אהבה בצל המלחמה

אינארה פיירפליי

ניתוחי מערכות היחסים הזוגיות בסדרה "פיירפליי" ובסרט "סרניטי".

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצלב-14/05/2008

הכתבה שלפניכם היא הרצאתה של זלפה בכנס עולמות 2008. הכתבה מכילה ספוילרים לסדרה "פיירפליי" וכן לסרט הקולנוע "סרניטי".

גבר. אישה. אם נשאל בלשונו של מל: "למה זה אף פעם לא הולך חלק?". ואם כבר שואלים שאלות טריוויאליות, אז למה יש מלחמות והחיים זה לא פיקניק? ומה קורה כששמים גברים ונשים – שגם בימים כתיקונם "זה לא הולך חלק" ביניהם – בזמנים של מלחמה, כששום דבר גם ככה לא הולך בהם חלק?

מלחמה וזוגיות
אפשר היה לחשוב שאנשים במלחמה לא יתייחסו לעצמם כיצורים מיניים ואוהבים, שהרומנטיקה תהיה מהם והלאה. הקמת משפחה היא משהו שעל פניו נראה "לא רלוונטי" בזמן מלחמה. ב"לב של זהב" אומר ווש לזואי שהוא לא רוצה להביא לעולם המסוכן הזה ילד, שהוא לא מרגיש שאורח החיים שלהם מספק תנאים הולמים לגידול "יצור זעיר". זואי מתנגדת, ובפועל הסטטיסטיקה תומכת בעמדתה. מסתבר שדווקא אחרי מלחמות יש "בייבי בום" – הרבה מאוד תינוקות נהרו בזמן המלחמה, כאילו משהו בחוסר היכולת שלנו לשלוט בגורלם של חברינו לקרב, גורם לנו ליצור "דור המשך". תהליך אבולוציוני טהור או משהו אחר?

בפרק "המסר" מספר ג'יין לכומר שכשהוא רואה גופה הוא חייב לעשות משהו גופני. אם יש בחורה הוא הולך אליה, אם לא – לחדר הכושר. "לא שאני סוטה. הגופות לא מדליקות אותי" הוא מסביר והכומר מבין: "מבחינה פסיכולוגית זה ברור".

ואכן, יש משהו בקרבה למוות שרוצה ליצור חיים (ע"ע זאנדר ואניה בפרק "הגופה" ב"באפי"), אך לא רק בקיום יחסי מין מזדמנים מדובר. אלא ברצון ליצור קשרים ברי קיימא. בספרות המקצועית והכללית יש נישואין שמוגדרים "נישואי מלחמה", ו"נישואין שאחרי מלחמה". ב"נישואין שאחרי מלחמה" אנשים ששרדו נפגשו אחרי ההרס, והתחתנו בנישואי בזק, כדי להקים בית. תחליף למשפחה שהלכה ללא שוב. לא היתה תקופת היכרות או אירוסין. בארץ, הרבה מהנישואים שאחרי מלחמת העולם השנייה מוגדרים ככאלה. ב"נישואי מלחמה", נוצרת תחושה של משיכה ואינטימיות מהירה בין אנשים המובילה לנישואין מהירים. תחושת חוסר הוודאות לגבי העתיד, המצב הקיצוני, כאילו מכתיבים "מהרו, זה עכשיו או לעולם לא". לא מעט מ"נשואי המלחמה" הללו, מסתיימים אחרי שהמלחמה תמה. כאילו התנאים הרגילים והמצב השפוי מחזירים אותך למציאות ומגלים לך שהחייל המיוזע והבחורה המתוקה שנפגשו לרגע, לא באמת מתאימים זה לזה בעולם של שלום, של תכנון לטווח הארוך.

ממצא מעניין המסביר את "נישואי המלחמה" הללו, הוא שנשים וגברים נוטים יותר להתאהב במצבי סיכון. מחקרים שנעשו מצאו כי אנשים דירגו אנשים כמושכים יותר, כשהם נפגשו בנסיבות של סכנה כלשהי, מאשר במקום לא מאיים (כדוגמא ניתן לראות את המחקר של ארווין איירון, שהפגיש נסייניות נאות עם גברים על שני גשרים. אחד היה מיטלטל ומסוכן והשני רגיל ויציב. הנסייניות נתנו את הטלפון שלהן לגברים שחצו את הגשרים איתן. מספר הנענים מקרב הגברים שפגשו בגשר המטלטל היה גבוה יותר בצורה משמעותית, מאלה על הגשר הרגיל).

אך עוד בטרם נוצרת משיכה, צריכה להיווצר היכרות. מלחמה מפגישה בין אנשים שספק אם היו נפגשים או משוחחים זה עם זה במקומות אחרים. ב"סיפורי מלחמה" מצטטים את שאן יו (דיקטטור המונים ופילוסוף לעת מצוא), שאומר ש"עד שלא תעמיד מישהו מעל "הר געש", לא תדע מי הוא באמת, גם אם תחלוק איתו את ארוחותיו ודעותיו במשך ארבעים שנה". אין ספק שזמני מלחמה מוציאים מאנשים משהו שלא יוצא מהם בזמנים של רגיעה ושלום.

בתקופת מלחמה, בין אם אתה ספון במקלט ובין אם אתה נמצא בשדה הקרב, אתה לומד להכיר היטב את שכנך. כשאתה נלחם לצד מישהו, אתה לומד מיהו, שכן זה חיוני להישרדות שלך. עם זאת, העובדה שבזמן מלחמה בחורה יכולה לרצות לצידה גבר כמו ג'יין, לא אומרת שתחיה חיי אושר ועושר איתו בזמנים אחרים.

ב"פיירפליי" נמצאים האנשים כל הזמן במלחמה. הם חיים על ספינה במצבי סכנה קיומיים. רודפים אותם, יורים עליהם. הם צריכים לחמוק ולהציל את עצמם שוב ושוב. סרניטי היא ה"מקלט" של חבורתו של קפטן מל ריינולדס. כולם רואים שם את כולם במצבים קשים, במצבי לחץ, פצועים, מפוחדים, מעולפים. אף אחד מהם לא יכול לטעון שהוא "זוהר" תמיד.

לא פעם אנשים חושבים כי "תפאורה זוהרת" וביגוד מחמיא יהפכו אותם למושכים יותר, דווקא ההבנה כי מצבי סיכון שמאפשרים קירבה בה לא האישה ולא הגבר נראים במיטבם, מעוררים משיכה, מבטלת את ההנחה הזו.

קיילי עם שמן המנועים שעליה, וזואי עם מדי הקרב, עדיין מושכות את הגברים שאיתם. אפילו כשקיילי מתלבשת יפה, ב"חפלה", היא נראית פחות מושכת מאשר בבגדיה הרגילים. קצת כמו שמל טוען – "כבשה". סיימון ב"קריית ג'יין" אף אומר לה: "את יפה, אפילו עם שמן מנועים עלייך. בעיקר עם שמן מנועים עלייך".

דומה מושך דומה
גם אם מצב הסיכון מגביר את המשיכה, עדיין לא ענינו על השאלה "מהו הדבר שיוצר משיכה בין אנשים מלכתחילה? למה אותו אדם הוא סתמי לחלוטין לאחד, ובעל יכולת מכשפת על אחר?". אחד החוקים המסבירים משיכה הוא "חוק המגנט – דומה מושך דומה". לכאורה, מל וזואי הם זוג מתאים להפליא. שני חברים ותיקים לנשק, המבינים זה את זה במבט. שניהם אנשים יפים, מושכים. יש ביניהם קשר של הערצה הדדית ואמון. איך יתכן שלא נוצר ביניהם קשר רומנטי? אם נביט בעקרון של "אנו נמשכים לדומה לנו" ונוסיף את עקרון "דווקא מצבי הסיכון יוצרים משיכה והתאהבות" הרי יש פה פוטנציאל אדיר לקשר. כיצד יתכן שלא מתקיימת ביניהם שום משיכה?

ווש אולי מציב את השאלה ב"סיפורי מלחמה", אבל גם אנחנו כצופים צריכים לשאול אותה. ואולי הרבה לפני ווש. מה גרם לזואי לבחור בווש? למה לא במל? כשטרייסי, הבחור המת-כביכול מ"המסר" שומע מקיילי שזואי התחתנה הוא אומר: "עוד מעט תגידי לי שהיא גם מחייכת?" ומציג אותה כאישה קשוחה מאוד וחסרת מיניות. מאוחר יותר, כשהוא מספר למה בחר במל וזואי ל"רמאות שלו" הוא טוען: "בחרתי אתכם כי תמיד הייתם רגשניים", כך שברור היה לו שהקשיחות שלה ושל הקפטן היא רק מסכה. אם הם כל כך דומים, גם בהסתרת הרגשנות שלהם, גם ביכולת שלהם לתפקד תחת אש – איך זה שלא קרה ביניהם כלום? הסיבה היא בדיוק זו. הם יותר מדי דומים. אין בהם את "הניגוד שנמשך לזה שישלים אותו".

ניגודים נמשכים
משיכה איננה מובנת מאליה. אבל סוד גלוי הוא ש"הפכים נמשכים". אם גם "ניגודים נמשכים" וגם "דומה מושך דומה" הרי שברור למה זה אף פעם לא הולך חלק, אבל איך מתיישב הפרדוקס הזה?
כל הזוגות על הספינה, אלה שבהתהוות ואלה שבפועל, מדגמנים ניגודיות. הפכים שנמשכים.

ווש וזואי
לבן ושחור. הוא מוחצן, קליל, צוחק. כל חזותו אומרת: "תראו אותי". היא מופנמת, ממעטת בגילוי רגשות ופרטים על עצמה, "נבלעת ברקע" כחיילת טובה. היא חזקה ממנו, "יכולה להרוג אותי בזרת", הוא אומר, אך למרות הקושי שלו בהתמודדות עם הכוח שלה "הוא מאוהב בה בטירוף".

"הרבה אנשים לא קולטים את זואי ואותי בהתחלה" אומר ווש לסאפרון, והוא צודק. הם לא הזיווג האולטימטיבי ממבט ראשון, ומסתבר שברגע הראשון היא לא סבלה אותו, "הוא הטריד אותה", ועדיין, אין ספק שהם הזוג האוהב, הגלוי והמוצהר של הסדרה.

לא הכל פשוט אצלם. יש את מל שמעיב וגורם לקנאה אצל ווש ("סיפורי מלחמה"), יש את נושא הילדים שהיא רוצה להביא והוא חושש ("לב של זהב"), אבל בסך הכל, הם זוג שקל לאהוב. בדיון בשאלה מיהו הזוג המעניין יותר, רוב המגיבים אמרו: "ווש וזואי".

המוות שלו ב"סריניטי" קשה לכולנו. זואי המופנמת לא מדברת יותר מדי, אבל בסצנת הקרב שאחר כך ניכר שהיא מוכנה למות, לעזוב איתו. סצנת הלוויה בה היא לובשת לראשונה שמלה לבנה ויפה, אומרת, בעיני, ללא מילים: "בשבילו אני אישה. לא לוחמת". בסיום הסרט שואל מל את זואי מה שלומה של הספינה, וברור שזוהי מטאפורה לשלומה של זואי. "היא עברה זעזועים אבל היא תמריא", היא עונה, ומבהירה לנו כי זואי מתעשתת ותלמד לחיות עם האבידה שלה.

קיילי וסיימון
קיילי, מזיגה של מתיקות וטוב לב, מתלבשת בפשטות ומדברת בפשטות. כל בני האנוש חבריה, היא לבבית ומלאת חיבה לכולם. הספינה היא הבית שלה והיא בחרה בחיים הללו. היא גדלה בעוני יחסי -"אני עוזרת לאבא שלי כשיש עבודה, אבל אין הרבה", כך היא מספרת למל כשהם נפגשים לראשונה. אין לה השכלה פורמלית אפילו בתחום שבו היא עוסקת – "המנועים מדברים אליה" – והיא לא בטוחה ביופייה או ביכולת המשיכה שלה.

סיימון בא מעולם אחר. בשבילו הספינה היא הכרח, "מקלט" שהוא חייב לשאת את הישיבה בו למען אחותו. האחרים קולטים אותו כמתנשא, אם כי סביר להניח שהוא פשוט מופנם, מסתגר בעולמו. הוא לא מנסה "להשתייך לקבוצה". להיפך, הוא מנסה לדבוק בנימוסיו ובדרכים המוכרות לו, לא מקלל. גם בתוך הספינה הוא לבוש בבגדיו האלגנטיים. ידיו רכות מול ידיה של קיילי. הוא גדל ורופד בעושר, אבל גם עבד קשה כדי להגיע להישגים משמעותיים. לא פעם ניכר כי היא מרגישה נחותה לידו.

אבל מעבר לתנאים השונים בגידולם, הרי שהניגוד המשמעותי באמת, הוא העובדה שקיילי יודעת מה היא רוצה ואומרת את זה, ולא איכפת לה אם היא מביכה את הסביבה שלה תוך כדי, בעוד סיימון מדחיק את רצונותיו וצרכיו, "מוחק אותם". סיימון שם את עצמו מאחור. הוא מציב את צרכיה ורצונותיה של ריבר לפניו. רק ברגע של סכנה קיומית, שנראה שאין ממנה מוצא, כש"החיים חולפים לנגד עיניו", הוא מוצא עצמו מצטער שהוא לא היה עם קיילי. כמו הרבה אנשים שמרגישים שהסוף קרב, הוא מעז סוף סוף לבטא את מה שבאמת היה רוצה בשבילו. חרטה הנובעת מהידיעה ש"ממילא כבר מאוחר מדי עכשיו…" – וגם זה כוחה של מלחמה. המפגש עם המוות באופן כל כך קרוב, מאפשר לך לעשות חשבון נפש ולהבין מה באמת חשוב.

תגובתה של קיילי, גם היא אופיינית למה שקורה לאנשים שפתאום מבינים שהם יכולים לקבל מה שציפו לו. היא מקבלת כוח רב מהמחשבה והידיעה שסיימון רוצה אותה. ויקטור פרנקל, אבי תורת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, שאחד מספריו הנקראים (והמומלצים) ביותר הוא "האדם מחפש משמעות" אומר ש"אדם יכול לשאת הכל, אם יש לו בשביל מה". כשקיילי נלחמה בהתחלה, היא עושה זאת ממקום הישרדותי שיש לכל אדם באשר הוא. כשסיימון נותן לה הבטחה של קשר, יש לה פתאום סיבה אמיתית לחיות. "אני כל כך יוצאת מפה בחיים" היא אומרת בסצנת הקרב ב"סרניטי". לשמחתנו, זה מצליח להם.

Inara6

© 20th Century Fox Television

 

מל ואינארה
מל ואינארה מייצגים קטבים קיצוניים במיוחד. אינארה שומרת על חזות זוהרת יחסית גם בשעות משבר ומצוקה. ה"תחפושת" שלה היא חלק ממנה. היא מייצגת את "הנשיות הקלאסית". תמיד לבושה ומאופרת, תמיד חיננית ונעימה. היא נועדה לרצות את לקוחותיה, וגם על הספינה המורכבת מטיפוסים שונים ומשונים, אי אפשר למצוא אחד שלא מחבב אותה.

הוא מייצג את ה"גבריות הקלאסית", גבר נאה, נועז, בוטח בעצמו, שלא מאבד את קור הרוח שלו גם במצבים קשים. מישהו שאפשר לסמוך עליו שיגן עליך. שיעשה את המוטל עליו. מספיק לראות את מל ב"חפלה", כדי להבין כמה הוא זר לעולמה של אינארה. מספיק לראות את שמלותיה המפוארות של אינארה על הרקע הצנוע של סרניטי וחבריה, ולהבין כמה היא זרה לעולם שלהם.

ברור אם כן, שקטבים כל כך ברורים יוצרים משיכה, אבל מה עוד מושך את אינארה למל? בפרק הראשון בסדרה, אומר בוק שמל מעניין אותו כי הוא מסתורי, ושואל את אינארה: "מה מושך אותך בו?". אינארה עונה: "העובדה שיש מעט גברים מסתוריים". העניין הוא שעבור אינארה, באמת אין הרבה מסתורין בגברים. היא יודעת להבין אותם, את הצרכים שלהם, את הרצונות שלהם והמניעים שלהם. אימנו אותה לזה מגיל צעיר. העובדה שהיא חיה לצד מל ויש לה איתו יותר שעות מאשר עם אחרים, לא הופכת אותו לברור ומובן יותר עבורה.

וגם לא אותה עבורו. הוא לא יודע למה עזבה את ה"מדרסה", למה היא בכלל נוסעת בספינה פשוטה כמו שלו, הרבה דברים בעברה לוטים בערפל. במובן מסוים היא מסתורית יותר ממל גם עבורנו הצופים.

בקשר ביניהם יש אכפתיות. הוא מתייחס אליה כ"חלק מהמשפחה, מהצוות". הוא סומך עליה שתעזור להם ותחלץ אותם, ומוכן לעזור לה בכל הזדמנות ולהגן עליה – כשהיא מבקשת (וגם כשהיא לא). מל הוא גבר ששומר על קור רוח גם במקומות שבהם אחרים מאבדים שליטה. הוא המפקד והוא מודע לזה ודורש מפיקודיו ציות. לעומת זאת, מול אינארה אנו מוצאים אותו "מתפנק". כשהוא רואה אותה מסרקת את קיילי הוא שואל: "את יכולה לטפל גם לי בשיער?", וכשהם יושבים יחד ושותים יין מכוסות חרס, בסוף "חפלה", הוא "מתבכיין" על כך שהוא נדקר. יש בו משהו מתיילד, כשהוא לידה, שאין לו ביחסיו עם האחרים. הוא אפילו מצחקק. ובכל זאת, למרות האכפתיות והדאגה ההדדית שלהם, ולמרות הכמיהה הברורה שלהם זה לזה, כשהם יחד – המיטב שבשניהם אף פעם לא יוצא החוצה. כשהוא בורח מגברת ריינולדס "שלו", הוא בא אליה להתחבא, אך זה מסתיים בריב והיא מגרשת אותו מחדרה. "לא באתי לכאן לריב", הוא אומר לפני שהוא יוצא מהדלת.

אבל גם כשהיא מנסה לשוחח איתו בשלווה, מזמינה אותו למעבורת ומגישה לו תה, זה מסתיים בריב ובעלבונות הדדיים. המריבות ביניהם הן עד כדי כך סימן ההיכר שלהם, שכשהיא פונה אליו לעזרה ב"סרינטי" ושניהם נוהגים זה בזו בתרבותיות, ברור לו ש"זו מלכודת", וברור לה שהוא יבין את זה. מדוע הם מצליחים כל כך לערער זה את זה?

על אוטונומיה ואינטימיות
ב"סיפורי מלחמה" אומר מל לווש: "פקדתי על זואי לא להתחתן עמך. סיפורי אהבה בספינה תמיד מסבכים הכל". ווש עונה לו: "אתה משליך את הפחד שלך מאינטימיות על כל העולם". ב"המסר", כשמל מספר על תעלולו של טרייסי, כשגזר את שפמו של אחד הגנרלים, הוא אומר: "אני לעולם לא אוהב אישה כמו שהוא אהב את השפם שלו". זה אומר משהו על האהבה של אותו גנרל לשפם, אבל זה אומר גם משהו על היחסים של מל עם נשים. על הרצון ועל היכולת שלו להיות בקשר קרוב ואינטימי עם אדם אחר.

האם מל לא מסוגל לאהוב או שהוא לא מסוגל להודות באהבה שלו? ב"סריניטי" יש קטע ששופך אור מסוים על הנושא: קיילי כועסת על מל שרוצה לזרוק את סיימון מהספינה, מה שלדעתה ימנע מהיחסים בינה לבין סיימון להתפתח. מל טוען שאם סיימון היה רוצה בה הוא היה עושה משהו בנדון, ומסיים עם: "אם הייתי אוהב מישהי כל כך, הייתי חוצה את היקום בשבילה". מבחינתו, מל פשוט לא מצא עדיין את האישה הנכונה כדי לאהוב. אם היה מוצא, דבר לא היה עוצר אותו.

קיילי לא משתכנעת מהאמירה הזו. "תגיד את זה לאינארה", היא מטיחה בו, וגם אנחנו הצופים, שראינו אותו קודם בוהה בדמותה המוסרטת של אינארה, המתועדת על ידי קיילי ברגעיה האחרונים בספינה, לא יכולים באמת להאמין לו.

בתחילת "סרניטי", מסבירה מורה לקבוצת תלמידים מחוננים שלמרות שהברית רצתה בטובת האזרחים, היו כאלה שהתמרדו ונלחמו בה. "למה?" שואל ילד וריבר עונה: "כי הם התערבו להם. אנשים לא אוהבים שמתערבים להם בעניינים".

ואכן, בעוד חלק ניכר מבני האדם שואב נחמה מכך שהוא שייך ל"סדר גדול ממנו", יש אנשים שלא מסוגלים לשאת את המחשבה שמישהו יגיד להם איך לחיות. מל הוא אחד מהם. מל מייצג את הלוחמים למען האוטונומיה. בעצם ההתנדבות של מל למלחמה מול הברית, בכל מעשיו מאז ועד עתה, אנו רואים את הרצון שלו להיות עצמאי, אוטונומי. איש לא יגיד לו מה לעשות ואיך. לא הברית, לא אנשי הצוות שלו. הוא דורש ציות מוחלט ושהכל ייעשה לפי דרכו. אדם שהאוטונומיה שלו כה חשובה לו, נמצא ברמת אינטימיות נמוכה ביותר. אין אצלו איזון בין הצורך באינטימיות ואוטונומיה. תשאלו מה הקשר בין אוטונומיה לאינטימיות? ובכן, השאלה מובילה אותנו לתיאוריה של מגי סקארף, חוקרת מוערכת של תחום הנישואין.

סקארף, המצטטת את המודל של ג'ון סטיוארט, טוענת כי זוגיות טובה מבוססת על איזון נכון בין אוטונומיה לאינטימיות. על היכולת להיות יחד ולחוד, לתת זה לזה מרחב וחופש לצד בילוי זמן יחד ופעילויות משותפות. היא מדברת על חמש רמות של אוטונומיה מול אינטימיות. כשהרמה החמישית היא הנמוכה ביותר והרמה הראשונה היא הגבוהה ביותר (וכמעט בלתי אפשרי להגיע אליה…).

ברמה הראשונה, של האינטגרציה, אדם לא מאוים, לא מהיותו לבד ולא מהיותו בזוג. הוא מוצא את הזמן לפעילויות עם בן הזוג, אך גם מבין כי בן זוגו זקוק לזמן עם עצמו, לתחביביו, לקשרים עם אנשים אחרים. בזוגיות כזו אדם לא ייעלב מהעובדה שבזמן שהוא היה רוצה שיבשלו יחד, בת הזוג רוצה לראות טלוויזיה, למשל.

תפיסה זו מנוגדת לתפיסת אנשים רבים המפרשים זוגיות טובה כ"אנחנו עושים הכל ביחד", "אנו שני חצאים של אותו השלם" (דהיינו: אין לנו קיום עצמאי ללא בן הזוג שלנו). אנשים הנמצאים בזוגיות מהסוג הדביק הנ"ל, חוששים שכל הנאה שחווה בן זוגם דרך קשרים אחרים או תחביבים שיש לו, שהם רק שלו, מרחיקה אותו מהם ומאיימת על הקשר ביניהם. לעתים קרובות יוצרת זוגיות כזו תחושה של מחנק ומועקה. מובן שמחשבה זו בטעות יסודה, שכן בפועל, אדם יכול לאהוב מישהו מאוד, ועדיין לא לרצות לבלות עמו 24 שעות ביממה, או לבחור לעשות פעולה אינדיבידואלית כלשהי, במקום לעשות משהו עם בן הזוג, ואין פה שום אמירה על מערכת היחסים או על בן הזוג.

ברמה החמישית והנמוכה ביותר, נמצאים אנשים שרואים סתירה בין אינטימיות לאוטונומיה. אינטימיות משמעה עבורם "היצמדות" לאחר ו"היבלעות" בקשר, מה שמאיים עליהם מאוד. החשש שלהם "לאבד את עצמאותם" הוא המנחה אותם, גם כשרגשות אחרים נכנסים לתמונה. עם זאת, הם מרגישים צורך אנושי להיות בקשר, ולכן הם נעים במעגלים סביב מושא המשיכה. מתקרבים ומתרחקים. מחבלים לעצמם בקשר שוב ושוב. יודעים שקשה להם להיות בנפרד, אבל קשה לא פחות להיות ביחד.

הן מל והן אינארה הם אנשים שמאוד מתקשים לוותר על האוטונומיה שלהם. ב"לב של זהב" אומרת נאנדי למל "אתה ואינארה מאוד דומים. שניכם לא אוהבים סיבוכים". ואכן, לא רק מל מתקשה לוותר על האוטונומיה שלו. אינארה נמצאת במקצוע ששליטה זה הדבר החשוב ביותר בו. "השיעור הראשון והאחרון". למרות שתפקידה הוא לרצות את לקוחותיה, היא זו שבוחרת בהם. היא זו שמחליטה את מי תכניס למיטתה ולחדריה.

מייד עם כניסתה של אינארה לספינה היא מבהירה למל שהיא לא תכניס איש למעבורת שלה ללא אישורה. אפשר לומר שזה רק בתחילת ההיכרות ביניהם, שהיא מתעקשת על "הישארות במעבורת", אבל אנו רואים עד כמה חשובה לה ההפרדה העסקית ביחסיה עם מל דווקא ב"לב של זהב". אחרי שנאנדי מבקשת את עזרת הצוות של הקפטן, ואינארה מבטיחה שיש לה חסכונות ושתשלם להם, אומר לה מל שלא ייקח את הכסף שלה, ויעשה את העבודה. ברור כשמש שהוא שמח שהיא נזקקת לו. היא מודה לו, וה"תודה" הזו זה כל מה שהוא מבקש וצריך ממנה. אבל רגע אחר כך היא מודיעה לו ש"היא תשלם, כי חשוב לה לשמור על ההפרדה העסקית ביניהם".

בשלב הזה של היחסים ביניהם, אין ספק שהפרדה עסקית ממשית כבר אין כאן מזמן, אבל הפחד של אינארה, כמו הפחד של מל, לוותר על האוטונומיה שלה, על מראית העין של "עסקים בלבד", נכנסת כאן לתמונה.

מל ואינארה חולקים את הרצון ש"הכל יעבוד לפי התוכנית שלהם – או שלא יהיה". בשניהם יש את חוסר הנכונות להתפשר, את החשש מסיבוכים. ולכן הם מתקשים ביצירת קשר אמיתי. כי קשר אמיתי משמעו פשרות, חוסר שליטה, סיבוכים. הם לא אוהבים את הערפל.

הפסיכולוגיה מדגישה כי בדרך כלל אנשים יימשכו לאנשים עם אותה רמת "אוטונומיה מול אינטימיות" שהם חשים בעצמם. זהו בעצם ההסבר לפרדוקס של מל ואינארה, שמדגימים את "הניגודים שנמשכים" כמו גם את "אנו נמשכים למי שדומה לנו".

וזו הסיבה שהן מל והן אינארה מעצבנים זה את זה כל כך. שניהם יודעים שהאחר יכול לגרום להם לאבד שליטה. שבקשר ובחיבור ביניהם יש את הפוטנציאל של ויתור על העצמי האוטונומי. מל לא יוכל לקבל החלטות של מפקד במקום של זוגיות, כי זוגיות זה גם להחליט יחד. ואינארה – אם תהפוך לגב' ריינולדס, תוותר על כל מה שמגדיר אותה היום. על מה שתוכנתה לעשות מאז היתה בת 12, תוותר על העצמאות שהמקצוע שבחרה בו נתן לה.

הן מל והן אינארה חוששים משינוי המצב, לכן כשהוא רוצה להתוודות על אהבתו, היא חוסמת אותו ומודיעה שהיא הולכת, וכשהיא רוצה לדבר על מה שביניהם, הוא זה ש"בורח". שניהם משרתים את הדפוס של הרצון הבסיסי האנושי להיות בקשר, יחד עם הרצון להיות עצמאיים.

קשה להם בנפרד, אבל החשש "להיבלע" על ידי האחר קשה להם גם הוא. ההתאהבות שלהם זה בזה משרתת את שניהם. הם מאוהבים במישהו שהוא "מישהו בטוח". מישהו שאפשר לאהוב בלי לחשוש שאי פעם באמת יתבקשו לוותר על העצמאות שלהם בגינו. לכן, המשפט הכי קרוב ל"אני אוהב אותך" שמל יכול לומר, בעיני, זה: "את מערפלת הכל, תמיד עשית את זה" ("סריניטי"). והמקבילה של אינארה למשפט הזה, נאמרת בסוף הסרט, כשהיא מודיעה למל ש"היא לא יודעת אם היא רוצה לעזוב". זו איננה הצהרת אהבה. אף גבר או אישה לא יכינו את בגדי הכלולות שלהם על סמך אמירות כאלה, אבל העובדה היא שמל מרוצה כמו שגבר מאוהב היה מרוצה לשמוע את אהובת ליבו מסכימה להינשא לו. "תשובה טובה" הוא אומר, כי בתשובתה היא מאותתת לו שהיא מוכנה לוותר מעט על השליטה, אבל גם אומרת ששום דבר לא השתנה בעצם.

האם שניהם עדיין לא בשלים להגיד דברים ברורים יותר, ויום אחד יצליחו לצאת מהערפל? סביר להניח כי עד שלא יבינו שזוגיות אין פירושה "שני חצאים של אותו שלם" אלא שני שלמים, שהיחד שלהם יוצר משהו שאין לאף אחד מהם בנפרד (1+1=3), ושאפשר לעשות אינטגרציה בין הרצון שלנו להיות יחד וגם לחוד, זה לא יקרה.

בסוף הסרט "סריניטי" מסביר מל לריבר כי "האהבה (לסרניטי, הספינה) מחזיקה אותך באוויר, הופכת את המקום בו אתה נמצא לבית". לנו לא נותר אלא לקוות שיום אחד הוא יבין שגם אהבה לבני אדם גורמת לך לרחף והופכת מקום זר לבית. ובינתיים, שנזכה לאהוב כולנו, ושדברים ילכו לנו "קצת יותר חלק"…

ביבליוגרפיה
"גברים ונשים מעבר למילים" – גבריאל ונילי רעם
"שותפים אינטימיים" – מגי סקארף
"האדם מחפש משמעות" – ויקטור פרנקל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.