כמה מחשבות על אהבה, מוות ורובוטים בעקבות צפייה בסדרות "ווסטוורלד", "השומרים", ו"אני אנושי" הדרום קוריאנית. ספוילרים לסדרות המדוברות כמובן
בשנות נעוריי, לא הייתי צרכנית גדולה של מדע בדיוני ופנטזיה, כך שלא פעם, כשאני צופה בסדרות שעוסקות בנושא, אני מרגישה שייתכן שקיימת התנהלות שנתפסת נורמטיבית בז'אנר, אך ממני ההסתגלות אל אותה התנהלות דורשת מאמץ מחשבתי או רגשי.
אחת ההתנהלויות שקשה לי איתן מתרחשת כשנדמה לי שהסדרה מצפה ממני להתייחס לאנדרואידים כאל דמויות שוות ערך לבני האדם בסיפור ולפתח כלפיהן רגשות באופן דומה לזה שאני מפתחת לדמויות האדם בו. אני מוצאת את עצמי לא פעם מתקשה בכך כיוון ששאלות על מידת חופש הבחירה של האנדרואידים ואחריותם למעשיהם בהשוואה לבני האדם שיצרו אותם מציקות לי כל הזמן, עניין שמקשה עלי לראות אותן כדמויות ממשיות. אני מודעת לכך שמאפיינים אלה אמורים להפריע לי לפתח רגשות לכל דמות בדויה שהיא, שכן כל דמות בדויה היא פרי יצירתו של אדם אחר, וכך כל התנהגותה ומעשיה, אולם איכשהו עם דמויות בדויות אנושיות זה פחות בעייתי עבורי.
עם הזמן הבנתי שהמאמץ המחשבתי או הרגשי שלי ביחס לאנדרואידים תלוי בתשובה שהיצירה עצמה נותנת לשאלות "באיזה שלב התפתחותי יצורי הבינה המלאכותית נמצאים?" ו-"האם אפשר להתייחס אליהם כאל ישויות חיות ולא כאל חפצים?". כשהתשובות משתנות כמובן מיצירה ליצירה ובהתאם לכך, גם הרגשות שלי משתנים. הצפייה בסדרות "ווסטוורלד" , "אני אנושי" ו"השומרים", חידדה עבורי כמה הבנות בנושא שחשבתי שאולי תמצאו בהן עניין, אבל לפני כן קצת רקע על הסדרות המדוברות למי שאינו מכיר.
הסדרה "ווסטוורלד" מתארת את המתרחש בעולם עתידני בפארק שעשועים המשחזר בין היתר את תקופת המערב הפרוע בארה"ב או את עולם השוגון היפני, פארק שמנוהל על ידי פורד ושנוצר על ידו ועל ידי חברו ארנולד כשלושים שנה לפני שהסדרה מתחילה. תושביו של הפארק הם אנדרואידים דמויי בני אדם, שלכל אחד מהם נכתב נרטיב המתאים לתקופה המשוחזרת במקום והוא פועל לפיו. האנדרואידים נקראים מארחים מפני שתפקידם הוא לארח את מבקרי הפארק האנושיים ולתת להם את התחושה שהם אכן הגיעו אל אותה התקופה, כאשר האורחים בעלי האמצעים מגיעים אל הפארק כדי לפנק את עצמם בהגשמת פנטזיות שיכולות להיות די פרועות ופוגעניות כלפי המארחים. האנדרואידים מושגחים על ידי הנהלת הפארק באופן תמידי לבל יוכלו לפגוע באורחיהם בני האדם, עניין המאפשר לאורחים בני האדם לפגוע במארחים כמה שהם רוצים מבלי שהמארחים יוכלו להחזיר מלחמה אמיתית.
הסדרה "אני אנושי" הדרום קוריאנית מתארת אם העוסקת בבינה מלאכותית, שבצר לה, לאחר שבעלה מת, ובנה בן ה-8 נלקח ממנה על ידי סבו העשיר והמקושר, עוברת לפראג ובה יוצרת בחשאי רובוט בינה מלאכותית בצלמו ובדמותו של בנה, היא משכללת ומפתחת כמה גרסאות שלו עד שעשרים שנה אחרי, כשבנה האמיתי מגיע לפראג כדי לחפש אותה, נדרס על ידי משאית ושוקע בתרדמת, הרובוט נאם שין III כבר משוכלל מספיק כדי שהיא תוכל לשלוח אותו חזרה לדרום קוריאה למלא את מקומו של בנה עד שיתעורר.
הסדרה "השומרים" היא סדרת פנטזיית גיבורי על המבוססת על קומיקס, היא מתארת מציאות מודרנית חלופית בארה"ב שבה גיבורי על ופורעי חוק רעולי פנים הוצאו מחוץ לחוק בשל שיטותיהם האלימות.
רובוטים
אז מה בעצם הופך את האנדרואיד לדמות שתרגיש לי אנושית באמת?
כפי שהזכרתי קודם, אחת השאלות שמטרידה אותי בנושא היא שאלת חופש הבחירה של האנדרואידים, לבני האדם מיוחס כידוע החופש לבחור את מעשיהם, בחירה ההופכת אותם למי שהם, אך מהי מידת הבחירה החופשית הניתנת לאנדרואידים ביחס לתכנות המקורי שלהם, ועד כמה אפשר לראות בהם אחראים להתנהלותם בעולם?
בזמן הצפייה בעונה הראשונה של "ווסטוורלד" היה לי קשה מאוד להתייחס אל דמויות האנדרואידים, כדמויות לכל דבר. מכיוון שהאנדרואידים לא רק נוצרו על ידי בני אדם שטבעו בהם את אופיים והגבילו את התנהלותם, אלא שברצונם, המתכנתים גם שינו את הנרטיב המודע של האנדרואידים על עצמם. לכן, הטרידה אותי עד מאוד השאלה, עד כמה אופיים הוא שלהם, ועד כמה הם בעצם חפץ, או שלוחה של יוצריהם?
מה שהקל עליי עם הזמן את הצפייה, היה הרעיון שאליו כיוון פורד יוצר הפארק, שבעצם עם ההתפתחות של האנדרואידים הם ילמדו לפתח גם מודעות ובחירה חופשית, ויהפכו לגרסה קרובה מאוד של "ילד אמיתי", אם כי עד הסוף, גם כשראיתי את זה קורה, היה לי קשה להבין את מידת חופש הבחירה האמיתי שניתן לדמויות האנדרואידים בסדרה.
העניין הוא שחוץ מרעיון הבחירה החופשית והמראה החיצוני, ישנן עוד תכונות שאפשר לטעון שבהן טמונה האנושיות, וצפייה בסדרה "אני אנושי" גרמה לי לשים לב שייתכן שזה לא רק חופש הבחירה של האנדרואידים שהפריע לי ב"ווסטוורלד", כי פתאום שמתי לב להבדלים בגישות של שתי הסדרות לגבי התכונות האנושיות העיקריות שצריך להטמיע באנדרואידים כדי שיחוו כאנושיות.
מהאנדרואידים ב"ווסטוורלד" נמנעה בכוונה המודעות להיותם אנדרואידים, מתוך המחשבה שהם יותירו רושם אנושי יותר על בני האדם אם הם יאמינו שהם ממש כמותם, בסדרה "אני אנושי" לעומת זאת, נאם שין III מודע מהרגע הראשון להיותו רובוט בינה מלאכותית, ובאופן פרדוקסלי, הידיעה שלו על היותו מודע לשונותו יוצרת רושם שובה לב של פגיעות אנושית.
כמו כן, בווסטוורלד הוטמע באנדרואידים סיפור רקע אנושי וניתנה להם האפשרות להרגיש. היכולת שלהם להרגיש כאב היא אף זו המביאה את יוצרי הפארק לאתחל אותם שוב ושוב ולמחוק את זיכרונם, כפי שניתן ללמוד מדבריה של אחת ממתכנתות האנדרואידים.
אותה מתכנתת, שנשאלה האם האנדרואידים יכולים לחלום חלומות בזמן שינה, וענתה שלא, כי אין להם צורך בכך, הוסיפה שהחלומות מורכבים מזיכרונות, ולכן לו המארחים היו זוכרים את מה שמבקרי הפארק מעוללים להם, היה להם קשה להמשיך ולהתקיים, שכן גם אם הם לא בני אדם אמיתיים, עדיין פגיעה יוצרת אצלם כאב, והדרך של יוצרי הפארק לבטל אותו היא על ידי אתחול מחדש של הבובות הפגועות/פצועות/מתות כדי שהן תוכלנה להמשיך בחייהן מבלי שפגיעות העבר יפריעו להן. אותה עובדת בפארק ציינה שהאנדרואידים כן תוכנתו להבין את מושג החלום, כדי שבמקרה שבו האתחולים לא נעשו ביסודיות ונשארו שאריות זיכרון מהעבר, הם יפרשו אותו כחלום רע.
בסדרה "אני אנושי" לעומת זאת, נאם שין III מסוגל להגדיל ידע וללמוד לבד, אך כרובוט הוא לא תוכנת להרגיש פגיעה, כך שאם מעליבים אותו הוא לא נעלב, ואם דוקרים אותו הוא לא זב דם.
כלומר בעוד שהאנושיות של האנדרואידים ב"ווסטוורלד" טמונה ברגש וביכולת להרגיש ולחוש כאב, ב-"אני אנושי" האנושיות מתבטאת באינטלקט, ביכולת הלימוד העצמית של הרובוט להתאים את עצמו לסביבה, ולשפר את ידיעותיו, כשלשם כך הוא כמובן זקוק לזיכרון רצוף ומתמשך.
היה אפשר להניח שפגיעה ברצף הזיכרון נתפסת כפגיעה באנושיות גם על פי "ווסטוורלד", מכיוון שוויליאם, אחד המבקרים בפארק בימי הפארק הראשונים, שחווה התאהבות בדולורס, אחת מהמארחות בפארק, מפנים את העובדה שהיא אינה אנושית כאשר הוא פוגש בה בביקור מאוחר יותר שלו בפארק ורואה שהיא אינה מזהה אותו לאחר שאותחלה מחדש וזיכרונה נמחק.
אך להבנתי תחושת הכאב משמעותית יותר מרצף הזיכרון בעולם של ווסטוורלד שכן, הכאב הוא זה שיכול לגבור על מחיקת הזיכרון, שהרי כפי שאמרה אותה מתכנתת, יש אתחולים שמשאירים את זיכרונות כאבי העבר במקומם, והאנדרואידים לעיתים סובלים מטראומות עבר לא פתורות.
את חשיבותו של הכאב בווסטוורלד אפשר גם לראות בעובדה שוויליאם הפך עם השנים ל"איש בשחור", אחד מהמבקרים הקבועים בפארק (וגם אחד מהמשקיעים הגדולים בו), שבכל שנה מגיע לפארק ומתעלל במארחים. מסתבר שהדרך של ויליאם לתקן את המעוות ולהפוך את הקיום של האנדרואידים לאמיתי יותר עבורו כללה התעללות מתמשכת בהם, כשהטענה שלו היא שמה שהכי מקרב אותם לאנושיותם זה הכאב שהם חשים, וכך ברצונו להפוך אותם לאופציה הקרובה ביותר לדבר האמיתי במקום להוסיף להם עוד דעת, הוא מוסיף להם עוד מכאוב.
ההבדל הזה של הסדרות בין עולם הרגש לאינטלקט, גרם לי להבין שלמרות שאני מאמינה שאכן האנושיות מבוססת על רגשות ועל תחושות, משהו בי ראה את הפיתוח של אנדרואיד בעל אינטלקט כמשהו הרבה יותר הגיוני ואמין מפיתוח של אנדרואידים שמתוכנתים להרגיש. מצד שני ייתכן שהמציאות הפוכה לחלוטין למה שמרגיש לי הגיוני ואמין שכן ישנם פרסומים על פיהם אף נרשמו כבר הצלחות ביפן בפיתוח בינה מלאכותית שמסוגלת להרגיש כאב.
אהבה
האם אפשר לפתח אהבה כלפי הרובוטים?
במהלך הפרקים הראשונים בסדרה "אני אנושי", קאנג סו-בונג, שהייתה שומרת הראש של הבן, ומוצבת כשומרת הראש של הרובוט, מתחילה לפתח כלפי הרובוט רגשות רומנטיים, וממשיכה להתאהב בו גם כאשר היא כבר מודעת לעובדה שהוא רובוט. כצופה שהיה לה מאוד קשה לפתח רגשות כלפי האנדרואידים של "ווסטוורלד", הבנתי פתאום שקל לי מאוד להבין את ההתאהבות של סו-בונג ברובוט הבינה המלאכותית, כי הוא תוכנת להיות כל מה שיכול להיות טוב באדם, רגיש ומתחשב וגיבור על, וגם אני הייתי יכולה בקלות להתאהב בייצור כזה, שהוא טוב מכדי להיות אמיתי. מצד שני, זה גרם לי לתהות מדוע היה לי קשה לקבל את ההתאהבות של ויליאם בדולורס, וחשבתי שהוא אידיוט על התנהגותו הדומה, הרי גם דולורס עוצבה בדמותה של אישה שקל מאוד להתאהב בה.
ייתכן מאוד שהקושי שלי לקבל את התאהבותו של ויליאם בדולורס נבע מכך שהוא היה מאורס גם למישהי אחרת באותו הזמן, או לחלופין יתכן שכבר היה לי קל יותר לקבל את התאהבותה של סו-בונג בנאם שין III כי התרגלתי לרעיון מסדרות דוגמת ווסטוורלד.
אבל התהייה שלי לגבי ההבדל ברגשותיי בשני המקרים הביאה אותי גם לשים לב להבדלים שבין האופן שבו ויליאם וסו-בונג מגיבים לתכונות האנושיות והלא אנושיות שניתנו לאנדרואידים שאליהם הם התחילו לפתח רגשות.
ויליאם של העבר התאהב בדולורס כיוון שהוא נתן לעצמו לשכוח את העובדה שהיא אנדרואיד, הוא ראה בה דמות אדם, והמפגש שלו עם המגבלות האנדרואידיות שלה (העובדה שהיא לא זכרה אותו כלל בשל אתחול נוסף), כאילו גרם לו להתפכח מאשליותיו, ומאהבתו.
לעומת ויליאם שתחושת ההתפכחות שלו מאשליה עוררה בו כעס, קאנג סו-בונג לא מפתחת כעס כלפי נאם שין III כשהיא מגלה שמחקו את זיכרונותיו, והוא אינו מזהה אותה, היא מגלה כעס כלפי האנשים שעשו את זה. לעובדה שנאם שין III צריך הטענה כדי לתפקד, ואל כל סוגיות התפעול שלו היא מתייחסת כאל מגבלות טבעיות שלו שצריך לכבד, ולא כאל הוכחה לכך שהוא לא אנושי. זה לא שהיא רוצה להתאהב ברובוט, היא מודעת לכך שיש בזה משהו לא הכי נורמלי, אבל כשהיא במחיצתו והיא מרגישה את נוכחותו ואת יחסו כלפיה, והוא גורם לה להרגיש טוב עם עצמה, היא לא מרגישה שהוא אנושי פחות מכל אדם אחר, אבל היא לא שוכחת שהוא רובוט לרגע, כשהרובוטיות שלו מבחינתה יכולה להיות הן יתרון והן חיסרון.
זהו יתרון בשל העובדה שהוא תוכנת להיות מי שהוא ולכן הוא מתחשב אבל גם יכול לספוג יחס לא יפה מבלי להיעלב, וגם לעשות מלאכות מסובכות ופעולות הצלה מבלי להתעייף, וחיסרון מפני שהיא לפעמים נעלבת בשבילו על היחס שהוא זוכה לו ומאפשר, והעובדה שהוא יכול להפסיק לתפקד בגלל איבוד המטענים שלו, היא מקור לדאגה מתמדת מבחינתה. מה שיפה בעיניי ביחס הזה של סו-בונג לנאם שין III הוא שאת הצדדים היותר מגבילים ברובוטיות שלו היא מקבלת באהבה ובדאגה, כאילו היא הייתה מקבלת כל נכות או מגבלה אחרת בבן הזוג שלה. לא כמשהו שמקרין עליה, אלא כמשהו שהיא דואגת לו בשבילו.
לכן, היחס המקבל הזה שלה את הרובוטיות של נאם שין III, הופך בעיניי את האהבה שלה להרבה יותר שווה מאהבתו של ויליאם, ובאופן מעניין היחס הזה שלה הוא גם זה שעל פי הסדרה מהווה את הגורם העיקרי לכך שרובוט הבינה חורג מגבולות התכנות שלו, ומפתח כלפיה יחס מיוחד על פיו היא האדם החשוב ביותר בעולם שעליו צריך לשמור ולהגן. היחס האוהב הזה שלה, שגורם לו לראות בה את הדמות החשובה ביותר בחייו, גורם לו גם להטמיע את דמותה בזיכרונו, כך שגם לאחר מחיקת זיכרונו, המפגש אתה מביא בסופו של דבר לכך שהוא יצליח לשחזר לבדו את זיכרונותיו ולהחזיר לעצמו גם את השליטה על מעשיו. בסדרה "אני אנושי" זה לא הכאב שמנצח את מחיקת הזיכרון, זו האהבה.
צריך לציין שגם אצל דולורס זיכרונו של ויליאם מוטמע באופן מודחק אך אצלה התעוררות הזיכרון לא מסתיימת בהפי אנד, כי כשהיא משחזרת לאורך העונה הראשונה את המסע שלהם יחדיו, היא מגלה בסוף העונה כשהיא מוצאת לבסוף את ויליאם, שהוא אינו האדם שהיא זכרה, הוא כבר הפך בינתיים לאיש בשחור.
מוות
כאשר מדברים על מוות ביחס לרובוטים, ישנן שתי אפשרויות שעולות האחת היא המוות של הרובוטים עצמם והשנייה היא מוות על ידי הרובוטים.
מוות על ידי רובוטים – "הגולם שקם על יוצרו", הוא חשש אנושי קדום מפני הבחירה החופשית של יצורי הבינה המלאכותית, איך אפשר להיות בטוחים שהרובוט האנושי לא ייצא מכלל שליטה, ויהפוך לרצחני כלפיי בני האדם?
החשש הזה בא לידי ביטוי בעונה הראשונה של "ווסטוורלד" בכך שהאנדרואידים מוחזקים רוב הזמן תחת פיקוח והשגחה המנטרלים את האפשרויות שלהם לפגוע בבני האדם. ב"אני אנושי" האפשרות מועלית על ידי אלו שרוצים לעצור את הפיתוח של הבינה המלאכותית בעולם העסקי, בשל פחדם מכך שסמכויותיהם יועברו ליצוריי הבינה המלאכותית, והם יהפכו למיותרים. אותם אנשים משתמשים בחשש הידוע לטובתם וטוענים שזה מסוכן לתת סמכויות ליצורי בינה מלאכותית, כי לא ניתן לסמוך עליהם, ולשם כך הם אף מביימים מספר סיטואציות בהן ייראה כאילו יצוריי הבינה המלאכותית מהווים סכנת מוות לבני האדם.
ב"ווסטוורלד" מסתבר שהחשש מפני הרצחניות של האנדרואידים היה מוצדק, שכן דולורס, לאחר מסע התלאות שהיא עוברת ובסופו מבינה מה נעשה איתה בפארק השעשועים לאורך השנים, ולאחר שעוררו בה גם אישיות נוספת, שהייתה מודחקת בה, של אידיאולוג אכזר שחולם לבנות עולם חדש, יוצאת למסע רצח חסר אבחנה של אנשים ואנדרואידים שאינם משתפים עמה פעולה, מסע שנמשך כמעט לכל אורכה של העונה השנייה, מסע שאליו היא סוחפת אנדרואידים נוספים ההולכים בדרכה.
נאם שין III לעומתה לא חצה מעולם את הקו הרצחני הזה, אף על פי שבהחלט ניסו להביאו לשם, הפעמים היחידות שבהן הוא תקף אנשים שלא במסגרת הגנה עצמית, היו כאשר הוא נשלט בפועל על ידי אנשים מבחוץ שהשתמשו בו (באופן דומה לזה שפורד, יוצר הפארק בווסטוורלד, השתמש בברנרד האנדרואיד לרצוח את תרזה שעמדה בדרכו, באותו הזמן ברנרד לא היה השולט במעשיו).
וההבדל הזה בין הרצחנות של האנדרואידים בווסטוורלד לזו שלא הייתה ב"אני אנושי" התחברה לי פתאום להמשך הציטוט מהסוחר מוונציה: "אם תפגעו בנו, לא נרצה לנקום?"
הרצון האנושי לנקמה מונע מהרגש, לכן כאשר מחנכים את האדם מראש להתנהגות טובה של רצון להיטיב ולעזור, וגם מתייחסים אליו יפה, מובן שהרצון לנקום לא יתעורר בו. אבל באופן מעניין נובע מכך שהרצון לנקום לא יתעורר גם במקרה של יחס גרוע ומשפיל אם היכולת להיפגע ולהרגיש כאב לא קיימת. לכן אין פלא שנאם שין III שתוכנת להיטיב ולעזור, וחסר את היכולת להרגיש כאב ועלבון לא הופך לרצחני, בעוד שכל הפארק ב"ווסטוורלד" הוא פצצה מתקתקת שרק מחכה להתפוצץ. לכן, אם אכן עובדים באיזשהו מקום בעולם על יצירת פארק דמוי ווסטוורלד, ולא רוצים שהגולם יקום על יוצריו כדאי מאוד שלא לתת לאנדרואידים גם את היכולת להרגיש כאב, וגם להתעלל בהם ללא הפסקה.
לגבי אפשרות המוות השנייה שעולה בסדרות, זו של "הריגת" האנדרואיד, הרי שבעוד שב"ווסטוורלד" זה היה ברור ומובן מאליו בקרב בני האדם, שאנדרואיד שסטה מן הדרך צריך לנטרל ולהעביר מן העולם, ואין בזה שום דבר פסול מוסרית, סו-בונג מתייחסת אל רעיון השימוש במתג הכיבוי של נאם שין III כאל רצח לכל דבר כמעט, והיא מנסה בכל כוחה למנוע את מותו. בעוד שלאימו של נאם שין האמיתי שיצרה את הרובוט בדמותו, תמיד היה ברור שהיא "תהרוג" את התחליף ברגע שהיא תוכל לקחת חלק בחייו של הדבר האמיתי. סו-בונג נאלצה להפציר בה רבות לא לעשות זאת, עד שגם היא השלימה עם העובדה שפרי יצירתה הוא ישות בפני עצמה שהיא אפילו פיתחה כלפיה רגשות עצמאיים שאינם רק העתקה של הרגשות שלה לבנה האמיתי.
ההתייחסות הזו של סו-בונג אל הכיבוי של נאם שין III כאל רצח, הפליאה אותי בתחילה כיוון שהנטייה הטבעית שלי היא לחשוב שאין מקום להשוואה בין הריגת אדם אנושי לבין חיסול אנדרואיד, ואז צפיתי במקביל בסדרת הפנטזיה "השומרים", שבה בכל פרק מהפרקים הראשונים נראתה דמותו של אדריאן וייט (או אוזימנדיאס פורע החוק לשעבר,שהמכירים את הקומיקס ידעו לזהות אותו החל מהפרק השלישי), אדון אחוזה כפרית תימהוני, כשהיא מחסלת בדרכים מאוד יצירתיות ומזעזעות את המשרתים שלה. היה גם ברור שאדריאן וייט מתייחס למוות של משרתיו בשלוות נפש מקפיאת דם. בתחילה המוות של המשרתים היה מאוד מזעזע לצפייה, אבל אז כשקלטתי שכולם נראים כשכפולים האחד של השני, התחלתי לקוות בליבי שבעצם הוא אינו הורג כך בחוסר אכפתיות אנשים אמיתיים למרות שכך הם נראים, אלא רק יצורים פרי בריאתו, וכשהתברר שהוא אכן מסוגל ליצור אותם על פי תבנית (שלא הוא יצר), חשתי טיפה הקלה על כך שהוא לא הורג בני אדם רגילים, אף אם ייתכן שמהרגע שהם נוצרו כדי לשרת אותו, הם אכן יצורים חיים, והריגתם היא נטילת חיים.
מכיוון שהייתה בי הקלה למראה הריגתם לאחר שנודעה לי דרך יצירתם, התעוררה בי המחשבה האם הסכנה האמיתית ביצירת אנדרואידים אינה סכנת הגולם שיקום על יוצרו, אלא הסכנה שהבעלים או היוצר של האנדרואיד שיורגל בהריגת התחליפים יחשוב שהוא אלוהים וירשה לעצמו בסופו של דבר להרוג גם את הדבר האמיתי? כיוון שאם זה נראה ומרגיש אותו הדבר להרוג אנדרואיד, ולהרוג אדם, מה ההבדל בעצם?
מחשבה שנייה גרמה לי להבין שזה אינו החשש שמתעורר בסדרות "אני אנושי" ו-"השומרים" כיוון שבשתיהן מתברר שאלו שאינם חסים על חייהם של היצורים דמויי האדם, לא חסו עוד קודם לכן גם על בני האדם. אדריאן וייט הרג שלושה מיליון בני אדם בעברו (כחלק מתוכנית העל שלו להביא שלום לעולם), ואילו ג'ונג-גיל הנבל ב"אני אנושי" ניסה לחסל את נאם שין האנושי עוד לפני שהוא ניסה לחסל את נאם שין III, והיה לו גם חלק במותו של אביו של נאם שין.
דווקא ב"ווסטוורלד" שנראית על פניו כסדרת הפוסטר למסר העוסק בחשש מפני הגולם שקם על יוצרו, המסר השני שהתעללות בעולם האנדרואידי מקלה את ההתעללות גם בעולם בני האדם קיים ביתר שאת, ואפשר לראות זאת דרך דמויותיהם של האיש בשחור ושל פורד. האיש בשחור התחיל כוויליאם שחושב שאין מקום להתעללות באנדרואידים בדיוק בשל הטענה הזו שפגיעה כזו מטרתה להפוך את בני האדם לאנשים רעים יותר, אך בהתפכחותו מאשליית האהבה שלו בדולורס, הכעס שלו, והרצון שלו לפתור את חידת הפארק מניעים אותו להפוך לאיש בשחור, והאלימות שהוא מפגין כלפי כל אנדרואיד לאורך השנים, מביאה אותו בסופו של דבר להרוג את בתו משום שהוא טועה לחשוב שהיא אנדרואידית בת דמותה. אצל פורד, יוצר הפארק, נראה בתחילה שהוא אחראי על כל ההקפדות של השמירה על בני האדם במרחב של הפארק בעוד שפגיעה באנדרואידים היא מותרת ומתבקשת, והוא אף מזהיר אחרים מפני התבלבלות בין מה שאמיתי למה שלא, אך עד סופה של העונה הראשונה רואים שכאשר מנסים לחצוץ בינו לבין פרויקט חייו, גם לחיי בני האדם אין ערך בעיניו, והוא מוכן להרוג את כולם, כולל את עצמו.
מילות סיום
וויליאם: את אמיתית?
מארחת: אם אתה לא יודע להבדיל, האם זה משנה?
(ווסטוורלד, עונה 1, פרק 2)
גם אם במבט רגעי קשה להבדיל בין האנדרואידים המוצגים בסדרות הטלוויזיה לבין בני האדם המוצגים בהם, עדיין ברור לצופה כי ישנן קטגוריות כמו גדילה ואחרות שלאורך זמן ההבדלים בין המינים יבואו בהם לידי ביטוי, ולכן נראה לי שלנצח יהיה לי קשה להתייחס למוות של אנדרואיד למשל באותה חומרה שאני מתייחסת בה למוות של אדם, או לשוש על אהבה של אנדרואיד ובן אדם במידה שבה אני אשוש על אהבת דמויות אנושיות שנכנסו לליבי.
יחד עם זאת התייחסות אל דמויות האנדרואידים כדמויות שוות ערך לבני האדם מחליקה בגרוני יותר בקלות כאשר הסדרה נותנת לדמויות הללו נפח מספיק שיהפוך אותן למובחנות מיתר הדמויות, ועצמאות פעולה מספקת שתגרום לי לראות בהן ישויות עצמאיות, ולרחם עליהן כאשר מישהו משתלט עליהן מבחוץ ומנצל אותן ככלי.
בנוסף, הבנתי שכאשר סדרה מצליחה לשכנע אותי כצופה שבעולם הפנימי שלה, קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין האנדרואיד לאנושי אם לא מודעים לדבר, אזי אני מעדיפה שהיחס האנושי אל יצורי הבינה המלאכותית יהיה חיובי ומכבד כמו שנדרש מיחס לבני אדם אחרים, ולא יחס מזלזל ומתעלל, כיוון שעדיף בעיניי שיחס אוהב לאנשים יגלוש ליחס אוהב לאנדרואידים גם אם זה יסתיים במערכת יחסים רומנטית קצת חסרה בעיניי, מאשר שיחס משפיל או קטלני לאנדרואידים יגלוש ליחס משפיל וקטלני לבני האדם. בסופו של דבר, הפחד מפני הגולם שקם על יוצרו מטריד אותי הרבה פחות מהפחד מבני האדם שבוחרים לעשות רע במודע ובכוונה תחילה.
אולי יעניין אותך
ווסטוורלד, סיכום עונה 2 – איך עושים תיקון עולם?
מהן שתי האופציות המוצגות בעונתה השנייה של הסדרה ווסטוורלד כאופציות לתיקון העולם המוכר לנו, ומדוע באופן
אוהבת או נאהבת?
איזה מסר עמוק מסתתר בדרמה הקוריאנית הקלילה "ונוס שלי"?
ווסטוורלד, עונה 1, פרק 10: מסע אל הלילה
דיון בפרק The Bicameral Mind שהוא גם הפרק האחרון לעונה של הסדרה ווסטוורלד