צביעות נושכת

מציאות נושכת

 בתוכנית התעודה "מציאות נושכת" מבית היוצר של גיא פינס, העוסקת במצבם העגום של פליטי הריאליטי אחרי ההשתתפות בתוכניות המציאות השונות, מזהירים מפני הזאב הרע אבל שוכחים בנוחות שגם להם יש שיניים חדות

כצופת ריאליטי ותיקה, היצר המציצני שבי לא נתן לי לוותר על תכנית התעודה "מציאות נושכת" שהוקרנה ביום ראשון השבוע בערוץ 10 (וניתן לצפות בה באתר נענע 10), אך למרות שמלכתחילה לא היו לי ציפיות גבוהות מהתכנית, בכל זאת הצלחתי להתאכזב ממנה, הן מהרישול והאגביות שבה גיבבו סיפור אחד על משנהו ללא סדר ומחשבה והן מחוסר היושרה של האנשים שהתיימרו להציג לנו את האמת המרה שמאחורי חלומות הפרסום והזוהר של עולם תכניות הריאליטי.

התכנית הציגה כמה משתתפים לשעבר בתכניות ריאליטי, חלקם פלטו כמה מילים ספורות והתפוגגו, כמו למשל פרידה הכט, שטענה שמאז האח הגדול היא התמוטטה כלכלית ונאלצה לפשוט רגל, אבל הסבר מפורט יותר בין סיבה למסובב, לא קיבלנו. כנראה פינס סומך על כך שהיינו ילדים טובים וצפינו בכל תכניותיו ולכן תלאותיה של פרידה הכט מוכרות לנו על בוריין. כנ"ל לגבי סער שיינפין, שגם הסיפור שלו נפרש בהרחבה בעיתון, ולתכנית הוא נידב רק כמה משפטים לקוניים כשהוא מצויד באוזניה קטנה ולבנה, בטח בצד השני מישהו הנחה אותו מה הוא יכול להגיד ומה לא בהתאם להסכם שלו עם קשת.

אז על שני אלה הייתי מוותרת למרות הפיקנטריה, גם על ישראל בראון שהתלונן על שחיקה בגלל הופעות מרובות וסדר זמנים קדחתני לאחר זכייתו ב"כוכב נולד" ונראה כאילו הוא שייך בכלל לסרט אחר, וגם על אלכס מץ, מורה לספורט בתיכון, איש חביב ששכחתי בכלל שהשתתף בעונה הראשונה של הישרדות, ולא כל כך הבנתי מה הייתה הטראומה שלו מהריאליטי, אולי בשל התלמידים במגרש הכדורסל שרצו הנה והנה, הסיחו את דעתי והזכירו לי טראומות פרטיות משיעורי הספורט של ילדותי.

גם את הסיפור של איתי שגב (הישרדות VIP)  הייתי משמיטה, למרות שטרם הצפייה נקודת המבט שלו סקרנה אותי יותר משאר המרואיינים, שכן הוא חווה עוד קודם את התהילה ושברה בצורה הרבה יותר משמעותית מפליט ריאליטי מן השורה, וחזר על החוויה בשנית דרך הריאליטי. אבל הסיפור שלו התפספס והתמסמס לחלוטין ועיקר הפוקוס היה על המעריצה הפסיכית שאיימה עליו באקדח, ובאמת לא הבנתי מתי זה קרה ולמה זה קשור בהכרח לריאליטי ולא לכך שיש בעולם גם אנשים מטורפים וגם אקדחים, ולאלו ולאלו יש נטייה לפעמים להצטוות.

שלושת הסיפורים הנותרים, של דורין סגול (האח הגדול 5), צליל סלע (הדוגמניות 1) ונטלי תורג'מן (הרווק עם גיא גיאור) היו הבשרניים יותר ולפיכך המעניינים יותר, בעיקר זה של דורין, אבל במהלך הצפייה התחוור לי שלמעשה מדובר בשתי תמות שונות לגמרי שהוכנסו תחת מטרייה מחוררת אחת. התכנית לא ממש החליטה אם היא מספרת את סיפורם של אנשים שנכוו במהלך השתתפותם בתכנית ריאליטי או באלו שסבלו מפוסט טראומה בגלל ההבטחה לחיי פרסום זוהרים שהתבדתה, ופשוט הביאה למסך מכל הבא ליד.

הסיפורים של נטלי וצליל עוסקים בהפקה נצלנית שראתה מצוקה לנגד עיניה ובחרה להתעלם או לנצל אותה לצרכיה. צליל סלע (הדוגמניות) ונטלי תורג'מן (הרווק) הגיעו לתכנית מתוך טראומה אישית (צליל עברה תקיפה מינית ופיזית בעת שירותה הצבאי, נטלי עמדה להתחתן וארוסה ביטל את החתונה ממש לפני החופה). שתיהן ציפו שהתכנית תעניק להם איזושהי התחלה חדשה, אך במקום זאת, הן פשוט עברו ממצוקה אחת לשנייה. כאן בערך מסתיים הדמיון ביניהן. עבור נטלי, התכנית עצמה הייתה התגשמות של פנטזיה בה היא סינדרלה וגיא גיאור הוא הנסיך. כל השאר – המתמודדות האחרות, ההפקה, החיים שאחרי, את כל אלו היא דחקה לשוליים וההתפכחות הכואבת מהחלום החלה ברגע שהסוף הטוב הכזיב והרווק העדיף בחורה אחרת על פניה. לאחר מכן, לדבריה, היא התדרדרה לכדי נישואים כושלים לעבריין. לעניות דעתי לנטלי יש בעיה בלי קשר לריאליטי, ונוח מידי, עבור נטלי והפקת התכנית כאחד להאשים את הריאליטי באחריות טוטלית למצבה. התכנית רומזת לנו, דרך הסצנות הבודדות שהוקרנו מפרקי "הרווק" שבכיכובה, שנטלי נסחפה מדי בפנטזיה שלה  ושההפקה, במקום לעזור לה לקבל פרופורציות, ניצלה את מצבה. אך עד כמה ההפקה הייתה אקטיבית בנושא זה ועד כמה היא הייתה מודעת למה שעבר על נטלי – אין אנו יודעים בעצם, אנחנו יכולים רק לנחש.

זה נכון גם לגבי צליל סלע, שעבורה ההשתתפות בתכנית הייתה סיוט ולא חלום. לדבריה של צליל, היא מצאה את עצמה מוחרמת ע"י שאר המשתתפות ומבוזה ע"י השופטים והמנטורים בתכנית. הראו לנו כמה סצנות מהתכנית והאמת שהן היו מאוד לא נעימות לצפייה. באחת מהן השופטים מעירים לה שהיא לא מספיק חטובה ושיש לה שיערות כהות על הידיים והבטן, ובאחרת היא מתחננת שיתירו לה להישאר עם המדבקות ולא להצטלם ערומה ונענית בשלילה (זה חוקי בכלל?). לגבי הקטעים הנ"ל, קשה לי שלא להאשים את הפקת ה"דוגמניות". אני מניחה שסצנות כאלו הן לא נדירות בתעשיית הדוגמנות אבל השאלה היא מדוע ההפקה חשבה שראוי לייבא את ההתנהגות הפסולה הזו ולהציג אותה כלגיטימית? כבוגרת אין ספור עונות של "דוגמנית העל הבאה של אמריקה" (ANTM) אף פעם לא ראיתי סצנות כאלו, ואין לי ספק שלו היו, זה לא היה עובר בשתיקה. אך בנושא המצוקה שחוותה צליל כתוצאה מיחסן של שאר המתמודדות בתכנית כלפיה, אני לא יכולה להפנות אצבע מאשימה כלפי ההפקה משום שהתכנית לא מספרת לנו האם בהפקה ידעו בכלל על עברה הטעון של צליל ומצבה הרגיש, והאם עודדו את מצבה החברתי הבעייתי לשם הרייטינג או להפך, ניסו להקל עליה. התכנית אינה מספקת מידע, רק מפזרת האשמות מעורפלות שאינן מתבססות על שום עדויות מלבד תחושותיה הקשות של המתמודדת מהחוויה. צליל, שבניגוד לנטלי עשתה רושם של בחורה עם הרגליים על הקרקע, לא דיברה הרבה על החיים שאחרי הדוגמניות, מלבד סיפור על תלמיד שלה (היא כיום מורה) שסיפר שראה לה את החזה בטלוויזיה. לא נעים, אבל יכול לקרות לכל דוגמנית או שחקנית שעשתה הסבה להוראה.

דורין סגול לעומתם, לא חוותה טראומה במהלך ההשתתפות בריאליטי, וגם לא הגיעה לשם כדי להשתחרר מטראומה. כמו בתכנית עצמה, היא הייתה כנה לחלוטין כשסיפרה שפשוט רצתה להתפרסם וליהנות מכל מה שקשור לכך. המצוקה שלה ושל משפחתה נבעה מכך שהיא התמכרה לפרסום ולכל מה שנלווה לכך עד כדי כך ששכחה את בעלה וילדיה בדרך וכמעט הגיעה לידי גירושין. האמת, שדי הופתעתי מהסיפור הזה, כי מבחינתי דורין, כמו כמעט כל המשתתפים בעונתה, נעלמה לאנונימיות לאחר העונה בהשתתפותה, אבל יתכן שיש כל מיני דרגות של פרסום, שלחלקן אני בכלל לא מודעת.

קשה שלא לתהות אם התזמון של התכנית אינו קשור במשהו לשיח שנוצר לאחרונה בעקבות הסדרה האמריקאית Unreal (גילוי נאות: טרם הספיקותי). קדמה לה גם כתבה של אתר וואלה על הנעשה מאחורי הקלעים של תכנית "הרווק" עם דודו אהרון, אך בניגוד אליה, "מציאות נושכת" לא מגלה לנו דבר וחצי דבר שלא ידענו על תעשיית הריאליטי. חשתי כאמור אי נוחות מהצפייה בקטעים מ"הדוגמניות", אך אלו היו חלקים מהתכנית ששודרה בערוץ 10, לא מידע סודי שהתגלה בתחקיר. מלבד המשתתפים, לא השתתפו בתכנית אנשי הפקה שיכלו לשפוך אור על ההתנהלות מהכיוון האחר ואני תוהה, האם נמנעו בצוותו של גיא פינס מחשיפת סודות ההפקה מפני שאינם מעוניינים להסתכסך עם היד שמאכילה אותם בכל כך הרבה חומרים עסיסיים לשידורי המגזין שלהם או מעצלנות וחפיפניקיות גרידה.

אך מה שהפריע לי בעיקר בתכנית הזו לא היה הרישול בהצגת הסיפורים, גם לא העובדה שרוב השאלות נשארו סתומות ומעורפלות, אלא האג'נדה שלה. ההפקה של גיא פינס באה לעשות נו נו נו לכל תכניות הריאליטי הרעות והנצלניות שמשתמשות באנשים תמימים, תינוקות שנשבו, וגורמות להם להתדרדר, כשהיא מתעלמת בדרך מהשאלה האם הייתה להם אחריות אישית למצבם, וגרוע מכך, מחלקה שלה בתהליך הזה. הרי התכנית של גיא פינס היא ביסודה תכנית בידור ורכילות אשר מסקרת כל פליט ריאליטי מהרגע שבו יצא כסלב חדש וטרי לאוויר העולם. כל השקה, כל מסיבה, כל רומן חדש או פרידה שוברת לב מסוקרת לאורך ולרוחב עד שפליטי הריאליטי של יום האתמול הופכים לסחורה ישנה ומשומשת ומוחלפים בפליטים חדשים מהניילונים, ובמהלך הסיקור הזה, תכניות ומדורי הרכילות לא חפים מאותה המניפולטיביות שאותה הם מגנים. בסצנה האחרונה שבמסיבת יום ההולדת העגומה של דורין, בני גולדשטיין, משתתף באותה העונה, מצטלם אתה סלפי בעוד שבתה הקטנה מבקשת ממנה לשווא שתיקח אותה על הידיים בעוד היא מתרכזת בצילום עם בני. הרי למה צולמה סצנה מגמתית זו אם לא כדי שהצופים ינידו את ראשם בתוגה לנוכח האם המתנכרת שלא למדה דבר, ואולי גם יקנחו בטוקבק זועם? אם תכניות הריאליטי מתפרנסות מאנשים שיש להם חלומות, לא פעם חלומות לא מציאותיים, הרי שתכניות הבידור והרכילות מתפרנסות לא רע בעצמן גם הן מאנשים שחלומותיהם התרסקו על קרקע המציאות, ויעידו על כך כל התכניות על הילדים השחקנים שהפכו לנרקומנים או הומלסים, הכוכבים שחייהם הסוערים והמיוסרים הביאו עליהם את קיצם בטרם עת וכיוצא בכך. אלו ואלו מכירות טוב את קהלן, הרי כל כמה שאנחנו אוהבים את החלום, אנחנו אוהבים לא פחות את שברו.