זלפה על העונה הראשונה והמהנה של 'תאג"ד' ועל מה שבכל זאת היה חסר לה בסדרה
כשהזמינו אותי להשקה של תאג"ד, הסדרה החדשה של yes, בנמל תל אביב, הגעתי "טאבולה ראסה”. סדרה על צבא, סבבה. השחקנים היו ברובם אלמוניים, אבל שני הפרקים הראשונים שהראו לנו כבשו אותי, כך שהיה לי ברור שאת הסדרה הזו אני ממשיכה לראות. השחקן הראשי בסדרה, תומר קאפון ושאר השחקנים הסתובבו שם, ניגשתי לתומר (דניאל בסדרה) והוא – בשמחה רבה, לא סתם הצטלם איתי, אלא בדק איך התמונות יצאו ואמר "לא טוב, בואי נעשה עוד אחת" (הן באמת יצאו זוועה, התמונות).
39 פרקים אחרי, הוזמנו לצפות בפרק האחרון בסדרה, ביחד עם השחקנים. (הפרק הוקרן במקביל לשידורו בערוץ יס אקשן.) המוני האדם שהגיעו להקרנה בסינמה סיטי, הבהירו לנו שהסיכוי להגיע לכיסא באולם קלוש, ולהגיע לשחקנים קלוש עוד יותר. לא מעט אנשים (שהוזמנו) מצאו את עצמם יושבים על מדרגות אולם הקולנוע, שהיה אכן מפוצץ עד אפס מקום. ויש לי הרגשה שהיו גם כאלה שנשארו בחוץ. בסוף אולתר לנו מקום בצמוד לדלת הכניסה ליציע האולם. רחוק מהאקשן, ובזווית לא הכי נוחה, אבל היי, לפחות אנחנו יושבים.
ואז, כמה רגעים אחרי שהתיישבנו, כשהאולם כבר חשוך לחלוטין, והמנחה כבר מדברת על הצלחת הסדרה, נפתחה הדלת ועוד שני כיסאות הוכנסו, ובעקבותיהם התגנבו לאולם תומר קאפון וחברתו. הבטתי בהם וחייכתי. תומר החזיר חיוך נבוך, ולמרות שיכולתי, החלטתי לא להטרידו בשאלות. כשאנשים נוספים נכנסו- נעמד השומר לידם ואמר לתומר: “אל תדאג, אני מסתיר אותך.”
חשבתי לעצמי באותו רגע איך תוך חודשים ספורים יכולים חייו של אדם להשתנות, איך הרצון הלגיטימי לפרסום והכרה, הופך אותך בסופו של דבר למישהו שחייב להיכנס לאולם בחושך, אחרי כולם, כדי לשמור על שלומך. כן, כן, שלומך הפיזי. למחרת האירוע קראנו שבגלל לחץ המעריצים- הוברחו כוכבי הסדרה מחוץ למתחם…
אך לא רק מחשבות על השינויים בחיי שחקני הסדרה חלפו במוחי, אלא גם כמה מחשבות על הסדרה עצמה, שכן למרות היותה מהנה ומבדרת מאד, היה בה לכל אורכה ייצוג של אספקטים טרגיים של החיים, ומביניהם אני מרגישה צורך להתייחס במיוחד לעניין הכוח הנשי, או להיעדרו.
הכוח הנשי
הסדרה מציגה דיכוי נשי במגוון צורות. המאהל הבדואי הקרוב לבסיס מספק לנו הצצה עצובה לחייה של אמירה, בדואית מודרנית, טבעונית ויפה, שיודעת שתימכר למרבה במחיר- ומחפשת דרך מילוט.
במהלך הסדרה מראים לנו בדואית אחרת- שבורחת לבסיס כשגופה מרוסס בכדורים ומוצאת את מותה שם. עוד רצח על כבוד המשפחה. אפשר לומר שאצל הבדואים לאשה יש תפקיד ברור ותג מחיר, אך סיפורי האונס וההטרדה המינית עוברים כחוט השני בסדרה, ומתייחסים גם לדמויות הישראליות המודרניות.
שתי בנות בסדרה הזו נאנסו באופן ברוטאלי. רותם, הפרמדיקית היפה של הסדרה, נאנסת בחניון, אחרי בילוי עם אחיה והחבר שלה. כשהם יורדים לחניון אורבים להם שניים, (כמו בסיפור המזעזע של האונס בחניון 'גן העיר'.) והאחד מחזיק את החבר האומלל וחסר האונים שצופה באהובתו נאנסת. אחיה, שמגיע לשם אחרי הבילוי המשותף מצליח להכות ולהבריח אותם, אבל השאלה החשובה היא מה קורה לקרבן האונס אחר כך?
ובכן, מסתבר שלא הרבה.
החבר שלה, איתן, לא יכול לשאת את האשמה כנראה, ולמרות שניכר בעליל שהוא אוהב אותה מאד, הוא נפרד ממנה. האנסים מגיעים לכלא, כך שסביר שהוגשה תלונה במשטרה. אך בהתנהגותה של רותם מול גברים אין חששות ואין פחד. מהר מאד היא מקיימת יחסי מין עם דניאל בסדרה, נכנסת לקשר קרוב עם גבר אחר ולא מפגינה שום חרדות מקרבה גברית כלשהי. להיפך, לעתים רבות היא מגלה אומץ לב ותושייה. ואני שואלת את עצמי האם יתכן שקרבן של אונס כה ברוטאלי , יצליח בקלילות כה רבה לקיים קשרים מיניים? לתפקד בצורה כל כך מיטבית?
הפעם היחידה שאפשר לראות שבעקבות האונס השתנה משהו בחייה של רותם, היא כשהיא שולפת שוקר חשמלי ומצילה את בן לולו מבדואים שרוצים לפגוע בו. השוקר הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה.
נאנסת אחרת היא שירלי – פקידת הת"ש התמימה והחייכנית של הפלוגה. היא בעצם "נאנסה" פעמיים בסדרה. פעם אחת על ידי רונה, הרלש"ית של המג"ד שהחליטה לצלם אותן בתחתונים ולהעלות לפייסבוק/אינסטגרם, ללא ידיעתה והסכמתה, ובפעם השנייה על ידי מפקד חרמן ומנוול, שבאופן מחושב להפליא תכנן את הפיתוי שלה אליו ללשכה בתואנת שווא על תפקיד שיציע לה, ואנס אותה ללא רחם. ומי יאמין ל"מופקרת" שהצטלמה בתחתונים שהיא לא יזמה את הקשר המיני הזה? מי יצדד בה אם תתלונן? נואשת ואומללה היא הופכת לאדם אחר, ושאיפת הנקמה שלה באה על סיפוקה בפגיעה פיזית באותו אדם– תוך שהיא מסכנת את עצמה מאד. ונפגעת שוב.
דיכוי נשי אחר אנחנו מוצאים במערכת יחסים בוגרת, בה גבר אחד (יחזקאל לזרוב) רופא הפלוגה, משחק בין שתי נשים, אשתו והמאהבת שלו. מבטיח לשתיהן אהבה, ילד, מה שהן רוצות, ובעצם פוגע בשתיהן. (ולא מסוגל לתת לאף אחת את מבוקשה)
מצבן של הנשים בסדרה עגום מאד, אבל גם לגברים לא פשוט. הנשים היחידות שמצליחות להשיג את מה שהן רוצות הן שתי דמויות נשיות מניפולטיביות במיוחד: רונה ואושר.
אושר, מסתבר שוכבת עם חיילים דתיים, חסרי ניסיון ובעלי מצפון, ומעדכנת אותם שהיא בהריון וזקוקה לכסף לבדיקות פרטיות. אם בתחילה החייל האומלל מתלבט עם מצפונו לגבי העובדה שאין לו רגש כלל כלפי הגברת הרי שמהר מאד הוא חושש מהחטא שבהפלה ומוכן לממן עבורה בדיקות שעולות אלפי שקלים – ומן הסתם לא התקיימו מעולם. במקרה של החייל החביב עלי, פולצ'ק, יש אפילו מוכנות להצעת נישואין.
לעומתה, רונה, דמות נשית חזקה שמודעת ליופייה ולכוחה ולא מהססת להשתמש בו. כל מעריציה מנוצלים על ידה והיא לא מהססת לנקום באופן מר במי שהיא חושבת שפגע בה. אסור לסרב לרונה ואסור להתעסק עמה. אך האם זו באמת דמות נשית חזקה המהווה מודל להערכה ולהזדהות? המממ….לא בעיני
דמות נשית משמעותית מאד בסדרה היא החובשת ליה, יש בליה קסם ונאמנות, וקל מאד להזדהות עם דמותה ולאהוב אותה. אבל גם בדמותה מלאת הביטחון עצמי, שמרגישה נוח להגיד כל מה שעולה בראשה, אנו מוצאים פחד עצום, ברגע שהיא מגלה שהיא נמשכת לאוריאן, חיילת יפה. סיפור האהבה שמתפתח בין השתיים מותיר את ליה חסרת מילים וחסרת כוח מול אנשים שביום יום היא "לא רואה ממטר". כך שאם אנחנו בוחנים את הנשים בסדרה במבט בוחן, צר לי לגלות שהן מוצגות או כקורבנות, או כמניפולטיביות, ולעתים כאוחזות בשתי התכונות גם יחד… .
תאג"ד היא סדרה מרתקת, אבל חסרה לי בה דמות נשית חזקה, מעניינת, שלמה עם עצמה – והכי חשוב, בעלת כוח שלא מנוצל לרעה. אולי בעונה הבאה…
אני לא צופה בסדרה אבל הכתבה הייתה ממש מעניינת בגלל הזוית שבחרת לתאר אותה… תודה! זה היה מרתק.