בחירות
סקר סוף השנה
עובר מסך נפרד משנת 2016 בסקר סוף שבוע מיוחד המוקדש לסדרות השנה
2016 – סיכום שנה
חברי המערכת של "עובר מסך" בחרו את הסדרות שהם הכי אהבו השנה, ואת אלה שפחות...
משבר הגבריות האמריקנית בעידן טראמפ
נורית הוראק עם תובנות מעניינות על הסדרה "הוראס ופיט", שאמנם שודרה טרום הבחירות בארה"ב, אך הצליחה בכל זאת לומר דבר או שניים על ארה"ב שבחרה בטראמפ
ה-9 לנובמבר 2016 ייזכר כיום שבו התעוררה אמריקה לשחר של עידן חדש שרק ימים יגידו האם יממש את הציפיות האפוקליפטיות שביטאו גולשי הפייסבוק ברחבי העולם מיד בהישמע תוצאות הבחירות בארה"ב. התושבים הלא אמריקנים של כדור הארץ ואולי גם חלק מהאמריקנים עצמם התעוררו למציאות חדשה. מציאות בה אמריקה שהובילה בעשורים האחרונים את דגל זכויות האדם בחרה ללכת אחורה והצביעה הצבעת מחאה נגד כל מה שלמדנו שהיא מייצגת במאה העשרים. אמריקה של המאה העשרים ואחת היא כבר לא מנהיגת העולם החופשי. בעולם שבו אין באמת חופש מטרור, מהטרדות מיניות, מהסלמה פוליטית ומהקצנה דתית ושהקפיטליזם משתולל בו ללא רסן נדמה כי עם תחילת המילניום החדש ההתקדמות ההיסטורית מחליפה כיוון.
האם הוליווד וסדרות הטלוויזיה שהיא מייצרת הצליחו לנבא את עלייתו לשלטון של טראמפ? כנראה שלא. על מסכי הקולנוע שלנו וגם במסך הקטן שולטות סדרות הפנטזיה וגיבורי העל האסקפיסטיות. הן מדברות על רשע טהור או על גיבורים תמימי לב אך חסרות את התוכחה או את הביקורת האקטואלית ונשארות לרוב פלקטיות במידה מסוימת. ייתכן שיש בכך ערגה מסוימת אל מה שהוליווד הייתה רוצה לראות את אמריקה הופכת אליו, מקום שבו אנשיה נלחמים באופן פעיל למען הצדק ורווחת תושביה, אך היא מסתירה זאת בהרבה אפקטים וחליפות צמודות. מצד שני יהיו שיגידו שז'אנר גיבורי העל הוא דווקא הז'אנר הליברטני ביותר מאחר והוא מייצג באופן הכי מובהק את הכמיהה למנהיג מסוג חדש, מעין משיח עם כוחות-על, שיציל את ההמונים ויחזיר עטרה ליושנה, בימים שבהם אמריקה איבדה זה מכבר את מעמדה כמנהיגת העולם.
לעומת זאת דווקא הז'אנר הכי מציאותי שנראה על מסכינו בשנים האחרונות הטיב אולי יותר מכול לתאר את הדור הצעיר של האמריקנים, אלו שכנראה לא הצביעו לטראמפ אבל היו הולכים אחרי סנדרס באש ובמים ולצערם נאלצו בסופו של דבר להסתפק בקלינטון ובהבטחה לשינוי שהיא ייצגה.
אני מתכוונת דווקא לז'אנר חדש יחסית בקומדיה האמריקנית. ז'אנר שזכה לשם "הקומדיה המרירה". מתישהו בשנות האלפיים, הקומדיה על המסך הקטן הפסיקה להיות מצחיקה וחיובית והפכה לאירונית, מודעת לעצמה, בועטת ונושכת ולעיתים קרובות גורמת לנו לרצות לפרוץ בבכי במקרה הטוב ולקפוץ מהגג במקרה הגרוע.
מה שהתחיל עם "סיינפלד" ו"תרגיע" המשיך בסדרות כמו "בנות" או "Love" ו-"togetherness" וייצג את הדור החדש של האמריקנים, הדור שקופץ מעבודה לעבודה כמו ג'ורג' או חברותיה של האנה, הדור שבשבילו אמריקה כבר לא מבטיחה שום דבר כי פשוט אין לה כבר מה להציע. נדמה שבשנים האחרונות הקומדיה המרירה של לואי סי קיי ייצגה את הכיוון הזה בצורה הטובה ביותר ואולי מכאן נובעת הצלחתו הגדולה. בסדרה המצליחה שלו סי קיי מתאר דמות של אדם שכושל במערכות יחסיו, גרוש שמנסה לשרוד ולגדל את בנותיו בים של תקינות פוליטית, עצבות ודיכאון קיומיים, ועיר אחת, העיר הכי נפלאה בעולם, שלרגע בסדרות שלו לא נראית זוהרת.
בסוף ינואר בשנה החולפת עשה סי קיי כמעשה ווידון והפתיע את מעריציו כאשר הכריז על סדרת רשת פרי עמלו "הוראס ופיט" שבמרכזה בר ניו יורקי משפחתי כושל. הסדרה מציגה קאסט מרשים הכולל את סטיב בושמי כפיט, מבעלי המקום, את אלן אלדה כדוד פיט, את אידי פלקו כאחותו של הוראס סילביה ואת סי קיי עצמו בתפקיד הוראס, והיא צולמה ונערכה והועלתה לרשת בזמן שיא של פרק בשבוע. זוהי אינה סדרת טלוויזיה רגילה. היא מתנהלת כמחזה, נעה בין תפאורות קבועות (הבר עצמו והדירה בה מתגורר הוראס בדרך כלל) ויותר מפעם אחת מעבירה תחושה כי אנו צופים במיטב השחקנים של הוליווד, במרחק נגיעה, מדקלמים טקסט עליו הם חוזרים שוב ושוב על הבמה מדי ערב ועם זאת מגישים אותו במידה של חובבנות מודעת לעצמה. הסדרה גם לא יכולה להיות מוגדרת כקומדיה. לעיתים היא משעשעת אך ברוב המקרים היא אירונית, בועטת ונשכנית עד לסופה הטרגי במבנה של מחזה יווני שסיומו הקטלני ידוע מראש.
"הוראס ופיט" הוא סיפור משפחתי ואינטימי אבל הוא גם במידה רבה סיפורה של אמריקה כולה ובמיוחד של העיר ניו יורק. הסיפור עוסק בפאב ניו יורקי, ששמו כשם הסדרה, המועבר בירושה מאב לבנו כאשר כל פעם מנהלים אותו הוראס ופיט, שיכולים להיות אחים, הבנים של או בני דודים. בכל מקרה העברת הירושה היא גברית לחלוטין ולא ידוע לנו על נשים שניהלו את הפאב קודם להתרחשויות בסדרה. במאה העשרים ואחת הוראס (סי קיי) לא מצליח כבר לנהל את הבר יחד עם אחיו/ בן דוד פיט (בושמי), לשמור על הראש מעל החבית וגם להפיק רווחים אל מול הכללים שקבעו דור המייסדים (המיוצג על ידי הדוד המבוגר בגילומו של אלדה). לתמונה נכנסת סילביה אחותם שמבקשת למכור את הבר לנדל"ן כדי להציל את עצמה ממחלת הסרטן.
כאן התמונה מתחילה להישבר. כיצד יוכל הוראס למסור את הנהלת הבר הגברית לידי אישה? לכאורה הבר מייצג את הערכים של אמריקה הישנה והטובה שבה כל אחד ידע את מקומו, אך ככל שמתקדמים הפרקים אנו עדים לאמת המרה. הוראס ופיט הוא בר מיזוגני שבין כתליו התרחש לפחות רצח אחד שאנו יודעים עליו ושבקומה מעליו הייתה נתונה אמם של הוראס וסילבי להתעללות פיזית ונפשית מתמשכת מידי הוראס האב שהוא זה שלמעשה הביא להרס המקום בהתנהגות השוביניסטית שלו. כך מרמז בעצם סי קיי כי הערגה לאמריקה החזקה והישנה היא ערגה לכלום. מאחר ואף פעם לא הייתה אמריקה כזו. הדימוי של הבר המצוחצח והמסורתי רק מסתיר את האמת, ועם האמת הזו, לא מסוגלים הוראס ופיט כבר לנהל את חייהם. הוראס בוחר לעתים קרובות מדי לנהוג כבת יענה ולא להבחין בקרעים האלו בהיסטוריה המשפחתית שלו, ובכך הוא אולי מהווה משל למצביעי המפלגה הדמוקרטית ולתומכי הפוליטיקלי קורקט (שהסדרה לועגת לו שוב ושוב) שטומנים את ראשם בחול ומעדיפים לא להבחין באותן קבוצות "שוליים" שהולכות ומחזקות את טראמפ. בסופו של דבר התנהגות זו, מראה הסדרה, היא הרסנית כאשר הקורבן העיקרי שלה הוא הוראס עצמו.
ההבדל בין המינים הוא נושא שנידון בסדרה לכל אורכה. הוראס לא מתקשה רק ביחסיו עם סילבי אלא גם עם בתו, היחידה במשפחה שהקים לעצמו שמוכנה לנהל אתו איזה שהוא קשר, מאחר והוראס, שהיה עסוק בלא להיות אביו, בילה את כל חייו בבריחה מילדיו. באחד הפרקים הוראס שוכב עם אישה שהזהות המגדרית שלה מוטלת בספק והדבר מערער את זהותו הגברית כאשר במשך דקות ארוכות הוא מנסה לתהות על קנקנה והיא מסרבת לספק לו תשובות, בטיעון שהדבר כלל לא משנה ואם זה משנה להוראס זה יותר מעיד עליו מאשר עליה.
גם דרך דמויות היושבים בבר ניתן לראות את המתח בין המינים: פגישה רומנטית נהרסת לאחר שהאישה מרוכזת בעצמה ולא מסוגלת להתייחס בכבוד לדייט שלה ולסיפוריו על אביו גיבור החלל האמריקאי, או שהמבקרים הגברים הקבועים בבר רבים ביניהם על זכותה של אישה להפיל תוך שהם מתייחסים רק לפן הפוליטי ולטיעון הפילוסופי ואפילו לא חושבים לשאול את האישה שיושבת ביניהם מה דעתה, כאילו לה אין שום חלק בעניין.
פרק שלם ויוצא דופן בסדרה מוקדש לווידוי של אשתו לשעבר של הוראס (לורי מטקאלף מ"רוזאן") אישה בת חמישים פלוס המספרת, תוך שהיא משירה מבט אל המצלמה ומדברת ללא הפסקה, בצורה לא שגרתית למדיום הטלוויזיוני, על תשוקותיה המיניות כלפי אביו הזקן של בעלה הנוכחי, בלי להסתיר אף פרט אינטימי, מביך להוראס או לצופה ככל שיהיה.
דמות נשית מעניינת נוספת המתייחסת למחלוקות המגדריות היא חברתו של פיט טרישה הלוקה בתסמונת טורט. זוהי דמות נשית האומרת את כל אשר על ליבה וזוכה להבנה וקבלה מהסובבים אותה, אך הסיבה לכך נעוצה בבעיה המלווה אותה ולא במקום אמיתי לו זוכה הקול הנשי, וגם בכך ניתן כמובן לראות סוג של ביקורת מגדרית.
אך יותר מש"הוראס ופיט" היא סדרה על מקומם של הגברים והנשים באמריקה של קלינטון שנהפכה לאמריקה של טראמפ, היא למעשה סדרה של בחירות ולא סתם היא ממוקמת בפרק הזמן שבו בחר סי קיי להציב אותה. זוהי בחירה בין עבר לעתיד לא ברור ולא יציב, בחירה בין הנהגה גברית להנהגה נשית, בחירה בין לקיחת אחריות על העבר והשלכותיו, לבין קבירת תוצאות העבר או סגירתו בבית משוגעים (הסדרה מצטיינת בגילום מרתק ונבון, אם כי בעייתי לעיתים ולוקה בחסר בחלקו, של דמות הסובלת ממחלה נפשית, אך כדי לא לספיילר יותר מדי בחרתי לא להיכנס לנושא זה).
"הוראס ופיט" מראה בסופו של דבר שאמריקה אינה יכולה כנראה להתחמק כל כך בקלות מעברה, היא אינה יכולה להיות אמריקה של קלינטון או של סנדראס כמו שחלקים ממנה רצו כל כך לראות אותה, כך שלא פלא הוא שאחת הדמויות בה, לקוח קבוע בבר חולם על איחוד אנרכיסטי בין טראמפ לסנדרס שיביא את המהפכה הסופית שאחריה לא יהיה דבר וניתן יהיה להתחיל מהתחלה. מסקנה זו גם מופיעה בציטוט שמלווה את הסדרה של קומיקאי אחר, גארי שנדלינג, אולי אבי הקומדיה המרירה הראשונה "המופע של לארי סנדרס" שאומר (בתרגום חופשי): "יש יותר מדי רעש והסחות שמפריעות לשרוד. כולם צריכים פשוט לשתוק. התשובות נמצאות בשתיקה. נזירים מציתים את עצמם באש כדי למחות ולהעביר את הנקודה הזו. רק שקלו זאת".
וכך גם הסדרה מסתיימת. קומיקאי סטנד אפ שבוחר בשתיקה. גבר שבוחר באישה. אישה שבידיה הבחירה לסיים את כל מה שהיה. ושתיקה אחת. צורמת. צועקת. לא נוחה. לא מוכרת. לא במקומה. אמריקה חדשה.