שאלת הצידוק של השמת דמותה של ג'ון במרכז הסדרה, החלה להציק לי לאחר שג'ון לקחה כמה החלטות שנויות במחלוקת בפרקי סוף העונה השנייה, ולאחר שבפרק הקודם, לורנס הטיח בג'ון שהיא חסרת תועלת, ואיזה דבר טוב היא עשתה בכלל בהשוואה לגב' מקנזי, האישה שמגדלת את בתה ונהגה לדבריו לשלוח סלי מזון לרעבים באפריקה, או בהשוואה לאמילי שהיא אדם חכם בצורה בלתי רגילה, ויכולה לתרום לעולם יום אחד.

דבריו של לורנס, שכמו אמר שגיבורים, האנשים שהכי ראויים לחיות, אמורים להיות יוצאי דופן ביכולותיהם, לרצות להציל את העולם ולהביא לעולם תועלת, גרמה לי לתהות מה באמת הופך את ג'ון לראויה להיות גיבורת הסדרה, באיזה יכולת מיוחדת היא ניחנה שמצדיקה את העובדה שהסדרה סובבת סביבה?

ג'ון לא ניסתה בתשובתה להצדיק את מקומה, והיא ענתה לו אז תשובה מאוד מרשימה בעיניי, שגרוע יותר מלהיות חסר תועלת, זה להיות מישהו שלמעשים שלו יש תוצאות הרות אסון, כמו האופן שבו התממש החזון שלו בגלעד. תשובתה הרשימה אותי כיוון שהיא מכוונת לשאלה פילוסופית עמוקה, האם עדיף להיות אדם חסר תועלת שלא עושה, או איש עשייה שגם אם כוונותיו טובות, מעשיו עלולים להסתיים באסון? אבל אם התשובה שלה אז רק גרמה לי לחשוב שיש לה ערך בשל היכולת להשיב מענה ראוי לדבריו, הרי שהסצנה הפרק עם ג'נין ולידיה הזכירה לי שוב למה היא ראויה למיקומה המרכזי בסדרה, יותר מאשר אמילי למשל.

ג'ון אינה מתיימרת לרצות להציל את העולם, ומעולם לא היו לה שאיפות כאלה. גם השאיפה הנוכחית שלה להפיל את גלעד נובעת מרצונה לקבל את בתה, הרבה יותר מאשר מאיזו שאיפת תיקון עולם המפעמת בה. אבל עוד יותר מכך, ג'ון לא מנסה להציל את העולם הרחוק כמו שניסתה גב' מקנזי, ג'ון גם אינה אמילי בדרכי המרד שלה, אבל לג'ון יותר מאשר ליתר הדמויות שם יש את הרצון לתקן את מה שביכולתה, במרחב האישי שלה, וזאת תוך שהיא לא מאבדת לרגע את היכולת לראות גם באויביה בני אדם כמוה.

המרדנות של ג'ון אינה לוחמנית וקרבית כמו זו של אמילי, שלמרות שהמצוקה של זו האחרונה, והרצון שלה בנקמה ניתנים להבנה, לי קשה להחליק לה את העובדה שהיא ביצעה מעשי רצח יזומים בגלעד ובמושבות (מעשה הרצח שלה במושבות הוא החמור יותר בעיניי, כיוון שהיא אז לקחה לעצמה את תפקיד השופט על חוסר המוסריות של אדם אחר שהיא לא הייתה הקורבן הישיר שלו). בג'ון אין את האלימות הזו, והיא אפילו לא הצליחה להביא את עצמה להרוג את פרד וסרינה, גם אחרי שאנסו אותה במהלך הריונה והייתה לה ההזדמנות, היא אמנם גרמה בעקיפין למותם של כמה אנשים, והייתה גם שותפה בהוצאות להורג שיזמה גלעד לא מבחירתה, אבל זה כי בגלעד באמת קשה להימנע מלהיות חלק מאיזה אירוע רצחני, ולא מפני שהיא בחרה לקחת חלק באירוע כזה.

מה שמייחד את ג'ון כדמות היא העובדה שלמרות שלא מקנן בה רצון בתיקון עולם, יש לה הבנה איך אמור להיראות עולם מתוקן, ומול עוול המתרחש אל מול עיניה יש לה את האומץ להילחם על העמדות שלה, גם תוך כדי סיכון חייה, בסיטואציות בהן הרבה אחרים קופאים. היא הייתה זו שהדליקה את אש המרד בזמנו כנגד סקילת ג'נין, והיא הייתה זו שהפרק התייצבה בגופה בין ג'נין ללידיה ואמרה ללידיה "מספיק", אחרי שאף אחד אחר לא העז לפעול, למרות שכולם נראו המומים מהמעשה של לידיה. היא גם הייתה זו ששכנעה בעבר את ג'נין שלא לפגוע בבתה, והצילה את סרינה מהאש בפרק הראשון העונה. כשג'ון רואה אדם בסבל מולה, ויש ביכולתה לעזור לו, היא תרגיש כלפיו באחריות ותושיט לו יד לעזרה.

אם בתחילת העונה חשבתי שההחלטה שלה להילחם על בתה האנה מבפנים הייתה שגויה, מכיוון שחכם יותר להילחם מבחוץ, הרי שלקראת סוף הפרק, כשהיא צפתה בצילום של לוק מפגין בקנדה, פתאום חשבתי לי שאולי אפשר להבין את ההחלטה שלה להילחם מבפנים, כי אם לוק בחוץ כבר כמה שנים, ועדיין לא הצליח לעשות משם כלום למענה ולמען בתה, למה שהיא תחשוב שהיא כן תצליח לעשות זאת משם? עכשיו לפחות היא יכולה להציץ בבתה האנה מדי פעם.

אני לא טוענת שג'ון מושלמת, עם החלטות רבות שלה אני עדיין לא מסכימה, אבל פתאום הפרק היה לי ברור שהיכולת שלה לא להשחיר אנשים, גם כשהרע שלהם מופנה מולה, ולראות בהם בני אדם שלמים, ולהילחם למען הטוב, אומרת הרבה לזכותה.

לקראת סוף הפרק אנחנו רואים את ג'ון צופה בעדות לכך שבתה הקטנה בידיו הנאמנות של לוק, והיא אפילו גדלה, ואת אסירות התודה שלה על כך, שאין לה כל כך היכן לבטא ולמי, וכשג'ון נראה מיד בסצנה שאחרי מבקש מהכומר שיטביל את ניקול כי זה מה שאמה ג'ון הייתה רוצה, אני חושבת על כך שבכי האושר הטעון שלה כמה דקות קודם לכן ליד הקיר, הוא זה שמוכיח את דבריו, שהיא באמת הייתה רוצה בטקס שיצליח להביע את כל מה שהיא מרגישה.