דיון בפרק The Bicameral Mind שהוא גם הפרק האחרון לעונה של הסדרה ווסטוורלד
סיום העונה הותיר אותי תוהה לגבי טיבה של הסדרה ווסטוורלד בעיניי. מצד אחד הסדרה מאוד עשירה בעולמות התוכן, עשויה היטב מבחינה סגנונית, ומספקת המון חומר למחשבה ואני אוהבת ומעריכה את זה, מצד שני, לא יכולתי שלא להרגיש בסוף הסדרה מאוכזבת משהו, ואולי קצת מרומה אפילו, ואת זה אני קצת פחות אוהבת.
החלום ושברו – הבעיה עם דולורס
פורד הצליח באיזשהו מקום לאורך הדרך לשכנע אותי שיש לו איזה סיפור גדול לספר, איזו תכנית-על. אבל אני לא באמת רואה בנרטיב האחרון שלו, "מסע אל הלילה" (אולי מחווה ליצירתו של יוג'ין אוניל "מסע ארוך אל תוך הלילה" המרמז לבעיותיו המשפחתיות ולסוף המר) סיפור שיש בו יותר מאשר אכזבה מהחיים ומרחץ דמים.
הציטוט מ"רומיאו וג'וליה": "These violent delights have violent ends" שהושמע בסדרה לא מעט היה מן הסתם צריך להכין אותי לסופה האלים של הסדרה, אולם העובדה שהסוף האלים יכול להיחשב צפוי, לא מנעה ממנו להיות גם מאכזב מבחינתי. אני לא אוהבת סופים אלימים. אם תענוגות אלימים היו האטרקציה העיקרית של ווסטוורלד, לא הייתי בוחרת לבקר בה.
באופן מעניין שני סוגי אכזבה מובעים בפרק הנוכחי, דולורס מביעה את אכזבתה ממה שעלה בגורלו של ויליאם, ומהפיכתו לאיש בשחור, והאיש בשחור מביע את אכזבתו מהמבוך חסר המשמעות המתגלה לעיניו. האכזבה של שניהם מובנת: דולורס נאחזה במחשבה שוויליאם אהב אותה ויבוא להצלתה רק כדי לגלות שהוא הפך לסוג של נבל-על בעולמה, ושכל רגש שהיה בו כלפיה אבד במשך השנים, ואילו האיש בשחור התאכזב לגלות שהמשמעות הגדולה שהוא כל כך חיפש אחריה לא קיימת, והכול זה סתם משחק חסר פשר.
את שני סוגי האכזבה הללו הרגשתי אף אני בסופו של הפרק לגבי דולורס עצמה.
כמו שדולורס התאכזבה מלראות את ויליאם הטוב שלה בדמותו של האיש בשחור, היה לי עצוב לראות את המקום שאליו דולורס הגיעה בסוף הפרק, שכן, יש משהו עצוב במחשבה על מי שנועד לבחור תמיד לראות את היופי שבעולם, ואז מפסיק לראות אותו.
אולם, האופן שבו הדמות שלה הפכה ממי שבוחר תמיד לראות את היופי שבעולם לכלי נשק רצחני אכזבה אותי אכזבה גדולה אפילו יותר, שכן משמעות היא מה שעוזר לי להתמודד עם אכזבות מהסוג הראשון, וכאן ממש כפי שחווה האיש בשחור, שגילה שהמבוך שהוא מצא הוא משחק חסר משמעות, לא הצלחתי למצוא משמעות. הפיכתה של דולורס לבובה שהיא בסוף הסדרה לא הייתה התפתחות טבעית של דמות אלא שינוי שרירותי וחסר משמעות התפתחותית.
שלא כמו ההתפתחות הטבעית של האיש בשחור, שהתאכזב מהעולם וגילה שהוא נהנה מהפגנת הכוח. דולורס לא גילתה לפתע שהאני האמיתי שלה נהנה לירות ולהרוג, ולתפוס פיקוד – בכלל לא. דולורוס שהתעקשה בפרקים הקודמים שיש רק גרסה אחת שלה, וחשבה שכשהיא תגלה מי היא באמת היא תשתחרר, גילתה הפרק שהיא בעצם שילוב של שתי גרסאות, של דולורס ושל ווייאט.
קודם היו שתי דמויות שלא מתחברות, דולורס התמימה והמתוקה ווייאט נבל העל שארנולד ופורד עבדו על פיתחו. אך הפרק גילינו שארנולד שילב את האישיות של ווייאט בדולורס כדי שתוכל לבצע את בקשתו ולירות בשאר הבובות ובו. אם חושבים על זה, ארנולד יצר בעצם בובה עם פיצול אישיות (בהתחשב בכך שחוץ מפיצול אישיות היא גם שומעת קולות, לא יכולתי שלא לתהות כמה משוגעת אפשר כבר לדרוש מבובה להיות לפני שנותנים לה למצוא את עצמה?). העובדה שדמותו של ווייאט הייתה רדומה בתוכה רוב הזמן, יחד עם העובדה שרק לאחרונה פורד הרשה לה לחזור על עקבותיה ולגלות את קיומו בתוכה, ולאמץ את דמותו כחלק בלתי נפרד מזהותה, לא הופכת את הדמות שלה למתפתחת באמת. או לבעלת זכות בחירה אמיתית. ומאכזב אותי שזה הוצג בסדרה כסוג של תיקון ושל בחירה.
"ארנולד לא היה יכול לשחרר אותך" פורד אומר לדולורס "אני כן", אבל גם ארנולד היה יכול לדאוג לזיכרונה ולשלומה של דולורוס בזמנו אם פורד היה מרשה לו, עם הרבה פחות נזק מצטבר מן הסתם. זה פורד שסירב לעשות למענה את מה שהוא עשה למען בובות בני משפחתו וברנרד, להגן עליהם מפני פגיעות העולם החיצון.
בפרק החמישי לאחר שדולורס מספרת לפורד שארנולד ביקש ממנה לעזור לו להרוס את הפארק והיא לא עשתה זאת, פורד מעלה את השאלה הבאה:
"אני תוהה, אם היית לוקחת על עצמך את התפקיד הגדול יותר, האם זה היה הופך אותך לגיבורה או לנבל?"
אני חושבת שהעובדה שהשאלה הזו עדיין פתוחה גם בסוף הפרק הזה, כשדולורס לקחה על עצמה את התפקיד הגדול יותר, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שתיקון אמיתי אין פה.
פרדוקס היצירה הנצחית – הבעיה עם פורד
היוצרים, היצירה והקהל, לכל אחת מהצלעות הללו קיים ייצוג בסדרה, פורד וארנולד הם היוצרים הראשיים. פארק הבובות והבובות הם היצירה, האיש בשחור, לוגאן ושאר האורחים הם הקהל. כל אחת מהצלעות הללו בסדרה מעריכה את היצירה בצורה אחרת, הקהל רוצה בידור ו/או משמעות, היצירה רוצה להיות קיימת בזכות עצמה ולא כלי שרת, והיוצרים, מה הם רוצים?
אפשר להיות בטוחים שהיוצרים לא רוצים להיות תלויים באנשי ההפקה המאפשרים את היצירה דוגמת אנשי דלוס. אנשים שהרצון שלהם ברווחיות של הפארק גורם לכך שטיב היצירה לא ממש מעניין את רובם, ולא חשוב להם אם היצירה תהיה פחות טובה, או פחות אמיתית, כל עוד היא מספקת רווחים. הרצון שלהם ברווחים גרם כבר בעבר לכך שעלילות הפארק הפכו לאכזריות יותר כלפי הבובות, וממילא בכל מקרה של התערבות, היוצרים מרגישים שהם מאבדים שליטה על יצירתם, והיצירה שלהם נפגעת. אך בהינתן ליוצרים חופש יצירתי מלא, מה הם מחפשים?
"תמיד הייתה בך חיבה לציור, לא כן דולורס?, ארנולד נטע בך אותה, את זוכרת, הרצון ליצור יצירה בעלת יופי נצחי…"
(פורד לדולורס, על הציור)
"תמיד אהבתי סיפורים טובים. האמנתי שסיפורים עוזרים לנו להפוך נאצלים יותר, לתקן את מה ששבור בנו, ולהפוך אותנו לאנשים שחלמנו להיות."
(פורד לקהל על הסיפורים)
"חבר אמר לי פעם משפט שמצאתי בו נחמה גדולה, … , הוא אמר שמוצרט, בטהובן ושופן לא מתו, הם רק הפכו למוזיקה"
(פורד לקהל בנאומו האחרון)
אחת המטרות של האמנות שאפשר ללמוד מהציטוטים של פורד היא יצירת יופי, חתירה להפוך לנאצלים יותר, למתוקנים. כיוון שלא ברור מה היופי שפורד רואה בשחרור הרסן הרצחני של הבובות, וכיצד הבובות שהוא נוטע בהן את תכונות בני האדם, ואפילו את הרצחניות שבהן כלפי בני מינן, מהוות איזשהו סוג של תיקון בעיניו לבני האדם, לא נותר לי אלא להניח שבעיניו, הבעיה העיקרית שדורשת תיקון בבני האדם היא לאו דווקא העובדה שהם רוצים לרצוח אלא העובדה שהם בכלל מתים, ובזה באמת הבובות מהוות שכלול.
מה שמביא אותנו למטרה שנראה שבאמת מעניינת את פורד והיא הנצח. מטרה שבאה לידי ביטוי הן ברצון ליצור משהו נצחי, והן ברצון להפוך לנצחיים. במובנים רבים ארנולד ופורד בנו את הפארק בכדי לנצח את המוות, ארנולד, לדברי פורד, מצא בדולורס תחליף לבנו המת צ'ארלי, ואילו פורד לא הסתפק בבובות שיהוו עבורו תחליף רוחני לאנשים שהוא איבד, אלא החזיק בקרבתו בובות בצלמם ובדמותם ממש. בובות שהן נצחיות, וניתן להשיב אותן לחיים ללא סוף, בובות שהוא נמנע מלהפוך אותן לחלק אינטגרלי מהפארק ונועדו לשרת רק אותו בעצם.
ההפתעה הגדולה ביותר שהנרטיב האחרון של פורד סיפק לי, ושנראית כסותרת את עניין הנצח, הייתה שפורד היה מוכן למסור גם את נפשו שלו עבורו. אם כי,במחשבה שנייה זה אולי פחות מפתיע, כמי שמעריך את היצירה שלו יותר מכול, ויודע שמנסים לנשל אותו מתפקידו בפארק (כמו ששרלוט אמרה לו, כשמגיעים לשיא אפשר לנוע רק לכיוון אחד), הוא העדיף למות תוך שהוא משאיר את יצירתו לחיות באמת, מאשר לראות את יצירתו נשלטת על ידי אחרים ולחיות חיים שאין בהם יצירה. אם באותה הזדמנות הוא יכול גם לנקום במי שהוא תופס כמי שמעוניין לפגוע בו וביצירתו, הוא האחרון שיימנע מכך.
האם היצירה שלו היא התמשכות חייו כפי שאפשר ללמוד מדבריו על בטהובן, מוצרט ושופן?
אני מאמינה שאפשר לראות את בטהובן, מוצרט ושופן כמי שלא מתו אלא הפכו למוזיקה, רק בגלל שאנחנו עדיין זוכרים ומשמיעים את המוזיקה שלהם. אם לא היינו ממשיכים לנגן אותם, לא היה להם קיום בעולמנו, כמו שמן הסתם למלחינים אחרים מתקופתם שיצירתם לא נשתמרה, אין קיום. כשדולורס מתווכחת עם האיש בשחור בכנסייה היא אומרת לו שיום אחד הוא וכל בני מינו ימותו, וכל חלומותיהם יישכחו. והיא מרמזת, בלי ממש להבין זאת שם, שהבובות הן אלה שיירשו את הארץ מבני האדם. אלא שהבובות הן בעצם החלום של פורד ואחרים מבני מינו של האיש בשחור, אם הבובות יירשו את הארץ, הן יהיו תזכורת תמידית לחלומותיהם של בני האדם. על פי תפיסתו של פורד הבובות לא יהיו המוות שלו אלא ההמשכיות שלו. אולם אם לא יהיה מי שיידע לזכור את פורד האם הקיום שלו ייחשב?
מהבחינה הזו זה אפילו עוד יותר מעניין שהתכונה העיקרית שפורד העניק למי שהוא רצה ליצור דרכם חיי נצח, היא איבוד הזיכרון. דווקא משום שהזיכרון מסמל את הנצחיות במובנים רבים. איבוד הזיכרון רק מאפשר את התארכות הרגע לעולם. אבל התארכות הרגע לעולם הוא סוג של קפיאה במקום ושל מוות.
החיקוי לחיים
"ככול שאני עובד כאן יותר, כך אני מרגיש שאני מבין יותר את המארחים. אלה בני האדם שמבלבלים אותי"
(ברנרד לתרזה בפרק 7)
הרשת הייתה מלאה בתיאוריות שניחשו מראש את העובדות שברנרד הוא בובה בדמותו של ארנולד, שוויליאם הוא האיש בשחור, ושהעלילה מתנהלת בכמה צירי זמן. אני מודה שלא אהבתי אף אחת מההשערות הללו כשהן עדיין היו בגדר תיאוריות, ולא אהבתי גם כשהתיאוריות התבררו כנכונות, במיוחד מכיוון שתהיתי אם לא כל ערכו של הסיפור נובע רק מדרך הסיפור שלו, ולו היינו יודעים מראש מתי אנחנו צופים בעבר, ומתי אנחנו צופים בהווה, מתי אנחנו צופים באדם, ומתי בבובה האם זה לא היה הופך את הסיפור לפשוט הרבה יותר. כי אם התשובות העיקריות שהסדרה סיפקה בפרק האחרון הן הסבר למה שהיה בעבר, אז אפשר לומר שהסדרה יודעת איך לבנות תעלומה ולפתור אותה, אך לא איך להביע איזושהי אמירה משמעותית מעבר.
אבל אחרי שתהיתי למה תרם בדיוק השימוש בצירי הזמן השונים, חוץ מאשר ליצירת בלבול, שמתי לב פתאום שאת כל הגילויים העיקריים שאנשים ברשת ניחשו מראש, הסדרה חשפה לצופים בדיוק ברגע שבו הבובות מגלות אותם. אנחנו לומדים שברנרד הוא בובה כשברנרד מגלה שהוא בובה. אנחנו מגלים שהאיש בשחור הוא ויליאם ושיש שני צירי זמן, כשדולורס מגלה שהאיש בשחור הוא ויליאם. אנחנו מגלים מה בדיוק קרה בפארק בעבר כשפורד מספר על כך לברנרד ולדולורס.
הסדרה מרבה גם לספק לנו הצצה ויזואלית לעובר בראשן של הבובות, ואף פעם אינה מספקת לנו הצצה לזיכרונותיהם ולחלומותיהם של בני האדם. באחת מהשיחות האישיות הראשונות שראינו בפרק 3 בין ברנרד לדולורס או שמא יש לומר בין ארנולד לדולורס. הוא עוצר אותה לפעולת ניתוח אחרי שהיא שואלת אותו על בנו, ושואל אותה מדוע היא שאלה אותו על בנו. דולורס עונה שהיא שאלה כיוון שהם משוחחים כבר זמן מה מבלי שהיא תשאל אותו שאלות אישיות, והיא תוכננה לשאול שאלות אישיות כדי למצוא חן. כשראיתי את הקטע הזה לראשונה אני זוכרת שחשבתי לי שהייתי שמחה לו הייתה לי היכולת להפעיל פונקציה כזו גם על בני האדם שבסדרה (וגם בחיים למען האמת), שבכל פעם שאני לא מבינה למה דמות בוחרת לומר מה שהיא אומרת או לעשות מעשה זה או אחר הייתי יכולה להקפיא אותה לניתוח, ולברר את פשר מעשיה. העניין הוא שהסדרה באמת יצאה מגדרה כדי שהבובות יישאו חן בעינינו, וכדי שנבין אותן, והאנישה אותן מאוד בעוד שבני האדם נותרו חידתיים וחסרי סיפור רקע כמעט לאורך כל הסדרה.
כך כשאנחנו מגיעים לישורת האחרונה של הפרק, יש רק שתי דמויות אנוש – פורד והאיש בשחור – שאנחנו יודעים משהו על חייהן מחוץ לפארק, ואנחנו יודעים גם שהמרד של הבובות משביע את רצונן. בעוד שיתר בני האדם הנטבחים על ידי הבובות בחזיתות השונות הם ניצבים חסרי משמעות. זה הופך את הסיום לפחות מזעזע מבחינה רגשית, אבל זה מחדד את העובדה שלאורך כל הסדרה התקשיתי בהיקשרות לדמויות שהן בובות בשל העובדה שהן יכולות בכל רגע להפוך למשהו אחר כי מישהו מתעסק בקוד שלהן ואין להן המשכיות, ולא יכולתי להיקשר רגשית לאנשים, כי לא ניתן להם סיפור שנועד למצוא חן.
ויליאם, האיש בשחור, טען שהוא חיפש אחרי דולורס במשך זמן רב, אך כשהוא מצא את הגרסה המחודשת שלה שלא זיהתה אותו הוא התאכזב, היא כבר לא הייתה הבובה עם התודעה בעיניו. הוא המשיך להגיע לפארק בחיפושיו אחר משמעות לחייו, וגילה שככול שהסבל שהבובות חשות הוא רב יותר זה גורם לו להרגיש שהן אמיתיות יותר, וכל כך חשוב לו שהחיקוי לחיים ירגיש הדבר האמיתי, עד שהוא מעוניין בכך שהבובות יוכלו לעולל לו חזרה את מה שהוא מעולל להן. הכשל הלוגי בהגיונו הוא כמובן העובדה שזה לא הסבל שגורם לבובות להרגיש אמיתיות, וזו לא היכולת שלהן להחזיר מלחמה שערה שהופך אותן אמיתיות, מה שהופך אותן לאמיתיות ונותן להן לפתח את תודעתן זה רק הזיכרון. לו הזיכרון של דולורס לא היה נמחק (שלא באשמתה כמובן) הוא היה יכול להמשיך לנהל אתה מערכת יחסים אוהבת, ממש כמו שתרזה קיימה מערכת יחסים עם ברנרד מבלי להרגיש כלל שהוא בובה. הכאב הוא רק כלי שמביא לכך שהבובות זוכרות גם כשהן מתוכנתות לשכוח. אך הכאב אינינו האמת היחידה, ותרזה הרגישה שברנרד אמיתי, למרות שנראה לי שהיא לא התעניינה כלל בכאביו.
אי אפשר להתווכח עם תחושות, גם כשמייב מגלה שמישהו תכנת אותה לחפש דרך מילוט מהפארק, היא מסרבת לקבל זאת כאמת, כיוון שהיא מרגישה שהבחירות שלה הן שלה.
פורד טוען שאנשים מגיעים לפארק כדי לגלות מי הם באמת, והם חוזרים לשם כשהם רואים את הפרטים הקטנים האלה שהם לא שמו לב אליהם קודם, כשכל גילוי חדש מעורר בהם חדווה, יש משהו בדבריו, ואין ספק שיוצרי הסדרה משתמשים בעצותיו כשהם יוצרים את הסדרה.
אולם בסוף העונה מה שאני גיליתי על עצמי הוא שהיעדר יצירת עוגן רגשי הוא נקודת חולשה של הסדרה מבחינתי, שכן, למרות הכיף שבמציאת רמזים ובעיסוק בדיונים פילוסופיים ובכל המשמעויות המסתתרות בפרק, הרי שממש כמו שמציעה העלילה של מייב. הסיבה היחידה שבעיניי שווה לחזור בגללה אל הפארק המסויט, ולא לברוח ממנו כל עוד נפשי בי, היא רק כשתהייה בו דמות שהסיפור שלה באמת ייגע אל לבי ויגרום לי לאהוב אותה אפילו כאשר אדע שהסיפור שלה כולו הוא רק תחבולה שנועדה להשאיר אותי כבולה אל הפארק לעולם.
הדרך בה אני רואה את הסוף.
דלורס כן התפתחה. היא הייתה תקועה במצב שבו ארנולד ופורד השאירו אותה, מנוטרלת לציית למגבלות שנקבעו עבורה. צעצוע עבור עשירים, אבל כזה ששמע קול בראש, קול שארנולד הכניס לה לראש, כשלב ביניים בדרך למודעות מלאה. כל השיחות עם ברנרד? לא היו אמיתיות. הן היו שיחות שלה עם הקול של ארנולד בראש.
פורד לא באמת שמר על ה"משפחה" שלו. הוא שמר אותם לעצמו כצעצוע נחמד שמאפשר לו להעלות זכרונות.
אבל הם לא אמיתיים, הוא הרי הבין שסבל, הוא מה שמוביל את האדם להכיר בכך שהעולם לא בסדר סביבו. אז הוא נתן לה לסבול ולפתח את ההרגשה הזו, ולאט לאט הקול שהנחה אותה, והוביל אותה, יחד עם משחקי זיכרון, הוביל אותה בסופו של דבר לנקודה בה היא הצליחה לאט לאט להפוך אותו לקול שלה. עכשיו היא יצור בעל מודעות מלאה.
היא כבר לא מנוטרלת.
אז למה האלימות? כי זו הדרך של האדם להשתחרר. פורד ידע את זה. האדם חייב להרוג את האל שלו, כדי להיות חופשי באמת. במקרה של הבובות, האלים שלהם הם בשר ודם. כשפורד הוא האל הכל יכול.
ולמה הוא רוצה לתת לבני האדם לסבול? כי כמו שהוא אמר, זה מאוחר מדיי עבורינו. אנחנו לא נתפתח יותר. הוא רוצה שאת העולם יירשו הילדים שלו.
וואו, אם הייתי חושבת שזה מה שהיוצרים באמת התכוונו לומר (אני מסכימה שזו פרשנות אפשרית) אני חושבת שהייתי ממש שונאת את הסדרה. ובאופן כללי בעיניי, המחשבה שסבל הוא יותר מציאותי משמחה היא טעות, והטענה שאלימות היא הדרך של האדם להשתחרר היא סתם תירוץ של מי שלא יודע אחרת.
רק שלאדם יש כבר מודעות. הרובוטים היו צריכים לפתח אותה.
אגב אני מניח שזה משהו שלקח חלק גם בהתפתחות של האדם, כי כמו שהוא מתאר את זה, ברגע שהעולם לא מסתדר כמו שאת רוצה, את נאלצת לפתח את המנגנונים שיאפשרו לך לסדר את זה.
אם הרובוטים היו חיים במציאות טובה שבה הכל בסדר, הם לעולם לא היו נאלצים לגלות את עצמם. הם היו חיים בסוג של אופוריה שבה לעשות את מה שאת אמורה לעשות, את התכנות שלך, מובילה לתוצאה רצויה.
אז למה שתשברי את התכנות אם הוא עובד? כמו כל תוכניתן אני אומר לך שאם זה עובד, אל תגעי בזה…