איזה מסר עמוק מסתתר בדרמה הקוריאנית הקלילה "ונוס שלי"?
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"
(בן זומא, מסכת אבות, פרק ד' משנה א')
מי לא מכיר את הציטוט הנ"ל מהמשנה? מי היה מתנגד לכך שחלקו יהיה טוב יותר? סביר להניח למשל כי רוב האנשים היו שמחים להוסיף עוד ממון על ממונם גם במחיר הסיכון שהעושר שלהם יהיה שמור להם לרעתם. ולמרות שאנחנו מחונכים לא מעט להאמין שהעושר אינו מביא אושר, בדיוק כמו כל סממן הצלחה חיצוני אחר דוגמת פופולריות, מראה חיצוני וכד' קשה לא להרגיש מדי פעם שאם היה לנו קצת יותר באחד מהתחומים הללו, או אז היינו יכולים להיות באמת שמחים בחלקנו.
השאלה היא כזו מתי הרצון שלנו בעוד קצת כסף, או גזרה יותר טובה או יותר הצלחה חברתית או זוגיות הוא רצון אמיתי שכאשר הוא ייענה באמת נהיה מאושרים ומסופקים, ומתי הוא בעצם הסוואה למשהו אחר וגם אם נצליח להשיג את המטרה ששמנו לנו לנגד עינינו נמשיך לראות רק את מה שחסר לנו ולעולם לא נהיה מרוצים?
קאנג ג'ו-אן וסו ג'ין, גיבורות הסדרה "ונוס שלי" מהוות דוגמה מעניינת לחקירת הנושא.
קאנג ג'ו-אן הדמות הראשית הייתה בצעירותה יפיפייה מחוזרת, שכולם נפלו לרגליה, בעוד שסו-ג'ין חברתה הטובה דאז, הייתה באותם הימים שמנה מאוד ולא פופולרית במיוחד.
חמש עשרה שנה אחרי קאנג ג'ו-אן עלתה במשקל והיא אינה היפיפייה שהיא הייתה פעם, בעוד שסו-ג'ין הפכה לאישה רזה וחטובה כל כך עד שג'ו-אן לא מזהה אותה כלל כשהיא פוגשת בה שוב לראשונה.
נקודת המוצא של הסדרה מעמידה את השתיים משני עברי המתרס כשמסתבר שוו-שיק החבר של ג'ו-אן בחמש עשרה השנים האחרונות שממנו היא אף ציפתה לקבל הצעת נישואין עוזב אותה לטובת סו-ג'ין.
נקודת המוצא הזו לא רק מעמידה את השתיים בעמדת יריבות, היא אף מטרידה באופן שבו היא נראית כמתייחסת אל הרזון כאל אידאל יופי נחשק. ג'ו-אן הזניחה את עצמה כביכול בשנות לימודיה ועבודתה והעלתה במשקל וזה כמובן גרם לה לאבד את החבר שלה שפנה לרעותה הרזה הימנה.
אני מודה שבצפייה הראשונה שלי בסדרה תהיתי בעיקר האם הסדרה מנסה להילחם בסגידה לרזון על ידי כך שהיא מנסה לגרום לנו הזדהות עם ג'ו-אן הלא כל כך רזה ולא בת 16, או שהיא בעצם מעודדת את האידאל הזה בכך שחלק גדול ומשמעותי של הסדרה מוקדש למאמציה של ג'ו-אן לזכות מחדש בגזרתה, בעזרת יונג-הו מאמן הכושר האישי החתיך והמיליונר שלה. העובדה שבסופו של דבר ג'ו-אן זוכה לא רק בגזרה חטובה אלא גם בליבו של המאמן רק הוסיפה לרושם המטריד.
מה שמציל בסופו של דבר את הסדרה מבור הכניעה לאידאל הרזון אינה ההדגשה של חלק מהדמויות שהדיאטה חשובה למטרות בריאות (הבעיות בבלוטת התריס של ג'ו-אן נראו לי יותר כמו הצדקת העובדה שהיא העלתה במשקל בכלל, שלא נחשוב שההשמנה חלילה היא אשמתה הבלעדית), וגם לא קיומה של דמותה הלא חשובה של המזכירה השמנה של ג'ו-אן, ובטח שלא העובדה שבסוף הסדרה הם הופכים את ג'ו-אן שוב לשמנה, אבל הפעם כי היא בהריון.
מה שמציל את הסדרה מלהפוך לעוד סדרה שמנסה להתנגד לשיפוט החברה על סמך המראה החיצוני כשהיא בעצם בעצמה סוגדת לאידיאל הרזון זו ההשוואה בין התנהגותן של ג'ו-אן וסו-ג'ין לאורך חייהן ושינויי המשקל שעברו עליהן.
שתי הנשים ידעו לאורך השנים רגעי שפל ועצב ודחייה הן כשהיו רזות, והן כשהיו שמנות, אולם יחד עם זאת ג'ו-אן גם ברגעי השפל שלה עשתה תמיד את הרושם של מי שמרוצה מחייה הרבה יותר מאשר סו-ג'ין. בפרקים הראשונים זה בלט במיוחד בצורך של סו-ג'ין לנפנף בעליונותה העכשווית כביכול על ג'ו-אן, עליונות שמתחילה להתערער בעיניה למראה וו-שיק המגלה דאגה לחברתו הקודמת, או לגילוי שחיי האהבה של ג'ו-אן שוב מתחילים ללבלב.
סו ג'ין: בחיים יש רק שני מצבים או שאת נאהבת או שאת לא נאהבת
ג'ו-אן: זה לא או שאת אוהבת או שאת לא אוהבת?
(ונוס שלי, פרק 7)
הדיאלוג הנ"ל לקוח מאחת מהשיחות ביניהן כשג'ו-אן תוהה לגבי השינוי שחל באופייה של סו-ג'ין שנראה שבא יחד עם השינוי בגזרתה וסו ג'ין מסבירה את התנהגותה לג'ו-אן במשפט שנשמע בהתחלה קצת תלוש משאר השיחה ביניהן, כמו גם התשובה של ג'ו-אן. אולם הדיאלוג הזה שפספסתי אותו איכשהו בצפייה הראשונה, הוא זה שמסביר באופן הטוב ביותר את ההבדלים בין השתיים וגם עונה בעיניי על השאלה ששאלתי בתחילת הכתבה. מתי הרצון שלנו להשיג מטרה כלשהי הוא אמיתי ומתי הוא הסוואה למשהו אחר.
סו-ג'ין חיה את חייה כשהאושר שלה תלוי בזולת ולא בה, היא נותנת את הכוח לחברה לקבוע בשבילה עד כמה יהיה לה טוב. היא לא רזתה כי היה חשוב לה להיות רזה, היא רזתה כי היא רצתה לזכות באהבה, והעולם היה מספיק אכזרי כלפיה כשהיא הייתה שמנה, ומוכרי הדיאטות והחלומות היו מספיק משכנעים כדי לגרום לה להאמין שאנשים רזים הם הרבה יותר פופולריים ומצליחים ומחוזרים, אולם למרות שיש בזה משהו מן האמת שהרזון הוא נקודת פתיחה טובה יותר, מכיוון שהפצע של סו-ג'ין מצוי בצורך שלה להרגיש ראויה לאהבה, הרי שכל סיטואציה שניתנת לפרשנות, האוטומט שלה מפרש כ"לא אוהבים אותי" גם כשהיא שמנה וגם כשהיא רזה, והיא אפילו מגיעה למצב שבו היא צריכה לשמוע מבחוץ מפיה של ג'ו-אן שוו-שיק לא היה סתם מפרק מערכת יחסים של חמש עשרה שנה בשבילה אם הוא לא היה מרגיש כלפיה רגשות עמוקים כדי באמת להאמין בזה.
אצל ג'ו-אן לעומתה מה שחשוב זה אם היא אוהבת ולא אם היא נאהבת, לכן גם הרצון לרזות מסתכם ברצון לרזות. ולא בפריבילגיות המגיעות כביכול עם המצב הרזה. ולכן כשהיא משיגה את מטרתה הזו היא יכולה להרגיש באמת שמחה בחלקה (גם אם מתרגשות עליה צרות בתחומים אחרים). היא מעידה על עצמה לא מעט שהיא יכולה להשיג כל מטרה שהיא מציבה לעצמה, והיא אכן מקיימת, וכשהיא נתקלת בסיטואציה שניתנת לפרשנות כמו בן זוג שלא עונה לטלפונים, האוטומט שלה הוא לא להניח שהוא מתחמק ממנה כי הוא כבר לא אוהב אותה, אלא דווקא להניח שהוא סובל. נכון שאפשר לטעות כמובן כמו שהיא טעתה בתחילת הסדרה, כשהאמינה שוו-שיק עומד להציע לה נישואין כשהוא עמד בעצם להיפרד ממנה, אולם העובדה שמה שהיא מרגישה כלפי הצד השני חשוב להערכה העצמית שלה יותר ממה שהצד השני מרגיש כלפיה גורמת לכך שהיא יכולה להתאושש בסופו של דבר מהפרידה הזו בלי יותר מדי צלקות.
אני מניחה שרוב בני האדם נמצאים היכן שהוא על הרצף שבין הגישות של סו-ג'ין לזו של ג'ו-אן והדברים אינם או – או כיוון שיש יותר משני מצבים בלבד בחיים. אולם נראה לי כי לא יזיק לבדוק מדי פעם לפני שאנחנו עושים משהו, אם המניע שלנו הוא ה"אוהבת" של ג'ו- אן או ה"נאהבת" של סו-ג'ין.
