עם זאת, המרוץ האמריקאי נראה לי קשה לא פחות מהמרוץ הישראלי, אם לא יותר, תלוי במבנה האישיות. לאחר ההדחה שלהם בעונה החמישית אמר אחד מהאחים שפלן שיהיה להם קצת קשה עכשיו כי הם התרגלו לחיות ממעטפה למעטפה. במרוץ הישראלי הזוגות לא נדרשים לנווט, אלא במקרים נדירים, בעונה האחרונה הוקצה לכל זוג נהג מונית, כך שהם גם לא נאלצו לחפש מוניות או לנהוג בעצמם. גם הטיסות מוזמנות עבורם ותחבורה ציבורית היא מחוץ לתחום. בסוף כל יום הם נלקחים למלון ומקבלים שם את ארוחתם. עד כמה שהמשימות קשות, אפילו אכזריות, הם כמו ילדים בקייטנה קשוחה שלא נדרשים להחליט בעצמם על גורלם, רק לעבור ממשימה למשימה, ויש בזה משהו מאוד משחרר נפשית. ההחלטות היחידות שהם צריכים לקבל הן למי לשים "עצור" ומי מחברי הצוות יעשה משימה, שזה יותר הימור מהחלטה, משום שהמידע תמיד מעורפל במתכוון ("מי חבר הצוות שהכי אוהב את אמא?", על חבר הצוות לחפש את פרח לב הזהב בשדה פרחים בגודל העיר פתח תקווה, "מי חבר הצוות שהכי אוהב את אבא?", על חבר הצוות לטפס עם שק במשקל גופו על סולם שמגיע עד השמיים). המרוץ האמריקאי לעומת זאת, הוא מבוך שלם של החלטות מורטות עצבים. לכל צוות ניתן תקציב מוגבל שצריך להספיק להם לכל צרכיהם מלבד הטיסות, שגם אותן הם מזמינים בעצמם, והתקציב משפיע על הדרך בה הם יגיעו מיעד ליעד, אם ייקחו מונית מהירה או אוטובוס איטי. לא היה לי לגמרי ברור אם גם מלונות כלולים בתחשיב, אך המתמודדים סחבו על גבם לא רק את חפציהם האישיים אלא גם ציוד קמפינג שלא פעם נעשה בו שימוש. למשל בכניסה לגלגל הענק בפריז, באמצע החורף ובגשם, מספר זוגות בחרו לבלות שם את הלילה בשקי השינה שלהם. כשהיו צריכים להחליט בין משימות, ההחלטה הייתה לא פעם בין משימה קשה יותר אך שקל להגיע אליה ובין משימה קלה מאוד אבל שנמצאת ביעד שקשה יותר להגיע אליו. היו זוגות שהתברברו לא מעט בדרכים בהן נאלצו לנווט בעצמם, זוג אחד אפילו הלך לאיבוד במדבר במשך שעות, חוויה טראומתית מכל הבחינות. כל החלטה קטנה במרוץ מובילה לעוד החלטה ועוד אחת, ולפעמים החלטה אחת יכולה להפוך את המרוץ כולו עבור הזוגות. למשל ההחלטה אם להשתמש בקיצור הדרך, כלי שניתן פעם אחת לכל זוג במרוץ ולזוג אחד בכל לג, אמצעי שיכול להוביל זוג הישר קדימה לראש השיירה, או לבזבז זמן יקר במידה ומתחרים עליו עם זוג אחר ומפסידים, ואז נאלצים להגיע למשימה הראשונה באיחור. למרות שהכלי הזה אמור לקצר את הדרך לזוג שעושה בו שימוש, זוג אחד כמעט מצא את עצמו מחוץ למרוץ לאחר שהשתמש בו, בשל החלטה לא נכונה לחסוך את הכסף ולחכות לרכבת, מתוך המחשבה ששאר הזוגות יתעכבו יותר בדרך והיתרון יישמר, החלטה שהתגלתה כקריטית, והזוג היה מודח לולא החלטה מוטעית אחרת של זוג אחר.

זה מעניין כיצד כל החלק האדמיניסטרטיבי הזה של קבלת החלטות, של מיקרו-ניהול, דברים שאני מוצאת כמייגעים בחיי היום יום שלי, וכחלקים המתישים ביותר בתכנון חופשות, הופכים למרתקים על המסך, ומעניינים אותי הרבה יותר מכל משימה מסובכת וקשה שמהנדסים עבור המשתתפים. חלק לא מבוטל למשל מהמרוץ סבב סביב הטיסות. טיסה יכולה להעניק יתרון עצום למתמודדים, או לגזול מהם לחלוטין את היתרון שצברו, כאשר כמה זוגות מוצאים את עצמם באותה הטיסה. בטוניס המרוץ לכרטיס הטיסה הפך קשה במיוחד בשל שביתה איטלקית שבשלה בוטלו כל הטיסות מטוניס לרומא. זוג אחד החליט לנסוע ליעד דרך ציריך, אחר דרך לונדון, שלושה זוגות אחרים השיגו כרטיס דרך ליון. הזוג הנותר, שלא הצליח לרכוש כרטיסים בעוד מועד, חיכה בטוניס, ולמזלו הצליח לעלות על טיסה ישירה ברגע שהטיסות שחודשו, ומהזוג האחרון הפך לזוג הראשון במרוץ. באותו שדה התעופה התרחשה הסצנה המכוערת ביותר בעונה, כאשר ג'ו וביל, "צוות גווידו", גילו ששלושה זוגות השיגו כרטיסים לליון, לטיסה שיוצאת לפני הטיסה שלהם לציריך שהושגה קודם לכן, וניסו לחסום את דרכם בכניסה לשער, כשהם מביימים מריבה עם אנשי האבטחה במקום, כדי לעכב אותם ולמנוע מהם לעלות לטיסה בזמן. לצערם, מזימתם לא השיגה דבר חוץ מאשר לעורר עליהם את חמתם של שאר המשתתפים. אני מניחה שבארץ היו מכינים בובות שלהם לשריפה בל"ג בעומר. אני תוהה גם אם בארה"ב של היום הם היו מעיזים להתנהג כך בטלוויזיה בעידן שבו הרשתות החברתיות משמשות כאו-טו-דה-פה. היו גם כל מיני קטעים שתהיתי אם היום לא היו עוברים צנזורה, צנזורה של ההפקה או של המשתתפים עצמם. למשל ההתייחסות של חלק מהמשתתפים לג'ו וביל, זוג גאה, כ"אריק ובנץ", והלגלוג עליהם, שכלל חיקוי, על כך שיפחדו לבצע את המשימה במקדש החולדות, חיקוי שקשה לי לא לראות בו אקט הומופובי, בעיקר משום שג'ו וביל היו זוג חזק שלא הפגין חולשה במשימות (גם את המשימה הזו ביל עשה במהירות בלי להתרגש). מהצד השני, אותם ביל וג'ו כינו את דרו וקווין כל העונה בכינוי "השמנים". מצד אחד, קשה לי לראות היום את הכינויים האלו עוברים היום, וטוב שכך, מצד שני אין ספק שהפחד מהתגובות ברשתות החברתיות מוציא קצת את הריאליזם מהריאליטי. יש איזה וייב יותר משוחרר בתוכניות ששודרו לפני עשרים שנה, מאלו שמשודרות היום. אפשר היה להניח שהצנזורה העצמית הזו תרגיע קצת את הלהבות, אבל בפועל מה שקורה הוא שהאש מתלקחת גם מטריגרים חלושים בהרבה מאלו שהיו בעבר.