סיפורה של שפחה, עונה 3, פרק 4 – כי הטקס הוא אשר נשאר 2


ניתוח הפרק "God Bless the Child", הפרק הרביעי בעונה השלישית של "סיפורה של שפחה"

 

במהלך הפרק אנו עדים לכמה טקסים בעבר ובהווה של הסדרה, כשההשוואה הבולטת ביותר לעין היא כמובן בין הטקס הנערך בגלעד ונועד להפגין את התודה שתושבי רפובליקת גלעד מביעים לאל על הילדים אותם ילדו השפחות למשפחות המפקדים, לעומת טקס ההטבלה הנוצרי הידוע.

על שני הטקסים מועברת ביקורת על עצם קיומם, הטקס הגלעדי הוא כולו העמדת פנים ממוסדת וכמו שג'ון אומרת, דרושה מכונת ירייה כדי לגרום לשפחות לנכוח בטקס ולשתף לכאורה פעולה עם מסריו. לעומתו, טקס ההטבלה הנוצרי אמנם נעדר אלמנט כפיית נוכחות באמצעים אלימים, אך גם בו יש המשתתפים נגד רצונם. חלקם, כמו אמה של ג'ון, בשל סלידתם מהמערכת המקיימת אותו שאותה הם תופסים כמושחתת, או במילותיה של אמה של ג'ון: "האנה לא צריכה שחבורה של פדופילים צדקנים יקדשו אותה".

האנה אולי לא צריכה, והיא קטנה מכדי להבין את המתרחש, אך אנשים צריכים טקסים, בין אם המדובר בצורך לבטא באופן סמלי את חשיבות ומשמעות הרגע בעיניהם, ובין אם המדובר ברוטינות שחוזרות על עצמן תדיר ומשרות תחושה של סדר וביטחון בעולם כאוטי.

 

הפרק מציג לנו לא מעט טקסים משני הסוגים. את הצורך לבטא באופן סמלי את חשיבות הרגע, ניתן לראות כשג'ון מפצירה בסרינה לחזור לפרד כדי להילחם בממסד מבפנים, וסרינה בתגובה מציעה לג'ון לעשן איתה. נתעלם מכך שפלא הוא בעיניי שלא החרימו את כל הסיגריות בגלעד, בעולם שנאבק כל כך בזיהום עולמי חמור, לא הייתי מצפה לראות מעשנים, העניין הוא שג'ון לא לוקחת את הסיגריה בשל רצונה העז לעשן, אלא בשל העובדה שיש בעישון המשותף מעין חותמת לברית האסורה שהיא כורתת עם סרינה.

רוטינות שחוזרות על עצמן תדיר אפשר לראות למשל בטקס של הקראת סיפור לילד לפני השינה, שאנחנו עדים לו בסיפורה של אמילי שסוף סוף פוגשת בבנה אוליבר, רוטינות שחוזרות על עצמן בפרקי זמן תדירים קצת פחות אפשר לראות כמובן בטקס ההטבלה הנוצרי.

אימא של ג'ון אמרה לה בטקס ההטבלה של האנה. שאסור לה לתת לדת להכתיב את בחירותיה, מכיוון שדת, במובנים רבים, היא אוסף של טקסים ופעולות סמליות המתלוות לאמונה באל. אפשר לראות בדבריה של האם גם אזהרה מפני הפיכה לעבד של הטקס, למי שעושה את הטקסים על פי הספר כי צריך, ולא מפני שהוא בוחר לעשות פעולות שהוא שלם איתן ועם הרעיון שעומד מאחוריהן, וזה אחד הדברים המתעתעים ביותר לגבי טקסים דתיים ואחרים, שנראה שקיימת בהם הדואליות הזו, גם לשרת את הצורך של האדם להביע את רגשותיו וגם לכוון את האדם לאותו הרגש, ואז נשאלת השאלה האם גם הרגש שלנו הוא בחירה? זוהי גם אחת השאלות המעניינות העוברות כחוט השני לאורכו של הפרק היא האם הטקס מכתיב את הרגשות שלנו, או שהרגשות שלנו מכתיבים את הטקס?

כשלוק וג'ון מבצעים את טקס ההטבלה בעבר, רגש הכרת התודה לאל על כך שנולדה להם תינוקת בריאה הוא זה שמוביל אותם, הם רוצים להביע את הכרת הטובה שלהם והטקס מאפשר להם זאת. רגש דומה מוביל את לוק ומוירה לערוך טקס הטבלה גם לניקול, בתה של ג'ון בסוף הפרק, בשל אמונתם שזה מה שג'ון הייתה רוצה בשבילה.

לעומת זאת, בטקס הנערך בגלעד, אולי במעמד של המפקדים מקננת הכרת הטובה על החיים שהם גנבו לעצמם אבל ברור שהשפחות מצוות להרגיש תחושת אסירות תודה, שהיא התחושה האחרונה שהן היו מרגישות בעולם מתוקן על כך שהן אנוסות ללדת תינוק שמיד נלקח מהן, אבל בגלעד, אם להאמין לעדות של לפחות אחת מהשפחות, יש כאלה שאכן מרגישות אסירות תודה, על החלק שלהן בתהליך.

אבל לא רק טקסים ודתות יכולים להוות אתגר לרגשות האמיתיים שלנו. ג'ון אומרת בתחילת הפרק שהיא הייתה צריכה לשנוא את פרד, אבל מה שהיא מרגישה כלפיו הוא  אהבה. כשאני שומעת את מחשבותיה, אני תוהה מי הוא זה שמנהל את משטרת הרגשות, שאומר לנו איך עלינו להרגיש בכל סיטואציה, וגורם לג'ון לדעת בוודאות שהיא מרגישה משהו אחד כשהיא אמורה להרגיש דבר אחר. יהיה אותו גורם אשר יהיה ברור כי זו אינה הדת, שנראית לג'ון כמכתיבה לה את הדרישה לשנוא את פרד, אלא איזושהי תחושת צדק המקננת בה.

ברור שאנשים שחוו טראומות יתקשו להתמודד עם רגשותיהם, אך בשעה שלג'ון יש קשיים עם השנאה, לאמילי יש קשיים עם האהבה דווקא. אמילי פוגשת בבנה אוליבר אחרי תקופה ארוכה שלא פגשה בו, למפגש כזה אין כללי טקס ידועים, ואני שציפיתי לחיבוק בינה לבין אוליבר, שמעתי אותו אומר שהוא יחכה עם החיבוק עד שהיא תרגיש מוכנה, והיא השיבה ששניהם יחכו עד ששניהם ירגישו מוכנים. כאן הטקס בא לעזרתם, כי כשהוא מבקש שהיא תבצע עמו את טקס הקראת הסיפור לפני השינה והיא מסכימה,  נוצרת ביניהם אפשרות לקרבה פיזית והוא מוצא בהקראת הסיפור שלה הזדמנות להניח את ראשו על כתפה.

אבל אוליבר גם גמיש מספיק כדי לקחת את הטקס הקבוע של הקראת סיפורי דינוזאורים לפני השינה, שנועד לגרום לו לישון היטב מתוך תחושת שלווה וביטחון, ולשנות אותו כדי לקבל את מה שהוא צריך רגשית, והוא צריך להרגיש שאמילי שם בשבילו על ידו, ואם לאמילי קשה לקרוא בשל דמעות ההתרגשות שחונקות את גרונה אז הוא יהיה זה שיקריא, הוא עדיין יקבל כך הן את הסיפור, והן את אימו, כי אוליבר שגדל תמיד בעולם החופשי מבין שכללי הטקס חשובים פחות מהרעיון העומד מאחוריהם.

מי שאינה מסוגלת להבין זאת היא הדודה לידיה, ההקפדה על כללי הטקס, היא זו שנותנת לה את המשמעות לחייה, וערעור על כללי הטקס הוא כפירה בעיקר מבחינתה, ולכן כשג'נין חורגת מכללי הטקס ומבקשת להשתייך שוב לזוג שלו היא ילדה את בתה אנג'לה, היא לא יכולה להכיל זאת, ומכה אותה בחוסר אבחנה. אבל ג'נין לא מבינה בכלל מה לא בסדר במה שהיא הציעה, אם לידיה לימדה אותה שהדת הגלעדית מטרתה להגדיל את אוכלוסיית העולם מה רע בכך שהיא תשוב לשרת במקום בו השירות הקודם הסתיים בהצלחה? העובדה שכולם, הן השפחות והן המפקדים ונשותיהם, הסתכלו על לידיה כעל המשוגעת בסיטואציה, גרמה לה להלם קל, ושלחה אותה הצידה לבכות על אובדן השליטה הכפול שלה, אבל אני חשבתי בסצנה הזו בעיקר על כך שיכולת העמידה של ג'ון מול לידיה, וההגנה שהיא העניקה לג'נין הוא מה שהופך את ג'ון לגיבורה המוצדקת של הסדרה.

שאלת הצידוק של השמת דמותה של ג'ון במרכז הסדרה, החלה להציק לי לאחר שג'ון לקחה כמה החלטות שנויות במחלוקת בפרקי סוף העונה השנייה, ולאחר שבפרק הקודם, לורנס הטיח בג'ון שהיא חסרת תועלת, ואיזה דבר טוב היא עשתה בכלל בהשוואה לגב' מקנזי, האישה שמגדלת את בתה ונהגה לדבריו לשלוח סלי מזון לרעבים באפריקה, או בהשוואה לאמילי שהיא אדם חכם בצורה בלתי רגילה, ויכולה לתרום לעולם יום אחד.

דבריו של לורנס, שכמו אמר שגיבורים, האנשים שהכי ראויים לחיות, אמורים להיות יוצאי דופן ביכולותיהם, לרצות להציל את העולם ולהביא לעולם תועלת, גרמה לי לתהות מה באמת הופך את ג'ון לראויה להיות גיבורת הסדרה, באיזה יכולת מיוחדת היא ניחנה שמצדיקה את העובדה שהסדרה סובבת סביבה?

ג'ון לא ניסתה בתשובתה להצדיק את מקומה, והיא ענתה לו אז תשובה מאוד מרשימה בעיניי, שגרוע יותר מלהיות חסר תועלת, זה להיות מישהו שלמעשים שלו יש תוצאות הרות אסון, כמו האופן שבו התממש החזון שלו בגלעד. תשובתה הרשימה אותי כיוון שהיא מכוונת לשאלה פילוסופית עמוקה, האם עדיף להיות אדם חסר תועלת שלא עושה, או איש עשייה שגם אם כוונותיו טובות, מעשיו עלולים להסתיים באסון? אבל אם התשובה שלה אז רק גרמה לי לחשוב שיש לה ערך בשל היכולת להשיב מענה ראוי לדבריו, הרי שהסצנה הפרק עם ג'נין ולידיה הזכירה לי שוב למה היא ראויה למיקומה המרכזי בסדרה, יותר מאשר אמילי למשל.

ג'ון אינה מתיימרת לרצות להציל את העולם, ומעולם לא היו לה שאיפות כאלה. גם השאיפה הנוכחית שלה להפיל את גלעד נובעת מרצונה לקבל את בתה, הרבה יותר מאשר מאיזו שאיפת תיקון עולם המפעמת בה. אבל עוד יותר מכך, ג'ון לא מנסה להציל את העולם הרחוק כמו שניסתה גב' מקנזי, ג'ון גם אינה אמילי בדרכי המרד שלה, אבל לג'ון יותר מאשר ליתר הדמויות שם יש את הרצון לתקן את מה שביכולתה, במרחב האישי שלה, וזאת תוך שהיא לא מאבדת לרגע את היכולת לראות גם באויביה בני אדם כמוה.

המרדנות של ג'ון אינה לוחמנית וקרבית כמו זו של אמילי, שלמרות שהמצוקה של זו האחרונה, והרצון שלה בנקמה ניתנים להבנה, לי קשה להחליק לה את העובדה שהיא ביצעה מעשי רצח יזומים בגלעד ובמושבות (מעשה הרצח שלה במושבות הוא החמור יותר בעיניי, כיוון שהיא אז לקחה לעצמה את תפקיד השופט על חוסר המוסריות של אדם אחר שהיא לא הייתה הקורבן הישיר שלו). בג'ון אין את האלימות הזו, והיא אפילו לא הצליחה להביא את עצמה להרוג את פרד וסרינה, גם אחרי שאנסו אותה במהלך הריונה והייתה לה ההזדמנות, היא אמנם גרמה בעקיפין למותם של כמה אנשים, והייתה גם שותפה בהוצאות להורג שיזמה גלעד לא מבחירתה, אבל זה כי בגלעד באמת קשה להימנע מלהיות חלק מאיזה אירוע רצחני, ולא מפני שהיא בחרה לקחת חלק באירוע כזה.

מה שמייחד את ג'ון כדמות היא העובדה שלמרות שלא מקנן בה רצון בתיקון עולם, יש לה הבנה איך אמור להיראות עולם מתוקן, ומול עוול המתרחש אל מול עיניה יש לה את האומץ להילחם על העמדות שלה, גם תוך כדי סיכון חייה, בסיטואציות בהן הרבה אחרים קופאים. היא הייתה זו שהדליקה את אש המרד בזמנו כנגד סקילת ג'נין, והיא הייתה זו שהפרק התייצבה בגופה בין ג'נין ללידיה ואמרה ללידיה "מספיק", אחרי שאף אחד אחר לא העז לפעול, למרות שכולם נראו המומים מהמעשה של לידיה. היא גם הייתה זו ששכנעה בעבר את ג'נין שלא לפגוע בבתה, והצילה את סרינה מהאש בפרק הראשון העונה. כשג'ון רואה אדם בסבל מולה, ויש ביכולתה לעזור לו, היא תרגיש כלפיו באחריות ותושיט לו יד לעזרה.

אם בתחילת העונה חשבתי שההחלטה שלה להילחם על בתה האנה מבפנים הייתה שגויה, מכיוון שחכם יותר להילחם מבחוץ, הרי שלקראת סוף הפרק, כשהיא צפתה בצילום של לוק מפגין בקנדה, פתאום חשבתי לי שאולי אפשר להבין את ההחלטה שלה להילחם מבפנים, כי אם לוק בחוץ כבר כמה שנים, ועדיין לא הצליח לעשות משם כלום למענה ולמען בתה, למה שהיא תחשוב שהיא כן תצליח לעשות זאת משם? עכשיו לפחות היא יכולה להציץ בבתה האנה מדי פעם.

אני לא טוענת שג'ון מושלמת, עם החלטות רבות שלה אני עדיין לא מסכימה, אבל פתאום הפרק היה לי ברור שהיכולת שלה לא להשחיר אנשים, גם כשהרע שלהם מופנה מולה, ולראות בהם בני אדם שלמים, ולהילחם למען הטוב, אומרת הרבה לזכותה.

לקראת סוף הפרק אנחנו רואים את ג'ון צופה בעדות לכך שבתה הקטנה בידיו הנאמנות של לוק, והיא אפילו גדלה, ואת אסירות התודה שלה על כך, שאין לה כל כך היכן לבטא ולמי, וכשג'ון נראה מיד בסצנה שאחרי מבקש מהכומר שיטביל את ניקול כי זה מה שאמה ג'ון הייתה רוצה, אני חושבת על כך שבכי האושר הטעון שלה כמה דקות קודם לכן ליד הקיר, הוא זה שמוכיח את דבריו, שהיא באמת הייתה רוצה בטקס שיצליח להביע את כל מה שהיא מרגישה.

 

 

 

ג'ון, סיפורה של שפחה. תמונה: James Minchin/Hulu
ג'ון, סיפורה של שפחה. תמונה: James Minchin/Hulu

העונה השלישית של "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי החל מה-6.6 ב-HOT HBO, ב-HOT VOD וב-NEXT TV

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

מימין ג'ון "מסיפורה של שפחה", קרדיט Hulu באדיבות yes, משמאל סורייה "הכלה מאיסטנבול", ערוץ ויוה פלוס

סיפורה של כלה

"סיפורה של שפחה" נחשבת לאחת מהסדרות החשובות של תקופתנו, "הכלה מאיסטנבול" נחשבת לטלנובלה טורקית, שהפופולריות הרבה לה היא זוכה מפתיעה את המיינסטרים ומיוחסת בדרך כלל לעובדה שהסדרה יודעת לספק בידור טוב להמונים. לכאורה אין לשתי הסדרות הרבה מהמשותף, האומנם?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 מחשבות על “סיפורה של שפחה, עונה 3, פרק 4 – כי הטקס הוא אשר נשאר

  • מיקה

    כתמיד – יופי של אבחנות. אבל כבר שודר פרק חמש אתמול וחסר לי לדבר עליו 🙁

    אז אפשר הצעה למקום שבו אפשר לדבר על הפרק החמישי עם מי שקאה מבלי לספיילר למי שעוד לא ראה?

    • אורלי שלמה

      תודה מיקה, מקווה שההתייחסות שלי לפרק החמישי תגיע מהר יותר הפעם. בינתיים, יודעת על כמה קבוצות פייסבוק (שאני שייכת אליהן אך לא קשורה להקמתן) שמיועדות לדיבור על הסדרה. הקבוצה "דיבורה של שפחה", והקבוצה "סיפורה של שפחה". ועוד שתי קבוצות שיש לי פחות היכרות איתן, "סיפורה של שפחה, ספוילרים דיונים וכיף" ו-"על הפרק- סיפורה של שפחה"