דיון בפרק הראשון של הסדרה "לגיון"
צופים שצפו בפרק הראשון דיווחו בדרך כלל לאחר סיום הצפייה בו על כך שהרגישו תחושה של "במה בדיוק צפיתי עכשיו?", תמיהה מובנת כשהמדובר בעלילה שמסופרת בחלקה הגדול מנקודת מבטו של דיוויד, שהוא מספר המאובחן כסכיזופרן פרונאידי הלוקה גם בהזיות ובשמיעת קולות. אם הוא לא יודע תמיד מה מהמתרחש סביבו אמיתי ומה לא, אז איך הצופה ידע? מצד שני, אם המסע בדמיון של דיוויד כולל גם שירים, ריקודים וויזואליות מרשימה, האם זה משנה מה באמת היה או לא היה כל עוד אפשר ליהנות ממנו?
אני שייכת לאלו שאכן נהנו מהמסע של הפרק הראשון, אפילו שגם אני לא תמיד יודעת לומר מה מתוכו היה באמת ומה הוא כבר הזיה מוגזמת, ואין לי מושג גם מה היה הסיפור בקומיקס שעליו מבוססת הסדרה. כשתהיתי ביני לביני מה גרם לי מידית להזדהות עם המתרחש בפרק, חשבתי על כך שהפרק הזה הוא גרסה מתוחכמת של סיפור האגדה "הברווזון המכוער", ואי אפשר שלא להזדהות עם הברווזון המכוער במידה זו או אחרת.
באגדת ה"ברווזון המכוער" ההתייחסות לנושא המודעות העצמית נמצאת בין השורות. הברווזון המכוער מרגיש כל חייו מכוער מפני שזה מה שהסביבה שלו משדרת לו, שהוא ברווז קטן ומכוער, והוא קונה את עולם המושגים הזה כיוון שהוא לא יודע אחרת. המודעות העצמית שלו נבנית מהסביבה, ולכן רק כשהוא פוגש בברבורים ומבין שהוא בעצם ברבור, הוא יכול לראות את היופי שלו. סביר להניח שכל מי שמרגיש שהסביבה משדרת לו שהוא לא עונה על הציפיות שלה ישמח לגלות שהוא בעצם שייך לקבוצת התייחסות שווה אחרת, שהוא רק לא מצא אותה עדיין.
וזה בדיוק המקום שבו הפרק ממקם את דיוויד הלר כבר בדקותיו הראשונות דרך הצצה לתמונות חייו מינקותו ועד ההווה (כמעט), כשברקע מושמע השיר "הפי ג'ק" של להקת "המי" – כמישהו שתמיד היה נטע זר בחברה, ולא מצא את מקומו בה, מישהו שהחברה תמיד שידרה לו שמשהו איתו לא בסדר.

אהה, אבל משהו באמת לא בסדר עם דיוויד הלר. הוא לא נורמלי, הוא מנסה להתאבד, יש לו הזיות והוא גם שומע קולות, בחברה שלנו אי אפשר להניח שהוא בסדר, אבל בנוסף לכך יש לו גם בעיה שהוא "לא נורמלי" בעל מודעות עצמית, הוא מודע לכך שלא כולם רואים או שומעים את מה שהוא רואה, ושמי שרואה ושומע דברים שאחרים לא, נחשב בעייתי, והמודעות אף היא מקשה עליו את הקשרים עם זולתו, כפי שהוא אומר בתחילת הפרק לאחותו כשהיא שואלת אותו מה הרופאים אומרים על מצבו והאם הם חושבים שחל בו שיפור:
"אני אומר להם שאני שפוי והם חושבים שאני משוגע, וכשאני אומר להם 'יודעים מה? אתם צודקים, אני משוגע', הם מעלים לי את מינון התרופות".
המודעות שלו לאופן שבו מעשיו נתפסים על ידי אחרים היא זו שגורמת לכך שירגיש את עצמו יוצא דופן ולא ראוי, עד שמגיעה סידני בארט לקלוקוורקס, בית החולים הפסיכיאטרי בו הוא שוהה.
חוץ מהעובדה שסידני בארט יפה להפליא ואין פלא שהוא נמשך אליה מהרגע הראשון שהוא רואה אותה בקלוקוורקס, היא גם זו שמעלה בפניו, בפגישת הטיפול המשותפת, את האפשרות שהוא בעצם ברבור.
סידני: אנחנו כאן כי מישהו אמר שאנחנו לא נורמליים, כאילו נורמליות היא חליפה שכולם צריכים ללבוש, אבל יודעים מי עוד היו לא נורמליים? פיקאסו ואיינשטיין.
דייוויד: אז רק שיהיה ברור, מי את בתרחיש הזה, פיקאסו או איינשטיין?
סידני: לא משנה, כל מה שאני אומרת זה, מה אם הבעיות שלך אינן בראש שלך? מה אם הן בכלל לא בעיות?
הבעיה של סידני אגב (או לפחות זו שעליה מדברים במפורש בפרק הזה), ושבעטיה היא כנראה הגיעה לקלוקוורקס, היא שהיא לא סובלת שנוגעים בה, אבל למרות שדיוויד לא יכול לצפות לשום צורה של מגע אתה, הרי שאחרי שאופציית הברבור הוצגה בפניו של דיוויד הוא לא יכול שלא לרצות בה כחברתו בכל אופן שבו היא תסכים לקבל אותו, והחברות הרומנטית ושומרת הנגיעה ביניהם מתחילה.
בשלב הזה לא יכולתי שלא להיזכר בשתי מערכות היחסים הרומנטיות של קיווע, ואיך הוא התאהב באלישבע בעונה הראשונה ובליבי בעונה השנייה בגלל העובדה שהן העריכו את יכולת הציור שלו ולא ראו בו עוף מוזר בגלל אהבתו לציור.
העניינים מסתבכים כאשר מגיע זמנה של סידני לעזוב את המוסד, ונשיקת הפרידה הלא מתוכננת של השניים גורמת להם להחליף גוף אחד עם השני באופן זמני, ולבעיית יכולת הזזת החפצים שלו לצוף על פני השטח.
כן, מסתבר שחוץ מההזיות ושמיעת קולות דיוויד ניחן גם ביכולות טלקינטיות, אולם הוא אינו יודע איך לשלוט בהן עדיין, והעולם סביבו דואג לספר לו די בכוונה שאין שום קשר בין החפצים שזזים סביבו ליכולות שלו, ואת ההרגשה שלו, שדווקא כן יש קשר והדבר בשליטתו, לייחס לחוסר השפיות שלו. להבדיל מעניין ההזיות והקולות, שברור שרוב האנשים בעולם המציאותי יראו כבעיה שצריך לרפא, הניסיון של האנשים לגרום לו להאמין שאין לו יכולת להזיז חפצים ושכל אמונה אחרת שלו נובעת ממצבו הנפשי הרעוע, נעשה לפחות אצל חלקם לגמרי במזיד. נוח להם שיאמין בכך שהוא משוגע.
מיהם אותם אנשים שחוקרים אותו על יכולותיו הטלקינטיות תוך כדי שהם מנסים למנוע ממנו להבין מה הם בדיוק מחפשים? עדיין לא ברור במהלך הפרק, אבל במהלך החקירה מתברר שכוח הטלקינזיס שלו שיצא מכלל שליטה לאחר החלפת גופו עם סידני בארט, הביא כנראה למותה של לני, אחת מידידותיו בקלוקוורס. במהלך החקירה הצופים מבינים שאו שהבעיה הנפשית של סידני מסתירה אף היא בחובה איזה כוח-על מוטוציוני, או שאולי סידני הנ"ל לא באמת קיימת. אין רשומות שלה בבית החולים הפסיכיאטרי, יש משהו הזוי ברבות מהופעותיה בפרק עד אז בהן היא כמו צצה משום מקום. בנוסף, כשדייוויד משחזר את צעדיו ונזכר במפגש שלו איתה, אחרי שהחלפת הגוף הזמנית שלהם חלפה מעצמה ולפני שהוא נלקח לחקירה, הצופים עדים לכך שהיא אומרת לו שהיא לא באמת נמצאת אתו עכשיו, היא רק הוקרנה לתוך הזיכרון שלו מהיום שבו הוא חיפש אותה בבית החולים, והם לא באמת ברחוב כמו שזה נראה לו, אלא שהיא רק בתוך מוחו כי שם אי אפשר לגלות אותם והוא בסכנה.

מה שמביא אותנו קרוב מאוד לסופו של הפרק, כשדיוויד נמצא בחקירה בשלב שכל תזוזה שלו עלולה לחשמל אותו למוות וחלק ממנו מעלה את הטענה שהסיטואציה כולה היא חזיון לא אמיתי שלו, וחלק אחר סומך על הוראותיה של סידני שכיוונה אותו לפעול באופן מסוים תוך הבטחה, שכשהוא יבצע את אותה הפעולה היא תבוא להצלתו. אני כצופה לא יכולה שלא לתהות לו הייתי יושבת שם במקומו במה הייתי בוחרת, בהקשבה לאנשים האמיתיים מסביבי, עד כמה שהייתי רוצה להאמין שהם רק חלק מסיוט, או בהקשבה לקולה של סידני, שהוקרן לתוך זיכרון במוחי ולא בטוח שהיה שם אף פעם באמת. הרי הקשבה לקולה של סידני במקרה שהיא לא אמיתית פירושה סכנת מוות. האם יש ערך לעצות המקובלות "להקשיב לאינטואיציה שלך", או "ללכת אחרי הלב שלך", כשאנחנו מודעים לחלוטין לכך שיכול להיות שהאינטואיציה שלנו מוטעית לחלוטין וההחלטות שלנו מתבססות על דברים שאינם באמת?
אם דיוויד הלר לא היה מודע לאפשרות שהוא לא שפוי, ושייתכן שהוא רואה דברים שקיימים רק בדמיונו הרי שברור שלא באמת הייתה אמורה להיות לו התלבטות, והיה עליו ללכת עם הלב שלו ועם מי שמציע לו עזרה ולא עם מי שמאיים על חייו, אולם דיוויד מודע מאוד. ראינו שבשש השנים שלו בבית החולים הפסיכיאטרי הוא למד להתכחש לרגשותיו ולמראה עיניו, וטען שזה לא משנה כל עוד הוא יודע מי הוא, ובכל זאת, למרות מודעותו הוא בוחר להקשיב לאינטואיציה שלו וללכת אחרי הלב שלו ואחרי ההוראות של סידני. אולי כי בסופו של דבר הוא גם מודע למה שהוא באמת מרגיש אפילו אם הוא יודע שהאחרים חושבים שהוא משוגע בגלל זה, אולי מפני שהשיפוט שלו לקוי מכיוון שהפסיקו לו את הטיפול התרופתי בכל זמן החקירה, ואולי פשוט מפני שלהעדיף את אופציית הברבור על פני אופציית הברווזון המכוער זה הדבר השפוי לעשות, במיוחד אם כבר קצת בחייך כברווזון מכוער בעבר.
ההימור הנוכחי של דיוויד הלר מצליח, וסידני אכן באה להצלתו, והם בורחים יחד עם עוד חבורת אנשים שנראה שמאמצת אותו אל חיקה כברבור אובד. ויחד עם זאת בשעת הבריחה הוא עדיין צריך אישור מסידני לכך שכל מה שמתרחש הוא אכן אמיתי ולא רק בראשו, והאמת היא שלמרות שהיא מבטיחה לו שהכול אמיתי, לצופים אין באמת דרך לדעת את זה, אבל זה לא משנה כי כשהיא משיבה לו שהכול אמיתי ושהיא חזרה כדי להציל אותו ושהיא אוהבת אותו, והוא נרגע מדבריה, ההפצרה שלה אליו להחזיר לה בהצהרת אהבה משלו נשמעת כמו הדבר הכי רגיש ואמיתי שאפשר ולא נותר לי אלא לחכות לפרקים הבאים כדי לגלות איך מי שהתרגל לחיות עם הברווזים ישתלב ב"משפחתו" החדשה.
העונה הראשונה של הסדרה "לגיון" משודרת בימי ראשון ב-22:00 בערוץ yes Oh וזמינה במלואה בכל עת ב- yes VOD.