סיפורה של שפחה, עונה 3, פרק 7- עזרה ותלות

פרד וסרינה HULU

ניתוח הפרק "לעינו" (Under His Eye), הפרק השביעי בעונה השלישית של "סיפורה של שפחה"

פרד וסרינה נותרו בוושינגטון להמשיך להילחם על החזרת ניקול ולחלום על העתיד הטוב המצפה להם, ואילו לידיה וג'ון חזרו לחייהן הקודמים בבוסטון של רפובליקת גלעד, ובעוד הזוג הראשון מבלה במסיבות ריקודים ובבדיקת דירות למגורים ובדאגה למעמדם החברתי, לידיה וג'ון מבלות בהוצאות יזומות להורג, ארבע פעמים בשבוע לפחות, כשהפעם, בניגוד לעונה הראשונה, המדובר בהוצאה להורג בתלייה ולא בסקילה.

ההוצאות להורג בתלייה בגלעד מבוססות על אותו היגיון אכזרי כמו אלו שבסקילה לפיו על השפחות לקחת בהן חלק פעיל כדי להרגיש אשמות בתוצאה לא פחות מהמארגנים אותן. האשמה הזו היא מתוחכמת מבחינה פסיכולוגית, כי היא מאלצת אותן לבחור בין לאמץ אל ליבן את חוקי גלעד או לחוש ביתר שאת את האשמה שלהן על הרצח הלא מוסרי שהן שותפות לו. התגובה הנכונה כביכול למי שרוצה לשמור על שפיותה ומוסריותה אך גם לא לחוש אשמה, היא להבין עמוק בפנים שלא הייתה לה ברירה באותה סיטואציה, אך עד כמה באמת אפשר להרגיש חסרי אשמה בסיטואציה כזו, מבלי שההוצאה להורג תחלחל פנימה ותביא להקהיית הרגש?

כאשר מוירה ואמילי, שנמצאות כבר בקנדה, חושפות האחת בפני השנייה את מעשי הרצח שהן ביצעו בגלעד ביוזמתן הבלבדית שלא כחלק מההוצאות להורג ביוזמת השלטון, הן טוענות ש"תראי מה גלעד גרמה לנו לעשות". מצד אחד יש לי בעיה עם האמירה הזו, כי אנשים צריכים לקחת אחריות על המעשים שהם עושים מיוזמתם, אבל מצד שני יש באמירה הזו משהו נכון במובן העמוק הזה, ששיבוש הערכים של גלעד, הוביל גם אצלן לשיבוש ערכים דומה, עד שהן הרגישו שיש צדק בהריגת אנשים שדוגלים בסולם ערכים שונה משלהן, אפילו אם אותם אנשים לא היוו סכנה מיידית לחייהם (כמו המפקד שמוירה הרגה בשנתו) ולא פגעו בהם אישית (כמו רעיית המפקד במושבות שאמילי הרעילה).

אמילי ומוירה סבורות שהעובדה שהן לא הרגו אף אחד לאחר שהגיעו לקנדה, אומרת שהן עדיין בסדר מבחינה מוסרית, וסיל, בת זוגה של אמילי, חושבת שאי אפשר לשפוט את אמילי על שום דבר שהיא עשתה ברפובליקת גלעד, כי היא נפגעה שם מספיק, ואני יכולה להבין את קו המחשבה הזה, ולהיות מוכנה להתייחס למעשיהן בגלעד בסלחנות, ולרצות בטובתן, אך עדיין לראות את הבעייתיות בהתנהגותן, אף על פי שאין ספק שיש הרבה צביעות בהתייחסות של השלטונות בגלעד אל אמילי כאל רוצחת מסוכנת בהתחשב במדיניות האכזרית שהם עצמם מנהלים.

השימוש הנרחב בחבל התלייה ברפובליקת גלעד, והתלייה של המרתה של בני הזוג מקנזי, שהאנה נמצאת בביתם, לקראת סוף הפרק, הזכירה לי את האמרה המיוחסת לפרנקלין על כך שלבני האדם יש שתי אפשרויות: או להיות תלויים זה בזה או להיות תלויים זה לצד זה, ונזכרתי בו במיוחד מכיוון שאחד הדברים הבולטים ביותר בפרק בעיניי הייתה העובדה שלא משנה היכן נמצאו הדמויות, ברור היה שהן לא יכולות לפתור את בעיותיהן בכוחות עצמן והן תלויות באחרים שיבוא לקראתן ויעזרו להן. רק שכאשר לדמויות יש מטרה דומה, הרי שהתלות ההדדית של הצדדים האחד בשני משרתת את שני הצדדים ומועילה להם, אולם כשהמטרות מנוגדות הדברים מסתבכים.

דוגמה לתלות הדדית המשרתת את שני הצדדים אפשר למצוא אצל ג'ון וגברת לורנס. ג'ון המשתוקקת לראות את בתה האנה, זקוקה לגב' לורנס, אשתו של המפקד שבביתו היא נמצאת, כדי לשוטט ברחבי גלעד ולהגיע לחצר בית הספר שבו לומדת בתה, שכן כשפחה ברור שאסור לה לשוטט לבדה, ואילו גברת לורנס זקוקה לליווי הקבוע של ג'ון ביציאה מהבית כדי לא להיכנס להתקף חרדה. כל עוד השתיים הולכות יחדיו, הכול בסדר עבורן, אך ברגע שהן מופרדות, חוסר האונים של שתיהן צף על פני השטח, ג'ון לא יכולה להיכנס לשטח בית הספר בלי הסמכות של אשת המפקד, וגברת לורנס, שנלחצה כל כך מכך שנשארה לבדה, הביאה עליה את חשדם של השומרים בבית הספר, ונאלצה לחזור לביתה ולנוח, בעזרתה של ג'ון כמובן.

דוגמה לתלות חד צדדית אפשר לראות אצל אמילי ומוירה שנמצאות בקנדה החופשית, אבל זקוקות לכך שהשלטון בקנדה לא ייכנע למניפולציות של גלעד, כדי שניקול תישאר בקנדה, ולכן הן בוחרות ללכת להפגנה ולדרוש מנציגי השלטון בקנדה שיכריזו גם על ניקול כפליטה, אולם נציגי השלטון הקנדי לא ממש תלויים בכך שאמילי ומוירה יקבלו את מבוקשן, וכמי שמעדיפים לקיים את השלטון שלהם בשקט ועם כמה שפחות הפרעות ואיומים מחוץ ומבית, ניתן להבין מדוע אמילי ומוירה מוצאות את עצמן במעצר, כיוון שלדעת השלטון, הן הגזימו בדרך ההפגנה שלהן.

מעגל שבו כל הדמויות תלויות האחת בשנייה אך לכל אחת מטרה שונה, ואף מנוגדת, ניתן לראות בין סרינה, פרד והמפקד וינסלו. סרינה זקוקה לפרד כדי שיילחם עבור החזרת ניקול לגלעד, פרד זקוק לשיתוף הפעולה של המפקד וינסלו, והמפקד וינסלו דווקא זקוק לכך שניקול לא תוחזר מיידית כדי להשיג יתרונות פוליטיים שיחזקו את גלעד (אל תשאלו אותי למה זה הגיוני). כל עוד פרד מצליח לתמרן בין סרינה למר וינסלו ולשכנע את שניהם שהוא בצד שלהם בלבד, המעגל יכול להימשך, אין לדעת מה יקרה כשתתברר הנאמנות האמיתית של פרד, אבל סביר להניח, שזה יהיה לא יהיה נעים, לחלקם אם לא לכולם.

פרד וסרינה רוקדים
עכשיו הם רוקדים...קרדיט תמונה: HULU

התלות של הדמויות בזולתן הפרק, שנובעת כמובן מהצורך של הדמויות בעזרה בעולם האכזרי שבו הן חיות, מעלה לפני השטח המון לבטים מוסריים בנושא עזרה.

ההתלבטות המוסרית הראשונה שעולה בפרק היא השאלה האם זה מוסרי לבקש עזרה ממישהו כשההיענות לבקשה יכולה לסבך אותו בצרות, עד כדי סיכון חיים אפילו?

ג'ון רוצה שהמרתה המשרתת בבית משפחת מקנזי תעזור לה לפגוש בבתה, ולאחר הצעות רבות ושונות לדרכי עזרה, המרתה מסכימה לומר לה שאם היא תלך לבית הספר של האנה בברוקלין בשעה שלוש, יעמוד שם בשמירה ידיד, ויעזור לה להיכנס. ג'ון יודעת שהיא מסכנת את המרתה בכך שהיא זימנה אותה לפגישה ובכל אחת מבקשותיה, בין שהמרתה מסכימה להן ובין שלא, אך היא עושה זאת כי היא נואשת לראות את בתה. בזמן שבו היא מנסה לשכנע את המרתה שלעזור לה זה הדבר הנכון לעשות, אני נזכרת באותה הפעם שבה היא ביקשה מהאיש שהיה רק אמור לספק לה הסעה, שיספק לה גם מחסה בביתו, ובתוצאות העגומות של אותה בקשה לו ולמשפחתו, ותוהה האם ג'ון מודעת באותו הרגע לסיכון שהיא מבקשת מהמרתה לקבל על עצמה? האם היא הייתה עושה זאת לו הייתה מודעת לכך? בכל מקרה מה שברור הוא שג'ון הייתה באותו הרגע כנה עם המרתה, וזו הבחירה של המרתה איזה סוג של עזרה היא מוכנה לספק, ואיזה לא.

בהמשך הפרק, ג'ון, שיודעת שהיא לא תוכל להסתובב לבדה ברחבי גלעד ולהגיע לברוקלין לבית הספר של בתה, מציעה לגברת לורנס טיול מחוץ לבית. בתחילה היא עושה עצמה כאילו הטיול נועד לבריאותה של גברת לורנס, אולם באמצע הדרך, כשגברת לורנס נפתחת בפניה והיא מבינה את הקשיים של גברת לורנס אף יותר, היא מודה בפניה באמת, מתנצלת ומציעה לחזור אם גברת לורנס מעוניינת בכך, אך מסתבר שהרעיון להגיע לבית הספר כדי לעזור לג'ון דווקא מפיח בגברת לורנס חיים, והעובדה שהיא מסוגלת להיות לעזר משמחת אותה ממש.

בשני המקרים שציינתי, בקשת העזרה של ג'ון הייתה יכולה לסבך את מושא הבקשה, בשני המקרים זו הייתה בסופו של דבר, החלטתן של הנשים להיענות לבקשה, בצורה זו או אחרת, אולם המרתה שנענתה לבקשה בחוסר רצון בשל הפחד שלה ממה שיקרה, היא זו שמוצאת עצמה על חבל התלייה בסופו של הפרק באשמת עבירה של סיכון ילד בגלעד, ואילו גברת לורנס שלקחה חלק פעיל הרבה יותר גדול במעשיה של ג'ון, ובלב הרבה יותר שלם, מוצאת עצמה שוב בביתה בחיק בעלה האוהב. כמובן שמתוקף מעמדן נשות המפקדים מסתכנות הרבה פחות בכל חריגה מהמותר בגלעד, אבל נראה כי המרתה היא מקרה מבחן מעניין לשאלה המוסרית ההפוכה: האם זה מוסרי לסרב לבקשת עזרה של מישהו בצרה, צרה שנדמית לך באותה הרגע כגדולה משלך? כשהמרתה הסכימה לבקשתה של ג'ון היה זה כי היא ריחמה עליה והבינה את דרגת העוול שנעשה לה, וחשבה שאם היא יכולה לעזור בלי להסתכן יותר מדי, אז היא צריכה לעשות זאת. לא היא ולא ג'ון הבינו באותו הרגע את דרגת הסיכון שבו היא נמצאת בגלל שלידיה ו-שלמתיו החליטו "לעזור" לג'ון.

בפרק הקודם אמרה לידיה לג'ון: "כשאני מתעייפת אני עדיין מנסה לחשוב על הטוב שאני יכולה לעשות בעולמו של האל, ואם אני יכולה לעזור רק לאדם אחד, רק לנשמה אחת, זה מספיק"

מדבריה של שלמתיו בסוף הפרק מסתבר שג'ון היא כביכול מושא העזרה הנוכחי של לידיה, כעת לידיה רוצה להרחיק ממנה את הפיתוי. מתי ולמה לידיה עברה מה-"מגיע לך להיות תלויה על הקיר אחרי מה שעשית למקנזים" לרצון להגן על ג'ון? לא ברור, אך זה הסיפור שהיא מספרת ל-שלמתיו ושלמתיו קונה, וכששלמתיו מספרת לה על כך שג'ון נראתה מדברת עם המרתה של המקנזים, לידיה היא זו כנראה שדואגת להביא לחקירתה, להרחקת הידיד שלה מבית הספר כדי למנוע את המפגש בין ג'ון לבתה, ולכך שמשפחת מקנזי, תועבר למקום לא ידוע. היכולת של שלמתיו ושל לידיה לראות את המעשה שלהן כמעשה של עזרה לג'ון, הוא מעניין, כיוון שהוא לא מופרך לחלוטין בתוך העולם של גלעד, אם הן יוצאות מנקודת ההנחה שגלעד היא שם כדי להישאר, ושמעשיה של ג'ון לא יצליחו להביא אותה לברוח עם בתה, אלא רק להביא עליה את מותה, כמו שחזתה לה עוד בפרק הראשון העונה גברת מקנזי, כשאמרה לה שהיא לא עוזרת לבת שלה בביקוריה, אלא שהיא עוד תיצור לה את הטראומה של החיים כשהיא תיאלץ להביט בה נרצחת למול עיניה, הרי שבניסיון למנוע מג'ון את הסיכון שבהיתפסות נוספת במפגש עם בתה, או הברחתה מגלעד, אפשר לראות גם דאגה אמיתית לג'ון.

כמובן שהדאגה הזו מתגמדת אל מול מספר הדברים הלא מוסריים שיש בעזרה מהסוג הזה שהן כופות עליה, שהקטן ביניהם היא העובדה שהן מחליטות עבור ג'ון מה טוב בשבילה, והנורא שבהם הוא כמובן ההחלטה שלהן שהחיים של ג'ון שווים הקרבה של חיים אחרים (הרי באותה המידה מישהו היה יכול להחליט שהמרתה היא זו שצריך להציל מפני הפיתוי ולהסתפק בהרחקתה ולא להוציא אותה להורג בפומבי).

כאן בדיוק המקום שהוא שיא האכזריות והצביעות של אנשי גלעד, שמאמינים הרבה יותר בתלויים בזה על יד זה, מאשר בתלויים זה בזה. ושהערבות ההדדית שהם מטיפים אליה, היא כזו שמבודדת את האנשים ולא מאחדת אותם.

לידיה ב"דאגה" שלה לג'ון, לא רק מחליטה בשבילה שהחיים שלה שווים יותר מהחיים של המרתה, אלא אף מתעקשת במהלך ההוצאה להורג שג'ון תיקח בה חלק פעיל, כאילו ג'ון לא מרגישה אשמה מספיק גם ככה במותה של המרתה. הרצון של לידיה אינינו רק להסיר את הפיתוי מג'ון, אלא גם להפחיד אותה בכך שכל ניסיון שלה לצאת מגלעד, או להגיע אל בתה, יוביל בהכרח לפגיעה באחרים, ולידיה יודעת היטב, שג'ון, שלא כמו אמילי, איננה מסוגלת לפגוע באחרים מיוזמתה, ואיננה מסוגלת לראות בכאבם של אחרים בלי לנסות לעזור להם, היא הושיטה את ידה ללידיה כשזו התקשתה לעלות במדרגות לאחר פציעתה, ואפילו הפרק ראינו את דאגתה לשלמתיו המעצבנת, כשזו התקשתה לנשום בהליכתן המשותפת בגלל הריונה. בסוף הפרק כאשר ג'ון מבינה ששלמתיו היא זו שהלשינה על המרתה, ניתן לראות כיצד מתפרץ כעסה של ג'ון על שלמתיו, ולא ברור אם זעקת הזעם החוזרת ונשנית שלה "מה עשית?", מכוונת לכך שהיא הביאה למותה של המרתה, והפכה אותה לשותפה לרצח, או לכך שעכשיו היא איבדה את כל הקצוות שהובילו לקשר אל בתה, גם אם סביר להניח שלשני הדברים כאחד.

מה שברור לי זה שאני אבין לחלוטין אם ג'ון, אחרי הטראומה שחוותה, תאבד אף היא את עצמה לזעם, אך אני מקווה שג'ון תמשיך להיות חזקה נפשית יותר מאמילי (כמו שהאחרונה העידה עליהן בעצמה לפני כמה פרקים) ,ותדע לא להניח לקודים המוסריים הקלוקלים של גלעד לחלחל גם אליה.

סיפורה של שפחה משודרת ב- HOT HBO, HOT VOD וב- NEXT TV

אולי יעניין אותך

תגובה אחת בנושא “סיפורה של שפחה, עונה 3, פרק 7- עזרה ותלות

  1. מבחינת לידיה החיים של ג׳ון חשובים יותר מהחיים של המרתה, כי ג׳ון פוריה ויכולה ללדת לרפובליקה עוד ילדים בריאים. המרתה נשלחה להיות מרתה כי היא לא פוריה.
    🥺

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *