נוחעם ושולם יושבים שבעה על אמם שנפטרה בפרק הקודם ומקבלים מנחמים. ישנם הרבה איסורים ומנהגים שנוהגים האבלים בימי השבעה, וכל עדה נוהגת בהתאם למסורתה. למשל, בקרב בני עדות המזרח המנהג המקובל הוא שמוצע אוכל למנחמים, והם מברכים עליו לעילוי נשמת הנפטרים, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז, עליהם משתייכים בני משפחת שטיסל, לא נהוג שמוגש מזון למנחמים בשבעה, וכך גם ראו בפרק שבחדר שבו שולם ונוחעם ישבו לא היה כיבוד כלל. מנהג אבלות אחר שהוזכר בפרק היה שלא לקנות בגד חדש בזמן השבעה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לעניין, שאולי אפשר לראות בעובדה שהזכירו שרוחמי לוקחת לביתו של שולם את סיר המרק של גיטי התייחסות עקיפה אליו, והוא שהשבעה הוא זמן שבו האבלים אסורים  בעשיית מלאכה, ועל כל צורכיהם וצרכי אורחיהם לוקחים אחריות בני משפחה וקרובים. אני לא אכנס כאן לסיבות או למקורות ההלכתיים של המנהג הזה, רק אומר שתמיד נטיתי לראות במגבלה הזו אמירה המתייחסת לוויתור על השליטה. המוות הוא תזכורת לכך ששום דבר אינו באמת בשליטתנו – הכול בידי שמיים, וטוב לאבלים שיחושו הלכה למעשה שהם אינם יכולים לעשות כלום, כדי לשחרר אותם, בין היתר, מתחושת האשמה המתלווה כמעט תמיד למותו של אדם קרוב. אם ממילא שום דבר אינו בשליטתך, לא היית יכול לשנות את עובדת המוות של הנפטר.

העניין הוא כמובן, שאנשים מתקשים להשתחרר מהצורך בשליטה, ואם חלות מגבלות על יכולת התנועה והעשייה שלהם, הרי שבשביל כך קיימים שליחים. וכך, באופן פרדוקסלי, הפרק, המתרחש בימי השבעה, עוסק בעיקר בדמויות הרוצות לשנות את המציאות שסביבן, או את האנשים שסביבן, מרחוק. אך האם זה באמת אפשרי לשלוט בגורלם של אנשים אחרים ולשנות את אופיים?

בניגוד לשני הפרקים הקודמים שהתחילו בסצנת התעוררות של קיווע, הפרק הנוכחי מתחיל בסצנת ההתעוררות של ליבי דווקא. מסתבר שליבי ישנה בבית האבות בחדרה של הבובע מלכה, והמנקה של בית האבות מוצאת אותה ישנה בחדר ומעירה אותה. לא פעם סצנות של התעוררות מאוחרת משינה באות להעיד על חוסר רצון של הישן להתעורר אל המציאות, למרות שייתכן שמדובר באמת בסתם מחסור בשעות שינה, אולם למרות שאיני יודעת מהו הגורם המשפיע ביותר על ההתעוררות המאוחרת של ליבי, מה שבלט בעיניי בסצנה הזו היה הגילוי, שגם העובדה שאדם משכים לקום, אינה בהכרח מעידה על שביעות רצון מהמציאות, רק שאלה שאינם משתייכים לזן החולמים, מבטאים את חוסר שביעות הרצון מהמציאות בגילויי כעס והתמרמרות על סביבתם. כך, המנקה שמעירה את ליבי בטענה שכבר מאוחר, לא חוסכת ממנה את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שבחורה צעירה ישנה במקום של זקנים, ועוד ישנה עד שעה כל כך מאוחרת.

גם בסצנה שאליה הפרק עובר מיד אחר כך של נוחעם ושולם היושבים שבעה, אנו נתקלים בשתי צורות ההתמודדות הללו של הקושי עם המציאות. שולם שטיסל, שמתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, ובורח לחלומות בהם אמו ואשתו עדיין בחיים, ואחיו, שנשאר ער אך מביע את כעסו על כך שאחיו מתנמנם, ומעיר כמה פעמים על כך שמפריע לו שאחיינו קיווע מצייר.

וכשקשה עם המציאות, הרי שגם אם השבעה מגבילה אותם, זה לא גורם לנוחעם ולשולם להניח לדברים פשוט לקרות בזמן הזה, וכל אחד מהם עסוק בניסיון לדאוג לכך שהמציאות שאותה הם יפגשו כשהשבעה תסתיים תהיה כמה שיותר לטובתם, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת במו רגליהם, הרי שיש להם שליחים. קיווי וליבי נשלחים על ידם לספק את רשימת חפציה של הסבתא בבית האבות וכך גם נוצר ביניהם המפגש המחודש.