לגזור ולתפור, עונה 1 – גזרה שווה

לגזור ולתפור, פוסטר עונה 1

מי רצה “פרויקט מסלול” ולא קיבל? רמונה אסול מסכמת את העונה הראשונה של "לגזור ולתפור", ספוילרים לפרק הראשון בלבד

איך אני נראית
מיליון דולר
כולי קומפלט
מיליון דולר
חותמת על הצ’ק
מיליון דולר,
מיליון דולר,
מיליון דולר

         מיליון דולר / נועה קירל

לתפור

מי אוהב את “פרויקט מסלול”? אני! וכחובבת מושבעת קיבלתי את התפרקות המותג האהוב לשניים ברגשות מעורבים. מצד אחד, יש לי עכשיו שתי תוכניות ריאליטי עיצוב אופנה, "פרויקט מסלול” ו"לגזור ולתפור", (וגם "האופנה הבאה" מחכה לי בנטפליקס לרגע שאחליט להתחבר שוב), מצד שני, אני אדם שמרן, מקובע באורחותיו, שהסיסמה שלו היא תמיד: “אם זה לא שבור אל תחליפו לזה את הריצ'רץ'”. מבחינתי, “פרויקט מסלול” של שנותיה הראשונות עם מייקל קורס כשופט, היא המודל המועדף, ומכלל השינויים ומתיחות הפנים שהתוכנית עברה הייתי משאירה רק שני חידושים: הדוגמניות שמייצגות טיפוסי גוף שונים ומידות שונות וגלגל ההצלה של טים גאן, סוג של פקטור מתקן, כל השאר מצידי שיישאר כפי שהיה. עם זאת, היה לי ברור שאראה את שתי התוכניות כשהן יזדמנו בדרכי, את הגרסה עם קרלי קלוס כמנחה וכריסטיאן סיראנו כמנטור (זוכה העונה הרביעית הזכורה לטוב של "פרויקט מסלול"), טרם הספיקותי, אך כבר צפיתי בפרק הראשון של "לגזור ולתפור" של היידי קלום וטים גאן.

היידי קלום הייתה הפנים של הסדרה וטים גאן הלב שלה, כך שבהחלט אפשר לחשוב ש"לגזור ולתפור" היא “פרויקט מסלול” שעברה מתיחת פנים אצל פלסטיקאי יקרן במיוחד. בניגוד לתוכנית המקורית, העושר ושפע נוזל מכל עבר. ראשית כול זהו הפרס לזוכה במקום הראשון: מיליון דולר. כן כן. ולחשוב שבעונה הראשונה של פרויקט הפרס הראשון היה מאה אלף דולר והתמחות שאיש לא מימש… בנוסף, כבר בפרק הראשון מטיסים את המעצבים לפריז, מספקים להם חלל עבודה מהודר (שהזכיר לי קצת את חנות הבדים הניו יורקית של "פרויקט מסלול", מוד, בגלל גרם המדרגות המרכזי), מקצים תקציב נדיב לבדים, ואפילו תופרות אלמוניות שיתפרו עבורם בלילה את הבגדים לפי ההוראות, הגזרות והבדים שהשאירו להם, כמו ב"עולם האמיתי". זה אמור לפנות את הזמן לעיצוב פרופר, אבל בעיני זה קצת חבל. ברור שמעצב אינו טורח לתפור בעצמו את הבגדים שהוא מוכר, גם חיים כהן, אייל שני או אסף גרניט מן הסתם לא עומדים מול הכיריים במסעדות שלהם ומבשלים בעצמם כל מנה ומנה, אבל אני מניחה שהם יודעים לבשל כל מנה בעצמם, ולא רק להמציא מתכונים ולסמוך על מישהו אחר שיבצע, ולו הייתי רואה תוכנית בישול עם טובי השפים, הייתי מעדיפה לראות אותם מבשלים בעצמם ולא נותנים הוראות לטבח עלום שם שהיה מספק להם את המנה מוכנה. גם אם יש בעולם מעצבים שאינם יודעים לתפור כלל (והעונה יש לפחות אחת כזו, מרתה, כוכבת הפרק הראשון), וגם לא לצייר, אני מודה שפחות מעניין אותי לצפות בהם ובתהליך היצירה האמורפי שלהם. אני אוהבת לראות אותם תופרים ב"פרויקט מסלול”, וכך גם ב"דראג רייס" שבה יש משימת עיצוב כל עונה. גם הרבה ממלכות הדראג קונות את הבגדים שלהן מוכנים על ידי מישהו אחר, בין אם הן הגו את הרעיון העיצובי או לאו, אבל עדיין בתוכנית הן נדרשות לתפור בעצמן, או לפחות להדביק, ובדרך כלל מחומרים לא שיגרתים. ב"פרויקט מסלול” אתגר החומרים הלא שגרתיים בו המעצבים משתמשים בפסולת, חומרי בניין, מוצרי מזון וכדומה כדי ליצור את העיצוב שלהם הוא מאסט כל עונה, ב"לגזור ולתפור", אתגר כזה יהיה חסר משמעות.

היתרון של הוויתור על אלמנט היצירה הוא ההתרכזות בעיצוב, אבל בפרק הראשון לא ממש הרגשתי שמתרכזים בעיצוב הבגדים, אלא יותר בעיצוב האווירה של התוכנית עצמה. הנושא של המשימה הראשונה היה "השראה מפריז", אבל בפועל נראה כי כל אחד פשוט יצר את הבגד שלדעתו מאפיין אותו ולא את העיר. בקושי עקבנו אחרי המעצבים בעיר כדי לגלות מה הייתה ההשראה שלהם, מעבר לאחת שהסתכלה על האנשים שנכנסו ויצאו מהמטרו, אחרת שאמרה שהיא אוהבת ללכת למקומות גבוהים, נדמה לי גם שאחד המעצבים הסתובב במונמרטר, ואחרת בסביבות שער הניצחון, ואם ראו את השער עצמו, כנראה שמצמצתי. כל הפרק היה אווירתי מכדי שאפשר יהיה להתמקד בפרטים הקטנים כמו למשל, מי הם המעצבים? מה הם מעצבים? במקום להתמקד בכולם באופן שווה ולהציג לנו אותם, כמעט כל הפרק ראינו בעיקר את מרתה, בחורה חייכנית ובלונדינית שהתקשתה אפילו לתת הוראות לתופרת שלה. ראינו אותה מדברת למצלמה, בוחרת בדים, גוזרת בחשש את הבד, משוחחת עם בעלה דרך המחשב וכך הלאה. לו הייתה אישיות מרתקת הייתי אולי מבינה מדוע מתמקדים בה ומתעלמים מאחרים, אבל כרגע אני לא מוצאת בה כל עניין, ובטח שלא במשפחתה. מלבד מרתה שתפסה את רוב זמן המסך ראינו גם את אסתר, מעצבת ברלינאית ששומרת אמונים לצבע השחור, את ג'י וון, מעצבת קוריאנית-אמריקאית שבינתיים הסתבר לי שיש לי תיק גב של אדידס בעיצובה, ונגיעות מסנדרו הבלגי, צעיר המשתתפים, וסאבטו האיטלקי, זקן המשתתפים. כל שאר המעצבים היו על תקן ניצבים, כולל האומללה שהודחה בסוף התוכנית (בצדק, לפי הדקה והחצי שראינו את הבגדים שלה, אבל הגיע לה שיראו אותה קצת יותר במהלך הפרק! אני אפילו לא זוכרת את שמה), והנציגה הישראלית בסדרה, רינת מגן יבנה, שבקושי קיבלה כמה פריימים חטופים בפרק, וגם אותם בזכות העובדה שהתחברה לאסתר, שהבגד שמסרה לתופרות לא חזר כרצונה והיא נאלצה לתפור אותו בעצמה, או יותר נכון, לתת לרינת לתפור אותו. למרות זאת אסתר זכתה בסוף הפרק, והודתה לכוחות היקום, אם כי ראוי היה יותר בעיני שהייתה מודה לרינת מגן יבנה.

לכל הפרק הייתה תחושה של סרט דוקומנטרי יוקרתי על ריאליטי של תחרות אופנה יותר מאשר התחרות עצמה. המעצבים, השופטים, ואפילו הבגדים עצמם, נדחקו לשוליים לטובת מופע הלייף-סטייל של היידי וטים. זה ניכר מבחינתי בעיקר בתצוגת האופנה, שהייתה מרשימה כאירוע אך היה קשה לשים לב במהלכה לבגדים עצמם. גם השופטים בפרק לא ממש השאירו חותם עדיין. המסקרנת מכולם מבחינתי היא נעמי קמפבל, שלא נודעה בזכות היותה פרח קיר אלא יותר בזכות קריירת דוגמנות העל שלה והצטיינות בספורט ידויי הסמרטפונים בעוזרות אישיות. לצידה אפשר למצוא את ז'וזף אלטוזארה (חתיך!), ניקול ריצ'י וקארין רויטפלד, העורכת המיתולוגית של ווג צרפת. כרגע "לגזור ולתפור" מזכירה קצת נובוריש שמנפנף בכספו הרב ובקשריו עם ידועי שם, וחבל שכך. עם קצת פחות אוירה וקצת הרבה יותר תכלס, יש לה פוטנציאל להיות לא פחות טובה מהמותג הוותיק ממנו נגזרה ונתפרה, ועם כל הכבוד לקוסמופוליטיות ולאפיל של ערים כמו ניו יורק, פריז וטוקיו, שגם אליה אמורים להגיע במהלך העונה, אני מקווה שיתנו גם קצת כבוד לגן יבנה.

לגזור

לאחר שסיימתי לצפות בעונה כולה, לשמחתי מקצת הדברים שהפריעו לי בפרק הראשון השתפרו במהלכה. יתכן שזה גם קשור לדינמיות של התוכנית, ככל שהודחו משתתפים מהתוכנית ניתן יותר זמן מסך לנותרים, גם אם לא באופן שוויוני. גם לתהליך השיפוט ניתן יותר נפח, במהלך התצוגה ואחריה, אך מלבד נעמי קמפבל שכצפוי מראש התבלטה (ובאופן אישי עשתה עלי רושם של אדם חם ואכפתי), הם עשו רושם של מקהלה אחידה ומונוטונית משהו. כשהקאסט הוטס לטוקיו, ניקול ריצ'י נעדרה מפאנל השופטים ואת מקומה תפסה הבלוגרית ואושיית האופנה קיארה פראני. וואלה, לא ממש הרגשתי את חילופי האושיות. בתכלס, הרגעים המעניינים ביותר במהלך השיפוט היו כשקמפבל וקלום התנצחו על משהו. הבעיה העיקרית שלי עם תהליך השיפוט היא האשליה כאילו למעצבים יש יכולת להשפיע על גורלם בדיון, מילא שזה בולשיט, זה בולשיט אכזרי. אחרי שמעצב נקרע לגזרים הוא נדרש לשכנע בעזרת איזו קלישאה גנרית מדוע הוא לא כזה כישלון, זה עצוב ומיותר והייתי מוותרת על זה בשמחה. בפרויקט מסלול נתנו גם יותר מקום לשאר המעצבים ולקהל להיפרד מהמעצב המודח, כאן זה פשוט יאללה ביי.

הייתי שמחה לחתוך מהתוכנית גם את כל הקטעים של טים והיידי. נכון שתמיד היה משהו חמוד בדינמיקה ביניהם, אבל המינונים, הוי, המינונים! כל הקטעים המתוסרטים בהם היא קורעת לו את הצורה בסייף או שהם הולכים לצייר הקריקטורות הגרוע בעולם היו כה מייגעים מבחינתי ותופסים זמן יקר שהיה יכול להיות מוקדש למעצבים וליצירה. לאמזון, מסתבר, יש המון כסף לבזבז, אז הם יכולים להפיק לשני אלו ספין אוף שמוקדש להם ולחברותם רבת השנים, אני בטוחה שזו תהיה תוכנית מצוינת בה לא אצפה לעולם.

זה נראה כאילו התוכנית לא לגמרי סגורה על הצורה בה היא תבדל מ"פרויקט מסלול" הקלאסית. האם היא הגרסה המסחרית יותר שלה? (הבגדים הזוכים נמכרים באמזון, ולכן צריכים להיות מסחריים דיים כדי להימכר), האם היא בת הדודה העשירה והראוותנית? או שמא גרסת הדוקו גבוהת המצח? מקווה שבעונה הבאה היא תעלה על המסלול ותראה פחות כמו הפרויקט הפרטי של היידי וטים.

לגזור ולתפור
לגזור ולתפור, פוסטר עונה 1. אמזון פריים
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

המירוץ למיליון אולסטארס
לחיים, לממון ולשנה הבאה במרוץ למיליון

האם זהו סוף המרוץ? על העונה האחרונה של "המרוץ למיליון" הישראלי ועל העונה הראשונה של "המרוץ למיליון" האמריקאי

דוקטור הו, עונה 11
דוקטור הו, עונה 11 – דוקטור הו-למרק

מה הקשר בין העונה האחת עשר של דוקטור הו, וערוצי הולמרק והחינוכית? רמונה אסול מסכמת את העונה

פרויקט מסלול 12
פרויקט מסלול 12, פרק האיחוד: חייבים לדבר על הלן

על פרק האיחוד של 'פרויקט מסלול' והאופן בו השתקפו בו שתי הבעיות הגדולות של תכניות הריאליטי בשנים האחרונות: הבריון המתקרבן והתערבות ההפקה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.