אחוזת דאונטון הינה עונג טלוויזיוני חינני, אך עד כמה האידיליה המוצגת בה היא אחיזת עיניים נוחה מדי עבור הצופה המודרני? על העונג המתעתע שבביקור בעולם של אתמול, ועל מתקני העולם והמורדים שבו, בעונה הראשונה של אחוזת דאונטון (ספויילרים לכל העונה)
יש משהו מענג בשיטוט בשביל שנראה שכבר צעדת בו, זו הייתה התחושה שלי מהעונה הראשונה של "אחוזת דאונטון", שרק כעת, באיחור לא אופנתי, צפיתי בה. אלו לא רק התלבושות התקופתיות, הנופים המוכרים או השחקנים שתמיד נעים להיפגש איתם (היוש דיים מגי סמית'), אלא גם קווי העלילה שמרפררים ליצירות מוכרות ואהובות. הפרק הראשון נפתח בידיעה על אסון הטיטניק, אסון שמשפיע ישירות על המשפחה בדאונטון ועל כל נספחיה משום שאחד הנספים הינו פטריק, מי שאמור לרשת את תואר הרוזן ואת האחוזה משום שלרוזן הנוכחי אין בנים, ובנות אינן יורשות – ממש כפי שבנות בנט מ"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן אינן יכולות לרשת את ביתן והוא יועבר לבן דודן מר קולינס, וכפי שגם בנות אליוט מ"הטיית לב" שלה אינן זכאיות לרשת את נחלת אביהן הברונט ואף היא תעבור עם התואר לחזקתו של דודן עלום שמעולם לא פגשו. הדרך הראויה לתיקון המעוות הינה כמובן חתונה בין היורש לאחת מבנות המשפחה המנושלות, והן מר קולינס והן מר אליוט מעוניינים בכך (מר קולינס עם ג'יין ולאחריה אליזבת, ולצערה של מרי נחטף בזדוניות ע"י שרלוט לוקאס לפני שהגיע אליה, ומר אליוט עם אן), אך מסתבר שלבנות יש תכניות אחרות. גם מר מתיו קרולי, עו"ד מהמעמד הבינוני שמגלה יום אחד שבעזרתו הנדיבה של קרחון ענק יהפוך לרוזן ובעל אחוזה, מצפה במרמור ש"ידחפו לו את אחת הבנות", ומגלה שמבחינת הבת הבכורה והיפה מרי, הוא עצמו לא יותר מאשר מר קולינס נדחף והמוני. אבל כבוגרת הפקולטה לרומנטיקה ע"ש אליזבת ודארסי, אני יודעת שהפגישה הראשונית הלא מוצלחת בין מרי למתיו אינה סותמת את הגולל על הזיווג הזה, אלא להפך, ועכשיו נותר לי רק להתרווח על הספה ולחכות שזה יקרה.
אסון הטיטניק הוא הכוח שמניע את העלילה, אבל לי הוא הזכיר גם את האם הרוחנית של דאונטון, הסדרה "על אדונים ומשרתים" משנות השבעים, שבה קיפחו את חייהם באסון ליידי מרג'ורי, אחיה ואשתו. הליידי באחוזת דאונטון הינה קורה, אמריקאית עשירה במוצאה שהרוזן התחתן איתה מטעמים כלכליים, כדי שיוכל בעזרת הונה להמשיך ולתחזק את האחוזה, ממש כפי שהאצילים הבריטים ב"The Buccaneers" ע"פ ספרה של אדית וורטון (שגם עובד לסדרה טלוויזיונית בריטית), מחפשים שידוך הגון עם הנערות האמריקאיות העשירות שבאות לאנגליה כדי למצוא בעל אציל. למזלה של קורה, בעלה האנגלי קורץ מחומר הגון יותר מאשר גיבוריה של וורטון, ולפי עדותו גם התאהב בה לאחר הנישואים, כי דאונטון קרובה ברוחה לאופטימיות האוסטנית יותר מאשר לפסימיות הוורטונית, וזו עוד סיבה שגורמת לצפייה בסדרה להיות כה נעימה, אפילו האסון הגדול ביותר מחליק בסימפתיות מנומסת עם תה ורקיקי חמאה, השמעתם על אסון הטיטניק? עסק ביש, הלא כך? התכבד נא בעוד רקיק, קשישא.
יש המגדירים את "דאונטון" כסבוניה תקופתית, וכנראה שאכן כזו היא, אך כמי שצפתה בעבר בסבוניות בריטיות כדוגמת "איסטאנדרס" ו"קזואלטי", אני מוצאת אותה שונה מהן מהותית בכך שתסריטאיה אינם נחושים לייסר את דמויותיה בשלל אסונות, משל היו איוב האומלל מארץ עוץ. אין תלאה וסבל שלא ירדו למשל על שוכני רובע וולפורד מוכי הגורל מ"איסטאנדרס" שמעבירים את חייהם מוכי היגון בין מחלות אנושות, תאונות מחרידות, מיתות משונות, אלימות ביתית ומיובאת, התמכרויות למכביר ושאר תופינים. אני מקווה שאף "דאונטון" לא תלקה בתאוות הייסורים הזו בהמשך דרכה ותשמור על הנינוחות שמאפיינת את עונתה הראשונה, בה האסונות הם דברים מצערים שקורים לאנשים אחרים שלא פגשנו בהם או לפחות לניצבים שלא ממש הספקנו להיקשר אליהם, כמו אותו נספח טורקי, האדון פאמוק הנכבד. אם כבר להרוג מישהו, אז לפחות שיהיה זה זר המפר את כללי המשחק, לא באמת אחד משלנו, למרות האנגלית הצחה שבפיו וגינוניו הנאים. מלבד הבשורה על מות היורש באסון טיטניק, מותו של פאמוק, שלא נגרם בצורה שאיננה טבעית, היה מקרה המוות היחיד בעונה, מה שמעיד על כך שיוצריה בהחלט מאמינים בפתגם "להרוג טורקי ולנוח".
אך תחושת הדה ז'ה וו שלי לא נבעה רק מהיכרות קודמת עם ז'אנר הסדרות התקופתיות וגם לא עם אופרות הסבון הבריטיות. מה שהרשים אותי כבר בפרק הראשון הייתה הצגתה של האחוזה ככוורת עמלנית ושוקקת חיים שבה כל פרט ממלא בזריזות וביעילות את תפקידו. בכך לא שונה אחוזת דאונטון מכל מפעל או משרד מודרני (בהנחה שהם יעילים בצורה כה אידילית, כמובן), וכמו במקומות עבודה אלו, יש היררכיה וחלוקת תפקידים. כאשר המשרתים נפגשים בחדר השירות לארוחה, תה או סתם פטפוט, לא קשה לדמיין במקומם עובדים במפעל שמתכנסים במטבחון, בין מכונת הקפה למתקן המים, ומקטרים על ההוראה החדשה של הבוס או מתעדכנים ברכילויות, והנה מנהלת האגף, זאת שאף אחד לא סובל אבל היא יד ימינה של הסמנ"כלית, משחררת עוד אמירה ארסית, והנה ההוא שציפה לקידום וגילה שהתקן אוייש ע"י מינוי של מקורב וכך הלאה. ההבדל בין אנשי דאונטון ובין עובדי מפעל מודרני הוא שבדאונטון לא מייצרים שום דבר ממשי, או יותר נכון, מה שמייצרים שם זה אתוס, דרך שימור אורח החיים היומיומי של משפחה אחת.
ברמה הפילוסופית ניתן לטעון שגם בלא מעט ממקומות העבודה המודרנית לא מייצרים משהו ממשי, וגם כאשר פס היצור פולט לבסוף דבר שיש בו ממש, זה לא בהכרח משהו שיש לו משמעות רבה עבור האנושות, עם כל הכבוד לקצף אמבט בריח פסיפלורה או למעמדי סלולרי בצורת אננס.
כמו בדאונטון, גם במקומות עבודה רבים מנסים לייצר תחושה של גאוות יחידה ומשפחתיות ושייכות, אבל גם כשחברה בת זמננו מצליחה לייצר תחושה כזו אצל העובדים, זהו רק הד חיוור לעומת ההזדהות של אנשי דאונטון עם עבודתם ותחושת המשמעות האישית שהם מפיקים ממנה. כי במפעל מודרני האתוס שמייצרים עבור עובדי החברה הוא משני, תחושת ההזדהות אמורה לגרום לעובד להיות נאמן יותר וחרוץ יותר ובכך להפיק יותר תוצר, בדאונטון האתוס הוא התוצר עצמו. בכל יום עומלים העובדים במפעל לשמר את סגנון החיים הבריטי של האצולה על כל גינוניו וטעמיו. עבור מר קרסון, רב המשרתים ושחקן לשעבר, זהו תפקיד חייו, עבור גברת יוז, סוכנת הבית, זו המשפחה שלא תשרוד בלעדיה ושתדאג לה בערוב ימיה, ועבור המנכ"ל עצמו, הרוזן קרולי, זהו מפעל חיים הגדול ממנו ומצרכיו האישיים והמשפחתיים, חשוב יותר מהצורך האישי שלו לבחור לעצמו בת זוג כלבבו, או מהדאגה לעושרם של צאצאיו הישירים.
תחושת האחריות של הרוזן כלפי המפעל המשפחתי היא זו שגורמת לו לא לערער על תנאי הירושה של האחוזה ולקבל את מתיו קרולי כיורש, למרות שבכך הוא מקפח את בנותיו. מתיו קרולי הוא בן למעמד הבינוני, כלומר, מי שמגיע עם סט ערכים שונה ולכן מורד בתחילה באתוס של המפעל המשפחתי שהוא אמור לרשת. זה מעניין להיווכח עד כמה מהר מתיו מסתגל לאתוס החדש שנראה לו מגוחך בתחילה, וזה קורה לא מתועלתנות אישית חומרית אלא נפשית. מתיו הוא אדם טוב ומצפוני, וכאשר הוא מבין שבהתעקשות שלו שלא לקבל עזרה ממשרתו האישי הוא פוגע בתחושת הכבוד שלו, הוא מרפה. גם בניית הקוטג'ים בכפר מכניסה לחייו משמעות, הוא מתחיל לראות בתפקיד את מה שהרוזן רואה בו ולהזדהות עם מעמדו החדש.
מתיו הוא לא ה"מורד" היחיד באתוס של דאונטון. גם ליידי סיביל מורדת בדרכה במוסכמות החברתיות, אם זו האמונה שלה בזכות הנשים להצביע ולהיות מעורבות בפוליטיקה, או העזרה שהיא מגישה לגוון, החדרנית ששואפת להיות כתבנית (עוד מורדת בסדר הקיים), שנובעת לא רק מהיותה אדם טוב שמעוניין להועיל לסביבתו, כמו אביה, אלא גם מאמונתה שיש לתמוך באנשים, ובפרט בנשים, שמעוניינים לקדם את עצמם בעולם. מתיו וסיביל הם יותר משפרי עולם מאשר מורדים, הם לא מערערים את יסודות העולם שהם משתייכים אליו, רק מותחים קמעה את גבולותיו, מאווררים את המוביליות שלו ומשפרים אותו כדי שיתאים לזמן, כמו חליפת מכנסי ההרמון של סיביל. זה נראה כמו שמלה אבל אלו מכנסיים, אלו מכנסיים אבל כאלו שנועדו לטרקלינים מהודרים ולא לעבודה (אלא אם העבודה שלך היא להתחפש לנסיכה יסמין בדיסנילנד). מכנסי ההרמון של סיביל אולי יזעזעו כמה גבירות חסודות בנשף כזה או אחר, אבל הם למעשה עוזרים לשמר את העולם של דאונטון בכך שהם פשוט מבצעים לו שדרוג ומתיחת פנים.
אבל אם קל יחסית להיות מורד של טרקלינים כשנולדת למעמד העליון, עבור אלו שהגיעו ממעמד נמוך, הדברים אינם כל כך פשוטים. אנו פוגשים בדאונטון גם כמה כאלו, שאינם מסתפקים בהכרת תודה על מקומם בעולם אלא שואפים לשינוי, ולא לכולם יש בהכרח תודעה מעמדית סדורה כמו לטום ברנסון, הנהג האירי החדש והמשכיל שמגדיר את עצמו סוציאליסט. גוון למשל, אותה חדרנית ששואפת להתקדם בעולם, פשוט מעוניינת לשפר את מעמדה וחייה האישיים, ולמרות שהיא עושה לשם כך צעדים (קונה מכונת כתיבה, לומדת קצרנות והקלדה עיוורת בהתכתבות), היא לא הייתה מסוגלת לעשות את קפיצת המדרגה הזו לולא הייתה שם ליידי סיביל שמעודדת, מאפשרת לה להיעלם מהעבודה כדי לגשת לראיונות ואף שולחת קורות חיים עבורה ולבסוף ממש מוצאת לה עבודה אצל בעל חברת התקנת הטלפונים, שהוא בעצמו דוגמה למוביליות חברתית כמי שאימו הייתה בעצמה חדרנית. בסופו של דבר, הסיפור של גוון אינו באמת חותר תחת כללי הסדר הקיים, בכך שהוא משמר דפוסים של פטרונות: בעזרת גדלות הנפש של בת המעמד העליון יכולה גם בת האיכרים להתקדם בעולם. לכן מעניין להתבונן דווקא בדמות שאינה מחכה שייצרו עבורה אפשרויות אלא יוצרת אותן בעצמה ובמובן מסוים, בגישתה הפרקטית לעולם העבודה הכי קרובה ברוחה אלינו, גם אם לא נשוש להודות בכך, כי מדובר בתומס, הנבל של הסדרה.
תומס (נכנס לחדר המשרתים): איזה עצב שפוך על פניכם…
מר קרסון: אני מבקש שתתייחס קצת יותר בכבוד.
תומס: בחייך מר קרסון, אתה תתגבר על זה, הם הרי לא יותר גדולים מאוגר בשלב הזה.
מר בייטס: אתה מוכן לסתום את הפה?
גב' יוז: מסכימה איתך, מה קורה לך תומס?
תומס (מכרסם צנים): כלומר, צר לי, ברור שצר לי, אבל למה אנחנו צריכים לחיות דרכם? הם המעסיקים שלנו, הם לא עצמנו ובשרנו…
ויליאם: תומס, אל תהיה כל כך מרושע… לא נשאר שום דבר בעולם הזה שאתה מכבד?
(עונה 1, פרק 7)
כל גן עדן צריך נחש, ובדאונטון יש אפילו שניים: תומס בארו ושרה או'בראיין. בעולם האידיאלי הזה שפגעי הזמן (עדיין) לא פגעו בו , שיש בו תחושת קהילה וסולידריות הדדית ושבעלי הכוח רואים את חובתם המוסרית לעזור לתמוך בחלשים מהם הנתונים למרותם וחסותם, מסתובבים להם שני נחשים חסרי סנטימנטים שדואגים קודם כול לעצמם ולא רואים בכך דבר רע, ולא בכדי הזרזירה הצטוותה לה עם העורב והללו משתפים פעולה. עד כמה יש סולידריות בין שני הדיסידנטים של דאונטון? לא ברור. לא ראינו עדיין את תומס מסתכן עבור או'בראיין או מסייע לה, בעוד שהיא כן עשתה זאת למענו ברמה מסוימת. מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים את תומס בסדרה אנו מבינים שהוא שאפתן. הוא שואף להיות המשרת האישי של הרוזן אך הרוזן מקבל למשרה הנחשקת את בייטס ומאז תומס עושה הכול כדי להתנכל לו ולגרום לפיטוריו. מלבד זאת הוא מנסה לסחוט את הדוכס שבא להתארח כדי שישכור אותו כמשרתו האישי כשהוא מסתמך על המכתבים הרומנטיים שהדוכס כתב לו בתקופה שהשניים ניהלו רומן סודי אך לדאבונו הדוכס גונב אותם ממנו. הנבזות של תומס לא עוצרת רק בתועלתנות אישית, הוא אומנם מנצל את נערת המטבח דייזי לצרכיו (כדי שתעיד נגד בייטס), אך גם כדי להתעלל בשק החבטות הקבוע שלו, ויליאם, המשרת האישי השני שמאוהב בה. מכיוון שתומס הוא נבלה מוסמכת, קשה להזדהות איתו, אבל ההתייחסות שלו לדאונטון כאל מקום עבודה ולא יותר ואל המשפחה בדאונטון כאל מעסיקים ותו לא, תואמת את השקפת העולם של ימינו אנו יותר מהשקפות העולם של כל אחד אחר בסדרה. קל לראות בתומס כפוי טובה וחסר רגש אנושי כשהוא מסרב להתאבל על ההפלה של הרוזנת כמו שאר המשרתים, אבל הגישה שלו לא שונה מאשר כל עובד רגיל בתאגיד מודרני שהיה מתבשר על אסון פרטי של אחד מחברי ההנהלה. בניגוד לגוון, תומס אינו מחכה שיושיטו לו יד, הוא יוצר בעצמו סיטואציות לשפר את מעמדו, חלקן נכלוליות (כמו האשמת השווא נגד בייטס או ניסיון הסחיטה), אך חלקן לגיטימיות. כשהמלחמה בפתח תומס נבון מספיק כדי להבין שבמלחמה הוא וחבריו למעמד ישמשו כבשר תותחים ולכן מקדים תרופה למכה ומוצא לעצמו ג'וב בחיל הרפואה.
כמי שאינו שותף לאתוס של "טוב למות בעד ארצנו" יותר מאשר לאתוס של "טוב לחיות למען דאונטון", תומס מושם כרשע, וזה נוח מכיוון שהוא בדרך כלל באמת כזה, אבל האם זה באמת מרושע לחשוב על עצמך ולדאוג לטובתך יותר מאשר לדבוק באידאולוגיה שמשרתת אנשים אחרים, שגורלם שפר עליהם יותר ממך? האם התועלתנות האישית של תומס שמתנכרת לאתוס של תקופתו לא זהה למעשה לאתוס שלנו היום? מכיוון שהמשפחה בדאונטון מוצגת כמי שמטיבה עם עובדיה, אנשים כתומס נראים כפויי טובה אבל קל לנו לשכוח שלא כל המעסיקים באחוזות היו חנונים וחסודים כמותם, ולא כל אדון היה שולח טבחית מתעוורת לרופא הכי טוב בלונדון ולא כל גבירה הייתה מתעקשת שמשרת אישי ייצא לחופשה כדי שיבקר את אימו הגוססת טרם מותה, כפי שמרי דואגת לוויליאם, אך אפילו בסיפורו של ויליאם מקופלת בין התחרה האמת המרה, והיא שלמשרתים אין כמעט זמן אישי משלהם. כשמרי שואלת את ויליאם מתי הוא מתכוון לבקר בבית, הוא אומר לה שאולי הוא יוכל לקחת חצי יום אי שם ביולי, כשהמשפחה תהיה בלונדון. בפועל חיי משרת בבית אחוזה היו קשים, הוא נאלץ לקום מוקדם בבוקר ולעבוד במשך היום כולו, ללא פרטיות וכמעט ללא זמן חופשי לעצמו, וזאת תמורת שכר זעום, שהיה עדיין טוב יותר מאשר לו היה עובד בחקלאות. קל לנו לשכוח את זה כשאנו מתמסרים לאידיליה של דאונטון, כפי שקל לנו לראות בתומס נבל גדול יותר ממרי, שלדעתי לא פחות נבזית ואנוכית ממנו, גם אם לפרקים מתחשק לה להראות חסד כלפי משרת זה או אחר. דאונטון מתרפקת על ערכי עולם שזר לנו גם אם העולם עצמו מוכר ונעים, ונוח לנו להתרפק עליו עימה, כי רובנו היינו רוצים לחיות בעולם נעים ומסודר ואידיאלי, שבו מוגשים לשעת התה אפיפיות וכריכי מלפפון לצד אמרות שפר סרקסטיות מפי ליידי ויולט, כל עוד כמובן אנו בצד הנכון של המגש.
אולי יעניין אותך
מי החתן מאיסטנבול שלך?
מבחן אישיות קצר הבודק מי מבין הגברים בסדרה "הכלה מאיסטנבול" הוא בן הזוג האידאלי עבורך
חינוך מיני, עונה 1 – סקס, סמים וטל מוסרי
האם יש סקס אחר והאם נטפליקס הביאוהו לכאן או שזה רק סתם? רמונה אסול צפתה ב"חינוך מיני" ("סקס אדיוקיישן"), נהנתה ורצה לספר לחבר'ה
מי אתם ב"גאווה ודעה קדומה"?
מבחן אישיות: מי אתם יותר אליזבת', דארסי או לידיה?