אמנות או חרמנות

29 בינואר 2017אורלי שלמה השאירו תגובה

המשך…

המרוץ למיליון, עונה 5, פרקים 30-32: קמבודיה מא' עד ת'

15 בספטמבר 201616 בנובמבר 2016אורלי שלמה 4 תגובות

המשך…

המרוץ למיליון, עונה 5, פרקים 25-26 : סיום הדרמה הקוריאנית

24 באוגוסט 20163 בינואר 2017אורלי שלמה 2 תגובות

המשך…

המרוץ למיליון, עונה 5, פרק 24: הדרמה הקוריאנית נמשכת

16 באוגוסט 201616 בנובמבר 2016אורלי שלמה השאירו תגובה

ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון ממשיכים את מסעם בדרום קוריאה. ואנחנו ממשיכים לבדוק עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?

בעונה הקודמת של המרוץ למיליון, כשהזוגות הגיעו לארגנטינה, ניכר שהייתה לחלקם היכרות עם השפה והלך הרוח של המקום בזכות הטלנובלות אליהן נחשפו בילדותם. עולם הדרמות הקוריאניות לעומת זאת הגיע לארץ ב-2007 ושודר מאז רק בערוצי ויוה הנישתיים, כך שזה לא בדיוק פלא שניכר על מתמודדי העונה שעינם מעולם לא שזפה דרמה קוריאנית. נכון שאין ספק שצפייה בדרמות קוריאניות לא הייתה משפרת את טעמן של המנות שהמתמודדים נאלצו לאכול באחת המשימות, אך היא בהחלט הייתה יכולה לעזור להם לתקשר עם נהגי המוניות. יעל הייתה יודעת שאם היא רוצה שהנהג יזדרז, המילים "פאלי, פאלי" יהיו יעילות יותר מהמילים האנגליות "פאסט, פאסט", המתולתלות היו יודעות עד כמה נדיר התלתול הטבעי בקוריאה, ואיך בקרב המבוגרים (והמבוגרות במיוחד) זה נחשב שדרוג לשיער לעשות פרמננט, ובאופן כללי לכולם היה ברור, שרוב הקוריאנים יתביישו לתקשר עם זרים, שכן הם יודעים שהאנגלית שבפיהם גרועה עד לא קיימת.

יחד עם זאת אין ספק שלחלק מהמתמודדים היו אבחנות מעניינות ביותר על סיאול ודרום קוריאה, שצפייה בדרמות שלהן רק מחזקת. ציון ואביב למשל העירו על כך שרוב המכוניות על הכביש חדשות, ואם מצרפים זאת לעובדה שבכל דרמה קוריאנית שמכבדת את עצמה הורסים מכונית אחת לפחות, אפשר להניח שהדבר נובע מכך שכארץ יצרנית מכוניות, מחירי המכוניות בקוריאה אינם בשמיים. לעומת זאת על האבחנה שלהם על כך שהם לא ראו הומלסים בסיאול, ושאם מישהו היה הומלס בסיאול כבר היה עדיף לו לקפוץ מהגג, חשבתי לי שבאמת בסדרות השונות בהן צפיתי, היו הרבה יותר מתאבדים (או ניסיונות התאבדות) בקפיצה מאשר הומלסים (למרות שעוני היה גם היה), ותהיתי האם הם עלו כאן על משהו.

שעשועון הדגל הקוריאני

המשימה הראשונה של הצוותים בפרק כללה השתתפות בשעשועון קוריאני, ז'אנר אליו התייחסו בפרק כפופולרי מאוד, ואל משימותיו כהזויות. המשימה של הצוותים בפרק כללה משתתף אחד שהופך לחסקה פצפצים בבריכה בה מפוזרים חלקי פאזל של דגל קוריאה, ומשתתף שני החותר על גבו כדי לאסוף את החלקים ולהרכיב את הפאזל. זוהי משימה שהחלק הפיזי הקשה ביותר בה הוא היציאה והכניסה מהבריכה בלבוש הפצפצים, ושהכישרון שהיא בעיקר דורשת מהמתמודדים זה תשומת לב לפרטים וזיכרון לשם הרכבת הפאזל. אולם אני מודה שלמרות שעניין הפצפצים היה אכן הזוי, ולמרות שלא ממש יצא לי לצפות בקטעי שעשועונים הזויים בקוריאה, גם צפייה בדרמות קוריאניות סיפקה לי לא מעט קטעי התעמלות הזויים משהו של הגיבורים, החל באימון המוזר של התובע ומה הארי ב"נסיכה התובעת", המשך בעונש הקפיצות החרגוליות של השף לעובדיו בפסטה, וכלה בתרגול המוזר שניתן למתמחים הרפואיים ב"יונג פאל" (שהיה מוזר במיוחד, כי למה צריך להוריד מתמחים רפואיים בזמן תשאול לשכיבות שמיכה?).

משימת מאה המנות

אוכל הוא תחום שמאוד בולט בדרמות הקוריאניות, יש המון סדרות שסובבות סביב המטבח ומתרחשות במסעדות, וגם בסדרות שאינן עוסקות בעולם הבישול והמסעדנות, הגיבורים הקוריאנים אינם נוהגים לדלג על ארוחות. מכיוון שקל לראות מצפייה בדרמות שדרום קוריאה מאוד מתגאה במטבח שלה, זה לא היה מפתיע במיוחד שתהיה משימת אוכל בה ייחשפו המתמודדים לאוכל הקוריאני המסורתי ולצורת אכילתו המסורתית (שולחנות נמוכים, אכילה בישיבה בעזרת מקלות אכילה ממתכת וכו'), אולם נראה היה כי בשל קוצר הזמן של הביקור בקוריאה, היה על המתמודדים לאכול בשעה אחת, ארוחות שהיו מספיקות לדרמה של ששה עשר פרקים…

למען האמת המשימה, בה היה על המתמודדים לזהות מנת פלסטיק כלשהי (ראינו שהכדורגלנים בחרו בשתי מנות פלסטיק בפוקס באחד הסיבובים) המסתתרת בין מאה מנות אוכל, או לאכול את המנות האמיתיות שבחרו, הזכירה לי בתחילה דווקא את משל "שלמה המלך והדבורה", ובו מלכת שבא דרשה משלמה המלך לפתור את חידתה ולזהות איזה פרח מבין פרחי הפלסטיק הרבים שהראתה לו היה פרח אמיתי, ודבורה אחת שחס על חייה בעבר לאחר שעקצה אותו, גילתה לו את התשובה. כאן לצערם של המתמודדים אף דבורה לא באה לסייע להם (לא הצלחתי להבחין אפילו לא בזבוב אחד באוויר), וחוסר המזל של חלק מהם הביא אותם לאכול יותר מעשרים מנות לפני שעלו על מנת פלסטיק, בעוד שחוסר המזל של רז ועמית התבטא דווקא בכך שהם הצליחו למצוא את מנת הפלסטיק כבר בפעם הראשונה, ולצאת מהמשימה רעבים.

לבד מהערך הקלורי של המשימה הזו, אני מודה שלא מצאתי בה ערך רב מבחינה תחרותית שכן איני מעריכה במיוחד משימות שתפקידן להשוות בין מערכות העיכול של המתמודדים, או המזל שלהם (אף אחד, למעט רז אולי, לא באמת גילה שם טביעת עין מרשימה), אבל אם יש משהו שכן ראוי להערכה זה דווקא האופן שבו אלה שהתקשו במשימה ידעו לתמוך האחד בשני. יוסיאל הצליח להוכיח, ולא בפעם הראשונה, שלמרות שהוא תחרותי, הוא יודע היטב לשמור על פרופורציות, וידע להיות משענת ליעל ולהרגיע אותה כשנלחצה עד דמעות כשהרגישה שהאכילה היא למעלה מכוחותיה, ציון ואביב ידעו אף הם לתמוך האחד בשני ברגעים קשים, גם אם בדרך פחות ורבלית מיוסיאל, וגם הדאגה שהפגינו המתולתלות לבן ואורי כשבן נפל, ובן אורי למתולתלות כשהן התקשו באכילה הייתה מרגשת. אני מסכימה עם אביב וציון שאנשים נמדדים בתחרות דווקא באופן שבו הם מתמודדים עם הקושי ולא כשטוב להם, אבל אני חושבת שאם מגיעה משימה שבה עיקר הנאתי ממנה היא אחוות המתקשים, הרי שהמדובר במשימה קצת חסרת טעם, ובמקרה הזה אולי הרבה חסרת טעם אם תשאלו חלק מהמתמודדים. אין ספק שאם המשימה נועדה גם ליצירת יחסי ציבור טובים לאוכל הקוריאני, אז היא פוספסה בגדול. נכון שמראש זה לא קל לקלוע עם מנות שזרות לחיך הישראלי הרגיש, ובנוסף על כך כשמדובר באנשים עם רגישויות נוספות לאוכל, אבל כאשר נותנים למנות לשהות בחוץ שעות ולהתקרר, קשה להאמין שהן יערבו לחיכם של המתמודדים, והייתה לי תחושה שגם המלכים בסדרות ההיסטוריות המורגלים בטעמים הללו היו שולחים את הטבחים לגלות…

מה שכן, המתולתלות שהתקשו במשימה ידעו להעריך אחת אצל השנייה את הנחישות שהן הפגינו, ושגרמה להן לרגע לא להפסיק ולהיכנע גם כשקשה, וחשבתי לי שהנחישות היא התכונה שהקוריאנים הכי מאדירים בדרמות שלהן, דמויות שממשיכות בדרכן ולא מוכנות לסגת לא משנה כמה קשה היא הדרך, ואיכשהו מכל הדמויות בלטה לי במיוחד הנחישות של גו-מי-נאם מהסדרה "הלהקה" (You're Beautiful) שחיפשה כל הלילה את הטבעת שלה באגם בלא להתייאש, וחשבתי שהיא הייתה יכולה להשתלב היטב במשימות העונה של המרוץ למיליון המבוססות על חיפוש המחט בערמות השחת.

משימת האותיות הקוריאניות

את כתב ההאנגול הקוריאני המציא המלך סג'ונג במאה החמש עשרה לספירה, ועשה בכך מהפכה של ממש, שכן עד אז הקוריאנים השתמשו בשפת הסימניות הסינית, שחוץ מהעובדה שלא התאימה בדיוק לשפה הקוריאנית, גם היה צריך לדעת לפחות 2000 תווים שלה כדי להיחשב יודע קרוא וכתוב, וכמובן שכדי לדעת קרוא וכתוב קודם כל עלייך להוולד למשפחה בעלת יכולת כלכלית, כי רק לבני עשירים היה את הפנאי והכסף הדרושים לכך.

המשימה שניתנה לזוגות הפעם הייתה להצליח לזהות חמש אותיות האנגול מבין 90 אותיות בשפות אסייתיות שונות, כשההמלצה שניתנה לזוגות הייתה לנסות לברר את מוצא האותיות אצל העוברים ושבים, כשכל פעם שניגשים לעובר אורח אפשר לקחת רק 5 אותיות לבדיקה. משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שלקוריאנים והישראלים לא ממש הייתה שפה משותפת. אבל דווקא כשהצוותים התייאשו מלקחת אות אות לעוברים ושבים, וניסו דרכי חשיבה שונות, הפכה המשימה הזו למשימה הרבה יותר מעניינת, כיוון שהיא הראתה בכמה דרכי חשיבה שונות אפשר להגיע לתוצאה הנכונה. יעל ויוסיאל גילו את האותיות הקוריאניות על פי הרמזים שהם קיבלו לאורך כל היום וכללו מילים קוריאניות. אביב וציון החליטו לבקש את רשימת האותיות הקוריאניות כולן מהעוברים ושבים במקום לשאול על כל אות ואות, הצרפתים נעזרו באותיות שראו על שלטי החוצות שמעטרים את ביניני סיאול, ואילו האחים השפלנים ידעו לבקש מהעוברים ושבים לתאר להם את מה שמייחד את האותיות הקוריאניות לעומת שאר השפות וקלטו מהתשובה (קווים ועיגולים) שלאותיות הקוריאניות יש וייב חייזרי. אני מודה שמאוד נהניתי לצפות בכל גילוי מקוריות של אחד הזוגות, שהוכיחו עד כמה המשימה הזו בעלת ערך מבחינה תחרותית לעומת המשימה הקודמת.

אגב, אם לזוגות היה קשה למצוא את האותיות הקוריאניות מבין כל האותיות והם ידעו את מה הם מחפשים, תארו לכם כמה קשה היה למלומדים בסדרת המופת "עץ עמוק שורשים" (Deep Rooted Tree), שבה הובא סיפור המצאת ההאנגול של המלך סג'ונג, לזהות את אותיות ההאנגול כשהם אפילו לא ידעו שיש דבר כזה…

הפרק הסתיים כשכל הצוותים נשלחו למועדון קריוקי, שהוא כידוע לכל חובב סדרות קוריאני אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר בקוריאה, כאשר מכונות קריוקי אפשר למצוא כאופציית בילוי גם בבתים פרטיים. ועד הפעם הבאה, אני נפרדת מכם על רקע קטע הקריוקי הקורע מתוך הסדרה "סאם סון המתוקה".

המרוץ למיליון, עונה 5, פרק 23: דרמה קוריאנית

11 באוגוסט 201616 בנובמבר 2016אורלי שלמה השאירו תגובה

ששת הצוותים שנותרו במרוץ למיליון נחתו בדרום קוריאה. עד כמה דומה הייתה החוויה שלהם לדרמה קוריאנית טיפוסית?

איני יודעת לכמה ביניכם יצא לצפות בדרמה קוריאנית, אולם צפייה מתמשכת בסדרות הדרמה המגיעות מדרום קוריאה נותנת את הרושם שהעם הקוריאני הוא עם שהמשפחתיות מאוד חשובה לו, שתרבות האוכל הינה מאד משמעותית עבורו (גם אם מוזרה לעיתים לעיניים מערביות), ושעולם השעשועים שלהם מגוון ועשוי בגדול. המשימות בחלקו הראשון של הביקור של צוותי המרוץ בקוריאה בהחלט היוו טעימה מעולם השעשועים והאוכל שלהם. כשעל הדרמות המשפחתיות והאחרות היו אחראים הצוותים עצמם.

לונה פארק

המשימה הראשונה שהונחתה על הזוגות עם נחיתתם בקוריאה הייתה לעלות לרכבת הרים בלונה פארק כמה פעמים שיידרש עד שיצליחו לפתור נכונה משוואה מתמטית המסתתרת בדרכם. תהיתי בתחילה האם המחשבה על המשוואה יכולה להסיח את דעתם של המתחרים מתחושת חוסר הנוחות שברכבת ההרים, אולם נוכחתי חיש מהרה שאין סיכוי. שכן, הדרך שעשתה רכבת ההרים לפני שהזוגות הגיעו לנקודת תצפית ממנה נשקפת המשוואה הייתה מספיק ארוכה כדי שנשמתם של אלה המפחדים תפרח בינתיים, וכדי שהאחרים שנהנים דווקא ממשימות מסוג זה יחגגו דיים. מסתבר אגב שהעולם אכן מתחלק לשניים: אלה שסיבוב ברכבת הרים גורם להם להרגיש בחילות ורע ממש, ואלה שנהנים מכל רגע. ג'וזי, מצמד הצרפתים, שמשתייך לקבוצה הראשונה, היה זה שנאלץ לצערו לעשות את המסלול הזה כמה פעמים עד שכמעט מאס במרוץ ובחייו, ורק בפעם השלישית הוא הצליח בעזרת המלצתו של אלכס על תרפיית צעקות להתגבר על הקושי. תרפיית צעקות אגב היא תרופה שמוצעת הרבה בסדרות קוריאניות (בדרך כלל מעל גגות), ואולי יש בה גם כדי להסביר את חיבתם של הקוריאנים למתקני לונה פארק למיניהם, כפי שרון שחר הצהיר בתכנית, וכפי שרואים בלא מעט סדרות קוריאניות.

בכל מקרה, אם חשבתי לרגע, שיש במשימה הזו מעט אכזריות כלפי אותם אנשים שגופם אינו מגיב טוב לרכבות הרים, הרי שאז נזכרתי בסדרה "אהבה גדולה" (The Greatest Love) שבה גיבורת הסדרה המשתתפת בתכנית שעשועים קוריאנית, נדרשת לעלות לרכבת הרים ולסיים לאכול במהלך הנסיעה קערת Jajangmyeon (נודלס ברוטב שעועית שחורה). הבנתי שיתכן שיש משהו באמרה הגורסת שישראל רחמנים בני רחמנים הם, ושטוב עשו שהסתפקו במשימה הזו בלאתגר את שרירי המתמטיקה של המתחרים בלבד ולא את מערכת העיכול. פרט טריוויה למי שמתעניין דווקא עכשיו במצב המתמטיקה העולמי: בשנת 2011 ישראל סיימה במקום השביעי בתחרות המתמטיקה הבינלאומית של תלמידי כיתות ח' הנערכת אחת לארבע שנים. קוריאה הייתה במקום הראשון.

שוק הדגים

לשוקי הדגים של קוריאה יצא לי להיחשף בלא מעט סדרות קוריאניות, כשהאחרונה שבהן היא "לכל הרוחות" (Oh My Ghost), ואני מתקשה להיזכר בראשונה, ייתכן ש"פסטה". אבל אני מודה שמעולם לא שמתי לב לכך שהאנשים מתמצאים בשוק באמצעות מספרי הדוכנים השונים. אולי מפני שבסדרות בדרך כלל לא מתמקדים במבנה השוק, אלא בדמויות (בדרך כלל מתחום המסעדנות והבישול) המגיעות לשוק כדי לקנות סחורה וסביר להניח שהן מכירות אותו היטב , בעוד שבמרוץ אנחנו כבר יודעים שמה שחשוב באמת זו ההתמצאות במרחב, והיכולת להצליח במשימות בסגנון מציאת מחט בערמת שחת על צורותיהן השונות. המשימה הנוכחים בשוק הדגים הדגימה את השילוב הזה היטב: מהמתמודדים נדרש להוציא שני יצורים ימיים מארגז הקירור המקורי, ולשאת אותם בידיהם עד לדוכן היעד אותו היה עליהם למצוא בשוק הגדול על ידי זכירת המספר של הדוכן וזיהויו.

שוק הדגים היה המקום שסיפק לנו גם את הדרמה המשפחתית, שבאה לידי ביטוי בעיקר אצל האחים השפלנים. המריבה של אורי ובן הייתה מעניינת כיוון שראו בה כיצד אותה השקפת עולם יכולה להביא לחוסר יכולת להתקדם. אורי ובן שניהם חושבים שצריך לעשות מה שרוצים, ושניהם הסכימו בתחילת המרוץ שהם רוצים להשתתף בו בשביל החוויה. אלא שברגע שיש משימה שאותה אורי מרגיש שהוא לא רוצה לעשות, בן רוצה שהוא יעשה אותה מהמקום שמבין שבדרך ליעד שאליו הוא רוצה להגיע עושים גם דברים שהם פחות כיפיים ולכן הוא יחפש את הכייף שבדבר. בעוד שאורי מוכן לעשות דברים שהוא לא רוצה רק כדי לא לפגוע בבן, זה בדיוק המקום שאתו קשה לבן. קשה לו עם ההרגשה שהוא מכריח את אורי לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות. למרות שבסופו של דבר אורי התעשת ועשה את המשימה, הבעיה היסודית נותרה בעינה, כיוון שאורי עדיין אמר שהוא עושה את המשימה, ומתגבר על עצמו בשביל בן, ולו עצמו כבר אין את הרצון לרוץ את המרוץ.

מעניין אגב שכשאורי ובן ביצעו לבסוף את המשימה, היה נראה שאורי דווקא נהנה מהכבוד שאנשי השוק רחשו לו על היצור הימי המרשים שהוא נשא בידיו.

גם יעל נשאה את אותו יצור ימי בשוק וגם היא זכתה לאותו כבוד, אם כי כשהיא הבינה שהוא כבד מדי עבורה, ושאין סיכוי שהיא תמצא את החנות אותה היא מחפשת כשהיא קורסת תחת עול משקלו, היא הלכה להחליף אותו ביצור בעל מדות סבירות יותר. אבל הסיבה שאני מזכירה אותה בהשוואה לאורי אינה נעוצה בעובדה שגם בגורלה עלה אותו יצור, וגם לא בגלל שאף היא חלק מצמד משפחתי, אלא בעיקר בגלל הדברים שהיא אמרה לעצמה בקשר למשימה הזו: "בכל מקרה תצטרכי לעשות את המשימה, גם ככה תצטרכי לעשות את זה, אז עדיף שתעשי את זה בלי להתבכיין". שאין ספק שלו אנשים היו מבינים את זה, הם היו יכולים לחסוך לעצמם ולאחרים זמן רב, אבל מי כמוני יודעת שקל לומר מלעשות.

באופן כללי, כל הזוגות היו די בהלם מהיצורים הימיים שהקוריאנים רואים בהם אוכל, מה שהזכיר לי שההלם התרבותי שלי מכמות הדברים שהקוריאנים רואים בהם אוכל, התחיל עוד בסדרה הקוריאנית הראשונה שלי, "סאם סון המתוקה", עת הי-ג'ין גרמה להנרי לאכול תמנון חי. מסתבר שהעקצוץ של היצור החי על הלשון נחשב מעדן במקומות מסוימים…

"תפוס את הגבינה"

המשימה השלישית הייתה משימת דו-קרב, בה הזוגות נאבקים אחד בשני תוך כדי שיחזור משחק הווידאו הונגימון –"תפוס את הגבינה", כאשר אחד מבני הזוג נכנס לתפקיד החתול שאמור לתפוס את העכבר או לתפקיד העכבר שאמור לתפוס את הגבינה, בעוד השני אחראי על כיוונו על המגרש בצעקות מלמעלה. אין ספק שתרפיית הצעקות שהוצגה במערכה הראשונה, הייתה יכולה להיות שימושית מאוד במערכה השלישית.

היחס של הזוגות לרעיון המשימה נע בין "איזה כיף, משחק מחשב" (השפלנים) לבין "למה להרוס מגרש כדורגל" (ציון ואביב הכדורגלנים), אך האמת היא שלמרות שהפרומואים ניסו לעשות דרמה מיותרת מהיריבות בין הזוגות, ולמרות הדברים שחלקם נשאו למצלמות, כולם התנהגו באופן מאוד ספורטיבי האחד כלפי השני, כשאצל הזוגות עם היריבות המוקדמת (רז ועמית והצרפתים, שהקרב ביניהם בעצם היה הצמוד ביותר, והיחיד שהצריך שלושה סיבובים) זה התבטא רק בלחיצות ידיים אחרי הקרב, אולם אצל יתר הזוגות, ובמיוחד בין הכדורגלנים המתולתלות והאחים, כבר היה ממש יחס של כבוד (לדברי האחים, הניצחון בהחלט הגיע למתולתלות), ועזרה הדדית (של המתולתלות והכדורגלנים, לי דאגה לשלומו של אביב שחטף מכה בראשו, בעוד שציון ואביב עודדו אותן לפני שנפרדו וגם ניסו לתת להן כמה עצות לתחרות הבאה). רק סיפור אהבה רומנטי היה חסר…

למרות שהמשימה הזו נבחרה כמחווה למשחקי המחשב, הפופולריים עד מאוד בקוריאה, מצאתי מעניינת דווקא את העובדה שבסדרות הקוריאניות יש הרבה יותר ייצוג של הבובות, דוגמת הכלב קוקי שהכריז על הזוכה במשימת החתול והעכבר, מאשר למשחקי המחשב עצמם. והנה פרט טריוויה נוסף לפני סיום : מכון הגמילה הראשון ממשחקי ווידאו הוקם בדרום קוריאה.

וכך הסתיים לו החלק הראשון של הביקור בקוריאה כשהזוג במקום האחרון נהנה מהעובדה שהוא צריך לחכות 15 דקות לפני שהוא יוכל להמשיך במרוץ, בקטע שהוא בעת ובעונה אחת גם הכי לא אופייני למתחרי המרוץ הרגילים, וגם הדבר הכי רחוק מקליפהאנגר של דרמה קוריאנית טיפוסית. אולם למרות זאת ואולי בגלל זאת ובגלל שאני מחבבת את הצוותים במרוץ העונה, אני לא מתכוונת לפספס, גם את החלק הבא.