החיים על פי נד, זואי וצנובר

נד זואי וצנובר

כמה מחשבות על יכולת ההבנה של המציאות בעקבות צפייה בטלוויזיה ולהיפך

קרה לכם פעם שחשבתם שאתם מבינים משהו, אבל רק אחרי שעברתם או חוויתם חוויה כלשהי פתאום הרגשתם שעכשיו אתם מבינים באמת את מה שרק חשבתם שאתם מבינים קודם?

שמעתי לא מעט אנשים אומרים למשל שהם הבינו הרבה יותר את ההורים שלהם לאחר שהם הפכו להורים בעצמם, שמעתי גם רופאים שאמרו שכשנאלצו בעצמם להיות מאושפזים זה פקח את עיניהם.

אנחנו יכולים להאמין שמי שלא צעד בנעלינו לא יוכל להבין אותנו, גם אם הוא יחשוב שהוא מבין, כי יש דברים שאפשר להבין רק דרך חוויית חוויה דומה, אבל אי אפשר באמת לומר לאדם כזה שהוא לא באמת מבין, כשהוא סובר שהוא דווקא כן, כי עד שלא קורה משהו שגורם לבן אדם להבין שההבנה הקודמת שלו הייתה חלקית הוא גם לא ממש יכול להבין שהבנתו מוגבלת.

סדרות טלוויזיה, ממש כמו ספרים או סרטים או כל יצירה עלילתית אחרת, יכולות לשמש כלי כזה שעוזר לנו לפעמים להיכנס לנעליהם של אחרים, ולחוות דרכן דברים שלא חווינו בפועל, וכך גם להבין את העולם שסביבנו טוב יותר, אם כי לפעמים קורה גם ההיפך, ודווקא מתוך הבנה נוספת של העולם שסביבנו, אנחנו יכולים פתאום להבין את היצירה או לחילופין להרגיש שמי שכתב את היצירה לא ממש הצליח לתפוס את מורכבות הסיטואציה ולהעביר אותה הלאה.

שלוש סדרות גרמו לי לאחרונה לחשוב על הנושא הזה לא מעט.

 

נד זואי וצנובר
נד - TM & © 2008 Warner Bros. Entertainment Inc. All Rig, זואי - Danielle Levitt/NBC באדיבות yes, צנובר - צילום מסך, כאן 11

הראשונה שבהן היא  "הפלייליסט של זואי" העוקבת אחר זואי, מתכנתת מחשבים במקצועה, בת למשפחה אוהבת ותומכת שאביה חולה במחלת ניוון שרירים סופנית, ושעקב רעידת אדמה המתרחשת בזמן שהיא עוברת בדיקת MRI היא מקבלת כוח על מוזר: את היכולת לשמוע את מחשבותיהם הכמוסות של האנשים שבסביבתה כשירים ידועים.

בפרק הראשון של הסדרה זואי, שנדלקה על סימון, אחד העובדים החדשים בחברת ההייטק בה היא עובדת, שומעת אותו שר את "Mad World" של "Tears for Fears". הכאב שבשיר, שדי סותר את שמחת החיים שהוא משדר בעיניה בדרך כלל, גורם לה לפנות אליו ולדובב אותו. כך היא מגלה שאביו התאבד חמישה חודשים קודם לכן, ועד כמה הדבר קשה לו. היא מעודדת אותו לשתף את האנשים בכאבו, ממש כמו שהוא שיתף אותה. אך מסתבר שאותה היה לו קל יחסית לשתף, כי היא הקדימה וסיפרה לו על אביה הסיעודי, והוא הרגיש שהוא מדבר עם שותפה לצער. לעומת זאת כאשר על פי עצתה של זואי הוא משתף את ארוסתו (עוד גילוי שזואי מגלה לדאבונה אחרי שהיא יוצרת איתו קשר) זה הדיווח שזואי מקבלת על כך: "אני מניח שהיא הבינה טוב יותר איך מות אבי השפיע עליי לאחרונה, אז החלק הזה עזר, אבל אני חושב שהיא לא קלטה באמת, היא לא חוותה מוות או אסון גדול בחייה, אני לא בטוח שהיא באמת יכולה להתחבר, לא כמוך".

מצד אחד, כמי שחוותה מוות, וחיים עם אב סיעודי יכולתי להבין בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על יכולת הקליטה המוגבלת של אנשים מסוימים את משמעות הכאב שלך, מצד שני כמי שחוותה מוות וחיים עם אב סיעודי חשבתי לי גם לאחר סיום הצפייה בעונה הראשונה של "הפלייליסט של זואי", שהסדרה עצמה לוקה קצת ב"סימוניות", כלומר בפחד לשתף במלוא הצער והכאב מתוך תחושה שהצופים לא באמת יוכלו להבין את זה, או מתוך פחד להבריח את הצופים שלא חוו צער או אסון גדול בחייהם.

אהבתי את זה שהסדרה עסקה בנושא ההתמודדות עם בן משפחה סיעודי שמצבו הולך ומתדרדר, נושא חשוב שלא מגיע הרבה אל המסך, אך היה משהו סטירילי בעיסוק של הסדרה בנושא הכאוב הזה.

הסדרה לא הציגה את הצד הפיזי הקשה של טיפול באדם סיעודי שלא יכול לזוז, והתרכזה הרבה יותר בקושי הנפשי של המחסור בתקשורת אתו, שנפתר באמצעות היכולת הקסומה של זואי לשמוע אותו שר, וכמה אמצעים טכנולוגיים שהיא קידדה (למרות שקיימים בשוק כבר הרבה זמן לא מעט אמצעים טכנולוגיים אחרים לאותה מטרה). תוך פרק אחד גם הצליחו בסדרה למצוא לאב מטפל סיעודי מותאם ברמת המרי פופינס. מה גם שהסביבה מעולם לא באמת הקשתה על בני המשפחה את החיים עם אדם סיעודי, עניין שבלט במיוחד כשהבוסית של זואי (לורן גראהם בתפקיד נהדר) עודדה אותה להקדיש את זמנה לאביה הגוסס ולא לחשוב על עבודתה. יחס שנראה לי שרוב האנשים שנאלצו לתמרן בין משפחה, עבודה וטיפול בהורים היו יכולים רק לחלום עליו.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני עדיין רוצה לומר שזה לא הפריע לי למצוא את הסדרה מהנה מאוד לצפייה (היא מומלצת במיוחד למי שאוהב לראות ביצועים לשירים מוכרים המקבלים משמעות נוספת) ושפרק 8 בעונה הראשונה היה מופתי בעיניי.

זואי ואביה, הפלייליסט של זואי
זואי ואביה, "הפלייליסט של זואי" - James Dittiger/NBC באדיבות yes

הסדרה השנייה שאני רוצה להתייחס אליה ושנראה שאין ממש צורך להציגה ובכל זאת אעשה זאת היא "שעת נעילה" של ערוץ כאן 11, המספרת את סיפור מלחמת יום הכיפורים דרך עיניהם של אבינועם, חייל מודיעין שאין מקשיבים לאזהרותיו, מרקו, אלוש ומלאכי, כמה מחברי "הפנתרים השחורים" הלוחמים בשיריון, מני, אב מפורסם המחפש את בנו המשרת ביחידה בגולן, ודפנה, קצינת ח"ן שדואגת לחברה יואב, המפקד שנשאר במוצב החרמון ברמת הגולן ביום הכיפורים בניגוד לתכנון.

"שעת נעילה" בניגוד ל"פלייליסט של זואי" ממש לא חסה על הצופים בה מפני מראות קשים, וחלקי גופות מתעופפים באוויר הם לא מופע נדיר בה. אבל זה לא מונע ממנה לעורר ויכוח בין הצופים לגבי מידת האמינות שאפשר לייחס למוצג בה, החל ברמת הדיוק ההיסטורי, עבור ברמת הדיאלוגים, וכלה ברמת השימוש בפיאות שיער בסדרה. יחד עם הביקורת על אמינות הסדרה, יש לא מעט אנשים שהצפייה בסדרה מעוררת בהם פלאשבקים לתקופות הלחימה שלהם, ולוחצת אצלם על טריגרים רגישים מאוד.

כמי שלא לחמה בחזית מעולם, וגם לא ממש מכירה את העולם הצבאי מקרוב, אני רוצה לדבר על רגע אחד בסדרה שגרם לי להבין פתאום יותר לעומק משהו על המציאות ועל הימצאות במצב של סכנה קבוצתית כשאתה היחיד בקבוצה שמוכן להודות בכך שהמדובר בסכנה ורוצה להימנע ממנה.

אבינועם, חייל המודיעין ההיסטרי, והבעלים של קיפוד לבן בשם צנובר, הוא לכאורה הדוגמה הקלאסית של המצב הזה, את אותות האזהרה שהוא שומע בקשר לגבי המלחמה המתקרבת איש לא לוקח ברצינות.  אבל הסיטואציה שלו שיש בה מן הסתם גם משל לאזהרות מודיעין שהתעלמו מהן לפני מלחמת יום הכיפורים, הייתה עצומה מדי מכדי שהיא תטביע בי הבנה חדשה משמעותית. הסצנות של היגררות אל סיטואציית סכנה מחוסר ברירה שאני רוצה לדבר עליהן הן אלה המתרחשות בזירת הקרב של הטנקיסטים בדרום רמת הגולן בסוף הפרק השני ובתחילת הפרק השלישי.

מייד לאחר שסגן אבירם, מפקד מחלקת השריון, נהרג בקרב, כספי, סמ"ר המחלקה, נכנס להלם קרב, ודורש מהחיילים להתקדם לכיוון ציר החניונים עם שני טנקים וללא כוח אש. מרקו מתנגד בטענה שזו התאבדות ושכספי לא כשיר לפקד במצבו, ואלוש, חברו לפנתרים השחורים, מנסה לפשר בינו לבין כספי ולשכנע אותו שעליו עדיין לקבל על עצמו את הציות לכספי, גם אם ברור לעין כול שכספי לא חושב בהגיון. בלי הרבה מילים אלוש שדבק בפקודות של כספי, כמו רומז למרקו במבטו, שאם הוא לא מוכן לעשות את זה בשביל כספי, שיזרום עם הפיקוד של כספי בשבילו, ומרקו מתרצה. גם בתחילת הפרק השלישי, לאחר שכספי יורה בטעות בכוח צה"ל, ונשאלת השאלה לאן ממשיכים מכאן מתרחשת סצנה דומה, כשלמרקו יש אפילו סיבות יותר טובות להאמין שכספי לא כשיר בשום פנים ואופן להוביל אותם, ועדיין הוא לא מצליח לשכנע את חבריו לא ללכת בעקבות הנהגתו של כספי.

 

איכשהו הסיטואציה הזו החזירה אותי לאסון נחל צפית בנגב בו נהרגו תשע נערות ונער, תלמידי המכינה הקדם צבאית "בני ציון", שיצאו לטיול  גיבוש בנחל  למרות שהיו התראות כנגד טיולים באזור מחשש לשיטפונות בנחלים, חשש שהתממש.

אחד הדברים שחשבתי עליהם רבות בזמנו היה הדיווח החדשותי על כך שערב לפני היציאה לטיול כתבה אחת התלמידות:  "אני לא מאמינה שאני אשכרה יוצאת לטיול במזג אוויר כזה. זה לא הגיוני שנלך למקום שהכול שם שיטפונות. זה להתגרות בגורל. אנחנו נמות. אני רצינית"

והנה למרות החששות המוצדקים שלה שהיא אף הביעה אותם, היא בכל זאת יצאה לטיול שממנו לא חזרה, ותהיתי איך זה קורה שקול ההיגיון הפנימי שלך נכנע לקולות חיצוניים גם במצבים מסכני חיים, וכשראיתי את מרקו ואלוש באותן סצנות פתאום הרגשתי שאני מבינה איך זה קורה, איך התקווה שאולי בכל זאת יש היגיון בניווט של הפיקוד, וההבנה שאף אחד אחר לא מוכן להיות זה שמפחד כמוך, ואתה תיהפך ליוצא מהכלל, יכולה להביא אנשים לשתף פעולה עם התנהלות שהם מוצאים אותה מסוכנת ולא הגיונית.

מרקו, "שעת נעילה"
מרקו, "שעת נעילה" - צילום ורד אדיר, כאן 11

רק מעניין לציין לגבי העניין הזה ששני פרקים אחר כך מרקו שוב נמצא בוויכוח עם אלוש בנסיבות דומות. אלוש טוען שהם צריכים להישאר בגזרה עם הצנחנים כי לא מפקירים חברים מאחור, ואילו מרקו סובר שהם צריכים לחזור  חזרה עם צוות החילוץ למרות שהחילוץ יכול לפנות את הטנקיסטים בלבד, כי לא כולם צריכים למות. גם בפעם הזאת מרקו משתכנע להישאר בסופו של דבר מסיבות של לחץ קבוצתי, אך למרות שגם בפרק החמישי הבחירה היא כביכול באופציה ההתאבדותית, לעניין ההשוואה שלנו יש הבדל גדול בין הפעם הזו לפעמים הקודמות בעיניי.

ההבדל הוא שבפרק השלישי, הבחירה היא הליכה בעקבות פיקוד שבפירוש רואים שהוא לא מצוי במצב כשיר לפקד על שום דבר, ושהפקודות שלו מסכנות חיים, ולמרות זאת קשה לחיילים לסרב לפקודות ולא להישמע להם. בעוד שבפרק החמישי, ההישארות בגזרה עם הצנחנים כדי לא להפקיר אותם, לא נעשתה על דעת הפיקוד, אלא הגיעה משיקול הדעת של החיילים בשטח, שראו חשיבות רבה יותר בערך הערבות ההדדית מאשר בהצלת עורם.

 

הסדרה השלישית שאני רוצה להתייחס אליה היא "החיים  על פי נד". גיבור הסדרה, נד, "אופה הפאי", ניחן  ביכולת להקים אנשים לתחייה על ידי מגע ידיו, אולם מגע נוסף שלו בהם ממית אותם שוב, והפעם לנצח. אם הוא לא נוגע שוב באדם שהחייה תוך דקה, מישהו אחר בקרבת מקום מת במקומו. לכן הוא משתמש ביכולותיו בעיקר כדי לעזור בפענח פרשיות רצח על ידי החזרת הנרצח לחיים לכמה שניות בהן ינסה לספק כמה שיותר פרטים על נסיבות מותו, לפני שיומת שוב. אולם כאשר נד מגלה שצ'אק, אהובת ילדותו האבודה, מתה הוא מעיר אותה לחיים בכדי להשאירה.

הסדרה הזו לעומת השתיים האחרות המוזכרות בכתבה הזו  עלתה לאוויר בשנת 2007, ולא יצא לי לחשוב עליה כבר שנים, עד שפתאום לפני כמה שבועות במהדורת חדשות לילית אני שומעת על בית אבות באיטליה שיצרו בו חדר מיוחד שבו הקשישים יוכלו לחבק את יקיריהם מבלי להסתכן.

 

התמונות המציגות את הקשישים מחובקים מבעד לניילונים הזכירו לי במיידית את הפתרון שמצאו בסופו של דבר נד וצ'אק כדי שיוכלו להתקרב פיזית האחד לשני. וכשאני חושבת על זה אני פתאום מבינה שמגפת הקורונה הפכה את כולנו לסוג של נד, כאלה שהקרבה שלנו ליקירנו עלולה לסכן את חייהם (למרות ההבדלים הטכניים הברורים באופן הסיכון, מגע ישיר מול העברה טיפתית, מוות בטוח מול הידבקות במחלה שתוצאותיה לא ברורות וכו'). מה שגרם לי להרגיש שאני יכולה פתאום להבין את הכאב של נד ברמה האישית הרבה יותר. נד לצערו יצטרך לשמור על הריחוק לכל חייו, ההגבלות עלינו הן זמניות, ואני מקווה שיחלפו כמה שיותר מהר, ועד אז, שנזכה לבריאות ולעוד הבנות רבות בעקבות התבוננות בחיים ובטלוויזיה.

 

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

להרוס אותך, עונה 1, פרק 12

להרוס אותך, עונה 1, פרק 12 – שלושה סיפורים מעל ומתחת למיטה

דיון בפרק "מות האגו" (Ego Death), פרק סיום העונה הראשונה של "להרוס אותך"

סמוך על סול, Greg Lewis/AMC/Sony Pictures Television

סמוך על סול, עונה 5, פרק 10 – האהבה מקלקלת את השורה

דיון בפרק "משהו בלתי נסלח" (Something Unforgivable), הפרק האחרון בעונה החמישית של "סמוך על סול"

אן, עם הצמות, נטפליקס

רק בגלל הלוח – אן שרלי חובטת בראשו של גילברט בלוח הצפחה, פמיניזם או אלימות?

השוואה בין סצנת שבירת הלוח בספר הילדים הקלאסי "האסופית" לבין אותה הסצנה ב"אן עם הצמות", העיבוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.