ככה לא מתנהגים


על שני הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה "ככה זה" בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן

שאולי: אחרי כל מה שעברתי אני צריך לבוא לשבת בבית לחכות לטכנאי של מייבש?

אירנה: רצית להישאר בחיים, אלה החיים מאמי

("ארץ נהדרת", שאולי ואירנה בבית החולים, פרק הסיום)

דנה מודן ואסי כהן שבו לשתף פעולה בסדרה "ככה זה" אחרי כ-14 שנה מאז שיתוף הפעולה הקודם והמצליח שלהם, "אהבה זה כואב", ואין ספק שהדבר מעורר ציפיות, וזה מעניין כיוון שציפיות (או העדרן), הוא הנושא שעלו בי הכי הרבה מחשבות לגביו לאחר הצפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה.

כבר בשם הסדרה "ככה זה" אפשר לראות רמז לכך שהדברים הם כפי שהם ואין מעבר, או במילים אחרות "אין למה לצפות". כשמבינים שהסדרה עוסקת בבחורה חרדתית (מודן), שרוצה לחיות, אך לא מצפה ליותר מדי מהחיים, ובבחור דיכאוני (כהן) שחושב באופן כללי שהחיים הם לא מציאה גדולה, תחושת האפרוריות הקיומית רק מתעצמת. אולי זו הסיבה שגרמה לכך שלאורך הצפייה בפרקים הראשונים הדהד בי הדיאלוג המצוטט מ"ארץ נהדרת", דיאלוג המעיד על כך שהחיים אינם אלא שרשרת של משימות שגרתיות וחסרות ברק, ושציפיות למשהו טוב באמת שיקרה בעתיד, אחרי שהרע יחלוף, בדרך כלל נכזבות. 

הציפייה מקומדיה

אחד הדברים הבסיסיים שניתן לצפות לו מתוכן המוגדר כקומי הוא שיהיה מצחיק. העובדה שהסדרה 'ככה זה' מוגדרת כקומדיה מעוררת אם כך אף היא את אותה הציפייה, והעובדה שאסי כהן, אחד הכוכבים הקומיים הבולטים של "ארץ נהדרת" משחק בה את הדמות הראשית, גורמת לאנשים להעלות חיוך על פניהם (או צחוק רם ומתגלגל ככל שמדובר בקהל שהיה בהקרנה של השקת הסדרה), עוד ברגע הראשון שבו הם רואים את דמותו בפרק, לפני שאפשר להבין מיהו ומהו.

אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים רמונה, שותפתי לצפייה, אמרה לי שהסדרה לא הצחיקה אותה, שהדיכאון שמלווה את הסדרה ותחושת הכבדות המציאותית שלה החניקו את הקומי, שמראש לא היה חזק, ושכדי שבדיחה שחורה תעבוד, היא צריכה להיות באמת מצחיקה, אחרת היא סתם שחורה. לכן בעיניה הפרקים היו מעניינים, ומה שתואר בהם היה לה מוכר, אבל מצחיק זה לא היה. אני לעומת זאת טענתי, "אבל אני צחקתי…".

כשניסיתי להבין את ההבדלים בין חוויית הצפייה שלנו, חשבתי על כך שאחד הדברים שיכול לעורר את הצחוק, הוא בדיוק המרחק בין הציפיות לבין המציאות. אנחנו לא מצפים שמי שלוקח כדורים למניעת התקרחות (שיוצרים אשליה של איכפתיות מהעתיד), ימשיך וייקח באותה הזדמנות את כל סוגי הכדורים שיש ברשותו כדי לסיים את חייו כי זה אומר שלא יהיה לו מספיק עתיד שבו הכדורים למניעת ההתקרחות ישפיעו . אנחנו גם לא מצפים שמי שמנסה להתאבד, ורק רוצה למות בשקט יופרע באותו הזמן על ידי מישהי שבדיוק עוברת התקף לב, וצריכה מישהו שיהיה לידה. והסדרה מיטיבה לתאר סיטואציות כאלה, שבהן הסכסוך הפנימי של הדמויות בא לידי ביטוי במפגש עם המציאות, או שבהן הדמויות נתקלות במציאות שלא תואמת את הציפיות שלהן, ויש בזה אכן אלמנט קומי בעיניי.

אולם מה שעבד עבורי בפרק הראשון, פחות עבד בפרק השני, כי בו שמתי לב, שגם אם ההפתעות הללו מצחיקות אותי, וגם אם כאדם אופטימי אני מוצאת גם בהפתעות שליליות הוכחה לכך שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, ואסור להתייאש, ההפתעות הללו הרבה יותר מצחיקות אותי כשהמרחק בין הציפיות למציאות הוא לטובת המציאות והתקווה (כמו שהיה נראה לי שקורה בפרק הראשון, שבו ידעתי ששום דבר רע באמת לא יקרה לאף אחת מהדמויות), מאשר כשהפער הזה הוא לרעת המציאות, והאכזבה בטוח שתגיע, כי אם לדמויות שגם ככה לא מצפות להרבה, נכונות רק אכזבות, אז זה באמת מפסיק להצחיק באיזשהו שלב.

צילום ורד אדיר באדיבות yes
צילוםן ורד אדיר, באדיבות yes

הציפיות מהחיים

שמחת חיים היא אותה תכונה חמקמקה, המאפשרת לאנשים ליהנות גם בשגרה האפורה, בעוד שדיכאון הוא מצב שבו קשה לשמוח גם כאשר מה שקורה בחיים הוא חיובי ונחשב לטוב ולמשמח מבחינה אובייקטיבית. שני גיבורי הסדרה מוצגים כגיבורים שאין בהם שמחת חיים, הוא לא ידע להעריך את מה שהיה לו בחיי נישואיו בזמן שהיה לו, וכשהוא עזב את משפחתו הוא הופתע לגלות שהוא אפילו אומלל יותר ממה שהוא היה קודם. לרגעים הוא נראה כמנסה להיאחז בתקווה שמעשה כלשהו יגרום לו לחוש איזושהי שמחה, או משהו שמתקרב לזה, אך לא מצליח, ואילו הדמות הנשית הראשית נראית כמי שהשלימה עם העובדה ששום דבר מסעיר כבר לא יקרה לה בחיים, ואולי עדיף לה בלי סערות, זה לא בריא ללב.  

באופן בלתי מודע אפילו, כבחורה שאוהבת סיפורי גאולה על אנשים שכבר איבדו כל תקווה ולפתע מוצאים האחד את השני והמפגש ביניהם מפיג את בדידותם הקיומית ומפיח בהם חיים, אין ספק שהמפגש בין הדמויות הראשיות יצר בי ציפיות לגאולה שכזו. אך אין גם ספק שהאופן שבו הסתיים הפרק השני היה כמקלחת מים קרים על הציפייה הזו. לא כל מפגש יכול לרפא פצעים נפשיים עמוקים, לפעמים, הוא אפילו יכול ליצור פציעות חדשות, מה גם שבעצם זה לא מציאותי לצפות שמהחיבור בין האנשים בהכרח תצמח גאולה, ייתכן מאוד שבחיים, זה הרבה יותר הגיוני שזה לא יקרה. האם לא צריך להעריך את הסדרה על כך שהיא לא באמת מציעה את המפלט הזה (או לפחות לא כל כך מהר), כי "ככה זה בחיים"?

אני עדיין חוככת בדעתי לגבי התשובה לשאלה הזו, כיוון שבין אם הציפיות שלנו בחיים הם שיקרו לנו הדברים הגדולים החשובים והמשמחים, ובין אם הציפיות שלנו מהחיים הם שנדע לשמוח בחלקנו הקטן והיום יומי, לי תמיד יש ציפייה מאנשים שלפחות יהיו אנושיים בהתנהגות שלהם כדי שיהיה לי אכפת מהם ומהחיים שהם צריכים להתמודד אתם.

ולכן, למרות שאני לא יודעת אם הסדרה אכן מציבה לגיבורים בעתיד יותר אכזבות משמחות, הרי שכבר בהווה אני ספקנית לגבי מידת החיבה שאני רוחשת לדמויות הראשיות.

 

צילום ורד אדיר באדיבות yes

הציפיות מבני אדם

 

אין ספק שמבני אדם אמיתיים, אנחנו מצפים או מתאכזבים באופן שונה מאשר מדמויות טלוויזיוניות, ואין ספק שלכל אחד קריטריונים אחרים לגבי סוגי הדמויות הטלוויזיונית שמצליחות להיכנס לליבם. אולם לי יש ציפייה שדמויות שמצפים ממני לעקוב אחריהן ולרצות בטובתן יהיו כאלה שימצאו חן בעיני מבחינה אנושית, הן לא חייבות להיות מושלמות, אבל הן כן צריכות שיהיה באופיין איזשהו חוט שיצליח לגרום לי להזדהות אתן ולהבין מה עובר עליהן, ואני חוששת שבינתיים אני עדיין מחפשת אחר החוט הזה.

הגיבור הראשי מצא חן בעיניי פחות ופחות ככול שהכרתי אותו יותר, והיא הייתה יותר קלה לעיכול, אך היה משהו כל כך חסר אישיות בהתנהלות שלה, שהיה קשה באמת להבין אותה ולכן גם להזדהות איתה.

חוסר ההבנה שלי לדמותה נבע בין היתר מכך, שלא הראו לנו עליה שום דבר בחיים שיש לה בו עניין אמיתי למעט עישון אולי, והפסיביות שלה בפרק השני על רקע החיזור האגרסיבי שלו, גרמה לי לתהות לא רק מה היא מרגישה לגביו, והאם יש לה בו איזשהו עניין אמיתי, אלא האם היא מצליחה להרגיש משהו בכלל.

לעומתה, עליו כעסתי במהלך החיזור שלו אחריה, כיוון שראו שהוא ראה שעבורה קיום יחסי מין יכול להיות סיבה לחשש לבריאותה, אבל זה לא באמת עניין אותו כל עוד היא נותנת לו אור ירוק. התנהגות שהייתי סלחנית יותר כלפיה אם לפחות הסיבה שהוא רצה לשכב אתה הייתה היא עצמה, ולא הרצון שלו להתגבר על הפרידה מאישתו. אם כי, הכעס שלי נגדו התחיל להיבנות עוד קודם והגיע לשיאו כאשר הוא שיתף אותה באופן שבו הוא דמיין את ההתאבדות שהוא מתאווה לה, ואיך הוא מתנחם במחשבה שאישתו בנפרד תצטער על מותו כשהיא תאלץ להסביר לילדיהם למה אבא התאבד, בלי שום מחשבת חרטה על האופן שבו ההתאבדות שלו תפגע בילדים. הוא כמובן גם לא קיבל שום נקודות זכות כשהסתבר מהדברים שהוא אמר למי שהייתה אישתו, כשהוא ניסה לחזור אליה, שהדברים שבהם הוא האשים אותה בהם בפני אחרים, היו בעצם המגרעות שלו.

ככה זה, צילום אוהד רומנו באדיבות yes
ככה זה, צילום אוהד רומנו באדיבות yes

הציפיות מהמשך הסדרה

כרגע אני יכולה רק לומר שהאירועים בשני הפרקים הראשונים היו מספיק מעניינים ומסקרנים בעיניי כדי לגרום לי לרצות להכיר את הדמויות יותר, ולראות מה קורה אתן בהמשך. כבחורה אופטימית אני גם מקווה שההיכרות העתידית שלי עם הדמויות, וההתפתחות שלהן, תהפוך אותן לדמויות שיהיה לי קל יותר לאהוב ולעקוב אחריהן ולרצות בטובתן. כי ככה זה אצלי, דמויות שלא אכפת לי מהן, ושתמיד מה שקורה להן הוא מאכזב. יורדות מרשימת הצפייה שלי. גם אם האופטימיות שלי גורמת לכך שזה קורה זמן רב אחרי שזה היה אמור לקרות באמת…

הסדרה "ככה זה" משודרת בימי רביעי בשעה 22:00 ב-yes Edge. 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.