אבינועם במאמצים רבים מצליח להשיג סוג של הפסקת אש בין הצדדים, ולכן כשטפירו מקבל בטעות פתק הזמנה לתערוכה שכתוב בו "בוא נשכח מהכול", הוא בטוח שקשת רוצה להתפייס אתו ומחליט להיענות להזמנה על מנת להראות לקשת שהוא מכבד אותה מספיק כדי לשים בצד את חוסר הנוחות הדתית שלו מהתערוכה, אחרי הכול, מה לא עושים בשביל השלום? אבל אז הוא סופג השפלה אמיתית מקשת, שלא הבינה על מה יצא קצפו של טפירו מלכתחילה, ונפגעה עד עמקי נשמתה ממסע ההשמצות שלו נגדה. היא אינה יכולה לסבול את הנוכחות של טפירו בתערוכה, ומסלקת אותו. 

למרות שבניגוד לאגדת החורבן המקורית, כאן חבריה של קשת כן ניסו לשכנע אותה להרשות לו להישאר. את עלבון הגירוש מהתערוכה טפירו ממש כמו בר קמצא בשעתו כבר לא יכול לסבול והוא בתגובה הולך ומלשין למשטרה על גידול החשיש שמתנהל בישיבה החילונית, והעוינות בין אנשי הישיבה החילונית לתלמידי חברון החדשה עולה מדרגה.

אם נתמצת את מה שעולה מהגרסה המודרנית של השבאבניקים לסיפור קמצא ובר קמצא, אפשר לומר שיותר מכל תכונת אופי אנושית בעייתית הסדרה מאשימה בחוסר היכולת לקיים חיי שלום את תחושת העלבון. כאשר האדם נותן לעלבון להניע אותו הוא מביא לפילוג ולהרס. וכשחושבים על זה הדבר גם מסביר את התנהגותם של אבינועם וגדליה בפרק שאחרי, כל אחד מהם אף הוא פעל מתחושת העלבון שלו.

גדליה, שקבוצת השיוך הבעייתית שלו היא אנשים באופן כללי, לא יודע ממש איך לשאת חן בעיני הזולת ואיך להתנהג באופן נורמלי וטבעי עם אחרים, יחד עם זאת הוא מאוד מאוד מעוניין בכך שיכבדו אותו. העולם הדתי החרדי מספק לו מסגרת בה היצמדות לכתוב ולספרים (המרחב הבטוח שלו) יכולה להשיג לו את הכבוד שהוא כל כך צמא לו. גדליה שלא היה איכפת לו מלכתחילה שדבורה ארוסתו תעשה קריאת מגילה לנשים בערב פורים, כי הוא מודע לכך שהדבר מותר הלכתית, מתחיל להרגיש פגוע כשהוא מבין מההקנטות של טפירו וטרבלסי שערכו יורד בעיניהם מפני שארוסתו מזלזלת בו כביכול ולא באה לשמוע אותו קורא את המגילה. תחושת העלבון שלו מההצקות של תלמידיו על כך שהוא לא מספיק גבר ולכן ארוסתו לא מכבדת אותו, מגיעה לשיאה ביום הפורים, עד שהיא גורמת לו לעזוב קריאת מגילה באמצע (צעד שהיה לי קשה להאמין שאדם כלשהו שההלכה כל כך חשובה לו ויודע שאסור לפספס אפילו מילה יבצע, ותהיתי עד כמה הצעד הזה נאמן לדמות) ולהרוס גם את קריאת המגילה לנשים של דבורה, ולבטל את אירוסיהם. בלהט הוויכוח ביניהם, הוא אפילו מוכן לטעון שההקלטה, שהיא הביאה לו מדברי הרב עובדיה יוסף שמתיר הלכתית את קריאת המגילה לא קיימת. 

גם אבינועם היה שרוי בעלבון בערב פורים, עלבון מכך שהוא לא נחשב חרדי מספיק בעיני חברי הישיבה החילונית, והם לא ראו אותו כראוי לקרוא עבורם את המגילה בערב פורים. כבר ראינו בפרקים שלפני עד כמה אבינועם רגיש לאופן שבו הוא נתפס כחרדי בעיניי החילונים, ואיך הוא כל הזמן דאג שלא יראו אותו כחרדי מדי, כזה שרוצה להחזיר את כולם בתשובה ולכפות עליהם את הדת, ופתאום הוא מגלה שהרושם שהוא ביקש ליצור הצליח יותר מדי, הם אכן לא ראו אותו כחרדי מדי, הם פשוט לא ראו אותו כחרדי מספיק, שזו ראייה שהוא היה מוכן לספוג ואולי רגיל לה ממוריו המחמירים שבחרה החרדית, אבל הוא לא ציפה לה מחבריו החילונים, והעובדה שהם לא תפסו אותו כחרדי "אמיתי" פגעה בו עד עמקי נשמתו.

כך, למרות שלא אהבתי את ההחלטה התסריטאית לתת לאבינועם לזרוק את הנפץ, כי היא פגמה לי בדמותו, הגעתי בדיעבד למסקנה שהאמירה של הסדרה דרכו הייתה שאל תחשבו שאלה רק אנשים קיצונים כמו טפירו, שלא מחזיקים באידאל של שלום בין קבוצות, שיכולים להבעיר אש בשעת עלבון, אלא שכל אדם שמונע מעלבון מסוגל לכך, אפילו אנשים כמו אבינועם שנראים שהשלום בראש מעייניהם, אין לדעת מה הם מסוגלים לעשות אם יפגעו בציפור נפשם, ויעליבו אותם במקום שבו זה הכי כואב להם.

ובעצם בפרקים האלה הצלחתי להבין כי למרות שהאמנתי ואני עדיין מאמינה, שזה טוב להכיר קבוצות שיוך שונות כדי להוריד את מפלס השנאה, ולראות שגם בצד השני יש בני אדם ממש כמונו, לפעמים דווקא בגלל שיש בצד השני בני אדם ממש כמונו שרגישים לעלבונות, יכולים להיווצר מהמפגשים הללו גם פגיעות ועלבונות חדשים, והשלום הוא דבר מאוד לא פשוט להשגה.

נראה אם כך שממש כמו שחז"ל חשבו שתכונות האופי האנושי הבעייתיות הן שהביאו לחורבן, ולא הקיצוניות הדתית, כך גם בסדרה שבאבניקים נוטים להאשים יותר בחוסר השלום בסדרה בין החרדים לחילונים את האופי האנושי, ולא את ערכי הדת, רושם המתגבר מכך שהכעס שמניע את מעשיהם של אבינועם וגדליה לא נובע מקנאותם להלכה, אלא מהפגיעה האישית שלהם. רושם המתחזק עוד יותר מדברי הרב בלוך לאבינועם על כך שיש במעשיו חילול ה', לעומת חברים אחרים בקבוצת השיוך של אבינועם שמשבחים את מעשיו, והופכים את העלבון קרדום לחפור בו.  אחרי הכול, למרות שכולם שייכים לאותה קבוצת שיוך דתית, הרב בלוך הוא היחיד ביניהם בעל סמכות דתית הלכתית.

אולם כמו שיש הרואים בבחירת חז"ל לשים דגש על שנאת החינם ולא על הקיצוניות הדתית, חוסר אובייקטיביות, כך ניתן היה גם לטעון שכיוון שיוצר הסדרה שבאבניקים,  אלירן מלכה, הוא דתי, גם הוא אינו חסר פניות, ולכן גם שימת הדגש שלו על העלבון, דהיינו על תכונת האופי האנושי, כגורם העיקרי לחוסר השלום, אינה בהכרח אובייקטיבית. גם אם הוא אינו עיוור להתנהגויות פגומות שנובעות מקבוצת השיוך הדתית, בכל זאת אין לו אינטרס להאשים את הדת בכך שהיא זו היוצרת מציאות מפלגת. ואם יוצר הסדרה אינו אובייקטיבי בבחירה שלו בין הבעייתיות של האופי האנושי לבין הבעייתיות של הערכים החברתיים, אולי אחרי הכול עדיין צודק ג'ון לנון בשירו שבלעדי הגורמים המפלגים (שאכן קשה לדמיין את העולם בלעדיהם) לא היו מתעוררים באנשים רגשות שליליים המביאים למריבות והרס.

כשתהיתי ביני לבין עצמי עד כמה מוצדקת ההתעלמות של ג'ון לנון בשירו מתפקיד האגו האנושי במחלוקות ושימת הדגש בשירו על הגורמים המפלגים החיצוניים, נזכרתי בהלך הרוח שהשתקף מדברי אבינועם וגדליה דקות מספר לפני שהטילו את הנפץ לחדר המסיבה, על פיו בגלל קיומם של המודרניים הם הגיעו למצבם העגום, והבנתי פתאום מהי בעיניי נקודת החולשה של קו המחשבה של ג'ון לנון בשירו.

ג'ון לנון חושב שאם לא יהיו דת, ארצות, רכוש ועוד כל מיני דברים שמביאים להתנהגות שלילית, לא תהיה התנהגות אנושית שלילית כי לא יהיה בה צורך, אבל האם זה לא בעצם נורא קל להניח שאם כל העולם היה מסכים עם השקפת עולמך לגבי המבנה החברתי של העולם, אז ברור שלא יהיו מלחמות בעולם, כמו שזה נורא קל לאבינועם ולגדליה להניח שאם לא הייתה השקפת עולם מודרנית יותר משלהם בעולם, אז מצבם היה טוב יותר, כי כולם היו חושבים כמוהם?

נכון שבשירו של ג'ון לנון אין ניסיון של כפייה על האנשים להגיע לדעתו, אלא רק איזשהו חלום ערטילאי על כך שכל העולם בסוף יראה את האור כמוהו, בעוד שבזרמים מסוימים של הדתות השונות, או במהלכים שונים אצל חלק מהמהפכנים בהיסטוריה אכן היה אלמנט של כפייה על חופש הדעה של האחרים, אבל לא משנה באיזו דרך רוצים לגרום לכולם להגיע לאותה השקפת עולם, הרעיון שכולם יהיו חלק מאותה השקפת עולם ויאמינו באותם ערכים בלי נבדלות וחלוקות פנימיות לקבוצות שיוך שונות, לא רק שהיא אינה ריאלית בעולמנו זה ומתעלמת מכך שאנשים בחרו לפלג את עצמם שוב ושוב לאורך ההיסטוריה לקבוצות שיוך אפילו על בסיס של מאפיינים פיזיים, שאין לגביהם שום בחירה כמו צבע עור. אלא שהיא גם אינה שאיפה אמיתית לחיי שלום, אלא היא בגדר "הכי קל זה נחמות".