yes
פוסטר הסדרה "אווניו 5", HBO באדיבות yes

המעשייה הראשונה שאני מתכוונת אליה היא כמובן "בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן. אגדה זו מספרת כידוע על מלך טיפש ורברבן ששני חייטים מצליחים לשכנע אותו שהם מכינים עבורו בבגדי מלכות מפוארים, אבל הבגדים הללו כל כך מיוחדים ומפוארים שרק אנשים חכמים יכולים לראות, כשבפועל הם משאירים אותו עירום ומבויש מכדי להודות שהוא עצמו לא רואה את הבגדים שהם מלבישים אותו בהם. המלך מכנס את העם כדי להציג ברוב עם והדר את בגדיו החדשים, אלה שרק אנשים חכמים יכולים לראות, וכולם משימים את עצמם אחוזי התפעלות גם כן, עד שילד קטן שלא קולט עדיין את הצורך להעמיד פנים כדי להראות חכם יותר, קורא בקול רם "המלך הוא עירום", ומהרגע שהקריאה נשמעת, כולם מבינים שאכן כך הדבר.

לכאורה אגדה זו, שבאה למחות על תופעת ההיכנעות ללחץ החברתי הגובר לפעמים על נאמנות לעצמך, נראית לא הכי רלוונטית לתקופתנו, תקופה שבה חופש הדיבור הוא ויראלי ואיש לא מתבייש לצעוק בריש גלי את האמת שלו, ולהצהיר על כל מלך שהתרבות ממליכה שהוא עירום. כך לא נדיר לשמוע אנשים שטוענים שפיקאסו סתם מקשקש כמו ילד בן חמש, שאופרה נשמעת כמו יללות חתולים שחוטים ומי ישמע מי זה בכלל צ'כוב.

העניין הוא שעד כמה שיש מקום לטעמים שונים בתרבות, ויש יופי ביכולת של בני האדם להיות נאמנים לטעמם שלהם ולא להיכנע לאליטות תרבותיות, הרי שאחת התופעות שבאמת משקפת את תקופתנו, והסדרה שופכת עליה אור, היא העובדה שבה בעת שכולם רוצים להיות אלה שצועקים שהמלך הוא עירום ולהתגאות בנאמנותם לעצמם, זה לא מונע מאיתנו להמליך על עצמנו כל הזמן מלכים עירומים.  

בפרק הראשון בסדרה מתגלה כי ריאן (יו לורי), קפטן ספינת החלל, הוא למעשה שחקן שנשכר על ידי המהנדס הראשי של החללית כדי להשרות ביטחון על הנוסעים, ואין לו שום יכולת טכנית הנחוצה לניהול הטכני. לכאורה, מי ששכר ביודעין את שירותיו של ריאן ולרוע המזל קיפח את חייו בתאונה בפרק הראשון והותיר את החללית חסרת קברניט אמיתי, הוא האשם בהמלכת המלך העירום על הספינה, אך בפרק השני כבר אפשר לראות שהסדרה לא פוטרת את ההמון מהאחריות.

ריאן (יו לורי) Alex Bailey/HBO, באדיבות yes
ריאן (יו לורי), קרדיט תמונה Alex Bailey/HBO, באדיבות yes

בתחילת הפרק השני, בילי, מהנדסת המשנה של החללית, מנסה להסביר לקהל הנוסעים בספינה את התקלה, אולם היא מעוררת בהם חוסר רצון להקשיב לה בשל השימוש שלה במילים מקצועיות מדי, בעוד שכשריאן אומר לקהל שהוא יענה להם על שאלותיהם מאוחר יותר, דבריו מתקבלים ביתר רצון. העובדה שההמון לא מעוניין לשמוע עובדות מסובכות ומעדיף שידברו אליו בשפה שקל לו להבין ומפרש מקצועיות כהתנשאות, הופכת את ההמון עצמו שותף לאחריות לכך שיעדיפו להעמיד עליו אנשים שהכישרון העיקרי שלהם, הוא היכולת לדבר יפה להמונים.  

העובדה שההמון לא יכול להבין את כל ההסבר המקצועי, הופכת אותו לגמרי תלוי במתווכים שיסבירו לו מה שקורה מבחינה מקצועית, אבל להמון אין שום יכולת לדעת עד כמה מי שמספק את ההסבר הוא אכן מומחה בתחומו, ועד כמה עיקר כשרונו הוא היכולת לדבר עם קהל ולעשות רושם טוב יותר על שומעיו, ולהתקבל כסמכות בתחומים שאין לו מושג בהם.

איכשהו העובדה שבהמשך הסדרה התגלה כי לא רק שהקפטן של ספינת החלל הוא למעשה שחקן, אלא שכל צוות ניהול השיוט שלקוחות השייט נחשפים אליו מורכב משחקנים בלבד, לא נראתה לי מוגזמת כלל, כשחשבתי לעצמי עד כמה במציאות של ימינו, דואגים כל הזמן לבחור לתפקידים אנשים שיהיו ייצוגיים יותר. עד כמה בעולם קפיטליסטי יש חשיבות ליכולת לסחוף אחריך את ההמון ולשדר מציאות אטרקטיבית כדי להצליח למכור ולהישאר רווחיים ורלוונטיים.  

בילי, קרדיט תמונה Alex Bailey/HBO, באדיבות yes
בילי, קרדיט תמונה Alex Bailey/HBO, באדיבות yes

רמונה כתבה לא מזמן על האופן שבו משימה ב"אח הגדול" חשפה עד כמה המשימה עצמה היא חסרת חשיבות לזכייה בה, שכן הניקוד נקבע באופן שרירותי על ידי האח הגדול בלי שום קשר למאמץ שהשקיע כל מתמודד או ליכולת שהוא הפגין במהלכה, גם אם למשתתפים עצמם נדמה שאופי ההשתתפות שלהם משנה משהו. על פי דבריה, רוח המשימה הזו חותרת תחת אחת מהנחות היסוד המקובלות חברתית, שכדי להצליח צריך לעבוד קשה ולהתאמץ.

המאמר שלה גרם לי לחשוב על כך שבעצם עולם הריאליטי עצמו נחשב בעבר לחותר תחת הנחת היסוד הזו, שכן יש רבים שרואים בו קיצור דרך שכזה שבו הכריזמה חשובה מהכישרון ומההשקעה. הייתה תקופה ששחקנים וזמרים שלמדו משחק ועשו דרך, התרעמו בכל ריאיון עמם על כך שזוכי תוכניות ריאליטי "גונבים" להם תפקידים. היום נראה שהם כבר למדו להשלים עם המציאות הזו, זה פחות אופנתי להתלונן על הפלטפורמה של תוכניות הריאליטי, והבון טון הוא או להתעלם ממנה, או להשתמש בה. כך לא מעט שחקנים וזמרים בוחרים למנף את הקריירה שלהם דרך השתתפות בתוכניות ריאליטי, בין אם הן רלוונטיות לתחום ההתמחות שלהם כמו תוכניות שירה או ריקוד, ובין אם הן מאלה שבהן נבחנת האישיות של המשתתפים ולאו דווקא המקצועיות שלהם בתחומי הבידור, כמו "הישרדות", "האח הגדול" ו"המירוץ למיליון".

מחשבה נוספת גרמה לי לשים לב, כי אם פעם היו אלה כוכבי הריאליטי שנחשבו למקצרי דרכים, היום אלה כוכבי הרשת שנחשבים מקצרי הדרכים, אלה שהצליחו להגיע אל ההמון, על ידי גילוי כישרונות שלא מלמדים באף בית ספר, ובתוכניות ריאליטי דוגמת "הכוכב הבא" ו-"אקס פקטור" כבר יצא לי לשמוע לא פעם ביקורת על מתמודדים שהגיעו מהרשת, שהכישרון שלהם שמספיק כדי להצליח ברשתות החברתיות אינו מספיק כדי להצליח בעולם האמיתי. 

אולם ההצלחה ברשת בהחלט ממנפת גם הצלחה טלוויזיונית, וכך למשל רק לאחרונה עלתה ביקורת על הצבתה של נטע אלחמיסטר כשופטת בתוכנית הריאליטי הקומדי סטאר, בטענה שהיא אינה מומחית בתחום הסטנד אפ, כשמ-"רשת" (הערוץ המשדר) ומנטע עצמה נטען בתגובה שהיא שופטת את הוויראליות של הקטעים שהמתמודדים מכינים, ולא את היכולות הקומיות שלהם, וככוכבת רשת, בוויראליות היא מבינה.

אנחנו יכולים לראות את התהליך הזה מתרחש בתחום הבידור מכיוון שהתחום הזה נמצא יותר בכותרות מטבע הדברים, אך סביר להניח שהתהליך הזה של קיצורי דרך, של בחירה באנשים כריזמטיים ובעלי יכולת שיווקית טובה יותר, מתרחש גם בתחומים אחרים, ולכן קשה לדעת האם המומחים למיניהם שמגיעים אל התקשורת כמומחים בתחומם, באמת מצטיינים בו, או שפשוט (יש ל)הם אנשי יחסי ציבור מצוינים. מה שברור הוא שהמרוויחים הגדולים של ימינו הם אנשי המקצוע שיודעים היטב לשווק את עצמם בפלטפורמות הוויראליות הפונות להמונים.   

מעניין אגב לשים לב, שדונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, הוא גם כוכב תוכנית ריאליטי לשעבר, וגם כוכב רשת צייצן בלתי נלאה, מה שהופך אותו לדגם אידאלי של המלכים ה"העירומים" של תקופתנו, ונראה שהציבור בארה"ב מתחלק לאלו שבעיניהם הוא "מלך", לבין אלה שללא מורא מעידים עליו שהוא בעיקר עירום, עדות שטראמפ עצמו היה מן הסתם ממהר להגדיר אותה כ"פייק ניוז".   

לנזק שיכולות לגרום "חדשות מומצאות" באיבוד האמינות והפיכת התקשורת לתשקורת עמדו כבר באחד ממשלי איזופוס הקדומים העוסק בהשלכות השקר לטווח הארוך, ואני כמובן מתכוונת למשל הידוע על הנער שקרא "זאב זאב". על פי המשל, הנער יוצא למרעה וצועק בקול "זאב זאב", למשמע זעקותיו אנשי הכפר חשים לעזרתו אך מגלים שהוא רק מתח אותם. אחרי פעמיים שכאלה, שכשמגיע לבסוף זאב אמיתי והוא מזעיק את אנשי כפרו שוב לעזרה, הם חושבים שהמדובר שוב במתיחה ואיש לא בא לעזרתו. 

כל עוד האדם המשקר אחראי רק לגורלו, הרי שהשקרים שלו יפגעו בעיקר בו, אולם כאשר המנהיג הוא זה שמתגלה כשקרן ולא מעורר אמון, הרי שאזהרה שלו מפני סכנה אמיתית, יכולה לפגוע בהמון אנשים, שכן כאשר אנשים מאבדים אמון במערכת הם מפסיקים לציית לה, ובמקרה של סכנה אמיתית חוסר ציות למערכת יכול להסתיים באופן טראגי.

אמון במערכת מציל מפני אנרכיה. אנשים התרגלו לבטוח למשל במערכת הרמזורים, לו אנשים היו מתחילים לפקפק בכל רמזור שהם מגיעים אליו, ותוהים אם האור ברמזור הוא באמת הבחירה הטובה ביותר לאותו רגע, ומחליטים שלא, היה עלול להיווצר בלגן גדול מאוד בזמן מאוד קצר.

הבלגן הזה מתאר בדיוק את המתרחש ב"אווניו 5" בפרק השמיני. בתחילת הפרק, עקב חילוקי דעות בין ג'אד, הבעלים של החללית, לבין ריאן הקפטן השחקן, ריאן מתפוטר מתפקידו, וכאקט מחאה אף מסיר מעליו את הפאה שכיסתה את ראשו, וחושף את עובדת היותו בתהליך התקרחות. אחת הנוסעות בחללית, שממש לא במקרה היא גם עובדת בתוכניות ריאליטי במדור אפקטים ויזואליים, עדה לאירוע, וכשהיא מגלה בנוסף לכך שחלק מהאביזרים המהווים את העיצוב הפנימי של החללית הם חיקויים זולים, היא מגיעה למסקנה שאווניו 5 אינה ספינת חלל אמיתית, שכולם עדיין בכדור הארץ, ושעובדים עליהם שהם אינם יכולים לצאת ולחזור לארץ, ושכל מה שהנוסעים רואים מבעד לחלונות החללית, זו הדמיה.

כשתאוריית הקונספירציה שלה מתפשטת בין הנוסעים, הם ממהרים לנסות לצאת מדלת האוורור. בשלב הזה ג'אד מחזיר את ריאן לתפקיד הקפטן והוא חובש שוב את בלוריתו ואת כובע הקפטן שלו ופונה אל ההמון בבקשה שיאמינו לו שהם אכן בחלל, ושלא ינסו לעזוב את החללית, כי אז הם יקפאו וימותו תוך שניות. אולם אותה עובדת חושפת את קרחתו של ריאן ובכך מצליחה לשכנע את ההמון שהמלך הוא עירום, ומהרגע הזה, השלכות השקרים הקודמים של הנהלת צוות הספינה זוקפות את ראשן, ואנשים ממאנים להאמין לריאן כשהוא אומר להם, שהוא יודע מה יש בחוץ, ואי אפשר לשרוד את זה, מבחינתם הוא הנער שקורא זאב זאב, פעם אחת יותר מדי, וכל מי ששיתף עמו פעולה קודם לכן חשוד בחוסר אמינות מראש.

מאט, האחראי בספינה על קשרי לקוחות, נראה כמצליח לרגע להגיע אל ההמון שנתפס לתאוריית הקונספירציה, על ידי יצירת שקר חדש שבו הוא זורם עם התאוריה שלהם שהחללית נמצאת בכדור הארץ ומה שבחוץ הוא הדמיה, אך טוען שההדמיה הזו היא מסוכנת, ויכולה להרוג, ולכן עדיף שלא ייצאו. השטות שלו הוא שהוא משאיר את הבחירה האם לצאת או לא לצאת להמון. הוא מספק להם את קוד הפתיחה של יציאת האוורור כדי להראות שאיש לא כופה עליהם דבר, ומצפה שהם יסתפקו בסכנה של 99 אחוזים, כדי שיישארו מרצונם החופשי בתוך החללית. אך מסתבר שבמצבים של סכנת נפשות, לתת להמון שחושש שמגבילים את צעדיו מסיבות שקריות בחירה חופשית, זה גרוע מאוד, וכשישה נוסעים מוצאים את מותם לפני שהיתר משתכנעים שהיציאה אל מחוץ לחללית היא אכן קטלנית. מעלת תאוריית הקונספירציה, אגב, לא משתכנעת עד הסוף לכאן או לכאן גם אחרי שהיא רואה את האנשים הופכים לנציבי קרח וקופאים אל מותם אל מול עיניה. כשהופכים לחלק ממערכת שבנויה על שקרים, קשה לפעמים לזהות אמת גם כשהיא ניצבת לך מול הפנים.

מאט, Alex Bailey/HBO, באדיבות yes
מאט (במרכז), קרדיט תמונה: Alex Bailey/HBO, באדיבות yes

במובנים רבים, מה שמתרחש בפרק השמיני, מתכתב עם המציאות של ימינו שבה מוזהר הציבור להתרחק מהתקהלויות ולנהוג באופן אחראי והיגייני כדי להימנע מחשיפה ומהדבקה לנגיף הקורונה, אולם יש רבים שחושבים שהאיסורים מיועדים למנוע מהם את החופש שלהם, ומידת האמון בשלטון, ובמערכת הבריאות המקומית והעולמית ובתקשורת משפיע באופן ישיר על אופן הקשבת ההמון לצו השעה.

"האנשים האלה היו אידיוטים, עדיף לנו בלעדיהם"

(אייריס על הקופצים אל מותם, פרק 9)

"יש מספיק אשמה לכולם, כל אחד מאיתנו יקבל את חלקו"

(ריאן, פרק 8)

הסדרה מותירה את ההחלטה מי האשם העיקרי באסון לצופים, ומאפשרת לו מרווח בחירה בין דעתה של אייריס לדעתו של ריאן. ואפשר להפיק מהסדרה הרבה לקחים הן לגבי המחויבות של אנשי המקצוע לא לוותר על הניסיון ליצור קשר עם הציבור הרחב, והן לגבי הבחירות של הציבור הרחב. 

מה שברור הוא שכדי למנוע אסון כדאי מאוד לא לכרסם באמינות המערכות של אנשי המקצוע האחראים על הציבור, כי אם מאמינים שמגיעה לאנשים בחירה חופשית, לתת להם לבסס את הבחירה על המחשבה שמשקרים להם, זה מתכון בטוח לאנרכיה ולאסונות. 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

סמוך על סול, Greg Lewis/AMC/Sony Pictures Television

סמוך על סול, עונה 5, פרק 7 – נאמן למקור

דיון בפרק "ג'יי אם אם" (JMM), הפרק השביעי בעונה החמישית של "סמוך על סול"

ניר, האח הגדול, רשת 13

בשבחי הניהיליזם או מי שמשקיע שוקע

"לא חינוכי", "משחית", אלו סופרלטיבים שהוענקו לא פעם ל"אח הגדול", בדרך כלל בשל התבטאות בעייתית או מעשה נלוז של אחד המשתתפים הפרובוקטיביים יותר, אך משימה אחת פשוטה ורגילה חושפת את המנגנון הבעייתי של התוכנית, ואת הדרך שבה התוכנית חותרת תחת תפיסות היסוד שלנו

ווסטוורלד, באדיבות YES

ווסטוורלד, סיכום עונה 2 – איך עושים תיקון עולם?

מהן שתי האופציות המוצגות בעונתה השנייה של הסדרה ווסטוורלד כאופציות לתיקון העולם המוכר לנו, ומדוע באופן שבו הן הוצגו בסדרה שתיהן נידונו לכישלון? שיחה בין אורלי לרמונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.