גילוי נאות – אני עובדת סוציאלית.  לא מזמן אמרתי לחברה למקצוע שאני מרגישה "כאילו נותנים לנו סכין ומזלג, ואומרים לנו: לכו תחצבו עם זה בהר."

"משפט מצוין", חייכה הקולגה שלי, "בדגש על סכין ומזלג מפלסטיק".

בסדרת הטלוויזיה המצוינת,  “רק להיום", עולה סיפורו של הוסטל לשיקום אסירים משוחררים, שאמור לספק מעטפת מגוננת לאנשים שיצאו מהכלא לא מכבר וצריכים תיווך וסיוע כדי לחזור לחיים של שגרה מועילה.

התוכנית עובדת. 85  אחוזי הצלחה יש לה. אבל מסתבר שכמה אסירים משוחררים שמקבלים טיפול מעטפת כזה עולים הרבה מאד כסף לרווחה. כסף שאין. ומחליטים לסגור.

משרד הרווחה מתגלה במערומיו. מול אנשים שעובדים ימים ולילות ומשלמים מחיר אישי כבד כדי לסייע למטופלים שלהם, אנו רואים מערכת לא מעריכה ולא מתגמלת. מערכת משוללת כוח ותקציבים.

וכך, ההוסטל המצליח של שיקום האסיר נסגר. וכמו שאומר חיליק המנכ"ל: “עדיף לתת מעט להרבה, ולא הרבה למעט".

עם אפס תקציבים, עם קושי אדיר בהתמודדות היומיומית מול אנשים שהחיים שלהם מורכבים  מאינסוף התמודדויות – משקפת הסדרה את עלה התאנה שנקרא "רווחה במדינת ישראל".

לעובדים הסוציאליים אין בדרך כלל עדנה טלוויזיונית. מעטות הסדרות שעוסקות בהן. רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין – אפילו שפים, מקבלים זמן מסך גדול יותר. ודווקא אנו, העובדים הסוציאליים, שמתמודדים עם עוני, פשע, סמים, נוער בסיכון, מצוקות וחולאים שונים – נושאים שמקבלים זמן מסך שכן הם מרתקים בפני עצמם – לא זוכים בדרך כלל לאור הזרקורים.

מצד אחד, שמחתי לראות סדרה שמתעסקת בעבודה סוציאלית טיפולית ומראה עד כמה היא יכולה להיות משמעותית. מצד שני, עצוב לדעת כמה חוסר אונים חווה העובד הסוציאלי בעבודתו.

לפני שנים, באחד מהסשנים של הדרכה קבוצתית בצוות רב מקצועי שהייתי בו, אמרה אחת העובדות, פסיכולוגית במקצועה, שכבר בגיל 14 ידעה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. בדיעבד, ממרחק השנים, היא הבינה שבעצם רצתה להיות מטופלת.

ב"רק להיום", רואים עד כמה דמותו של "המטפל הפצוע" היא  טריגר לבחירת מקצוע טיפולי.  עד כמה דומים המטפלים והמטופלים, ובכל זאת, איזה תהום פרושה ביניהם.