סיכום שנת 2017 הטלוויזיונית של אורלי שלמה
"איך אפשר לומר 'ראית אחד ראית את כולם'? הרי אפילו את האחד קשה לראות כמו שצריך, אז איך אפשר לחשוב שראית את כולם?"
(ג'י הי, "אהבה בצרות", פרק כלשהו)
את הציטוט הנ"ל קלטתי בחצי עין, ואני לא ממש זוכרת את ההקשר שבו הוא נאמר, אני רק יודעת שהוא המשיך להדהד בי גם אחרי ששידור הסדרה "אהבה בצרות" הסתיים. כי יש בי משהו שמאוד מסכים איתו, גם כשאני יודעת שזה בלתי אפשרי שלא לפתח מנגנוני פסילה כלליים.
אחד השינויים הטכנולוגיים הבולטים במיוחד של השנים האחרונות, הוא הפיכת עולם הטלוויזיה לספרייה. אם פעם כדי לצרוך תוכן אנשים היו תלויים במה שמשודר בזמן כלשהו בערוץ כלשהו, הרי שכיום יש יותר ויותר אפשריות לצרוך תוכן דרך ספריות תוכן, הן ברשת, והן דרך שירותי סטרימינג למיניהם. גופי שידור שמודעים לכך שאנשים מעדיפים לצפות בזמן שנוח להם, ולא רוצים לדחות סיפוקים ולחכות שבוע בין פרק לפרק, אף מספקים בבת אחת עונות או סדרות שלמות, וכך מאפשרים לסדרה להפוך למוצר מדף, ממש מרגע יציאתה לאוויר העולם.
אני לעומת זאת גיליתי השנה ביתר שאת עד כמה המגמה הזו רעה מבחינתי האישית. גם כי אני אוהבת להתבונן באחד כמו שצריך, וגם כי אני אוהבת להיות בקצב של כולם, וצפייה מרתונית לא מעודדת התבוננות באחד, ובטח שלא מאפשרת ליישר קו עם יתר הצופים שזמן הצפייה שלהם מוגדר כ"מתי שבא להם".
אם סדרה משודרת בקצב של פרק בשבוע, אני יכולה לפספס את יום שידור הפרק אך להספיק להשלים אותו עד הפרק הבא, אם לעומת זאת עונה שלמה יוצאת לאוויר העולם באותו יום, אני כבר בפיגור של עונה בלי שעבר אפילו יום. זו גם הסיבה לכך שלא התחלתי מעולם להשלים את "סיפורה של שפחה" שפרצה לאוויר העולם בשלושה פרקים בערב אחד, והעמידה אותי בפיגור רב מדי להשלמה עד הפרק הרביעי, ואחר כך גם הדיבור עליה גרם לי לתהות האם אני באמת רוצה לראות אותה ולחטוף דיכאון של החיים. זו גם כנראה הסיבה לכך שלמרות שחשבתי שהצטרפותי המאוחרת השנה לעולם הממיר המקליט תקל עליי ותגרום לי לראות יותר טלוויזיה, האמת הייתה שמדיניות ה"התחלתי ולכן להמשך הסדרה יהיה מקום של כבוד בממיר המקליט שלי", גרמה לכך שהממיר המקליט הפך לעוד ספריית תוכן שהפערים בה רק גדלים לרעתי…
כאשר תכנית שמשודרת בשעה ספציפית צריכה להתחרות עם כל שאר התכניות שמשודרות מולה באותה שעה, הרי שמבחינתי זו בחירה קלה (יחסית) בין מספר סופי של תכניות. כאשר כל תכנית על מדף הספרייה צריכה להתחרות בכל יתר התכניות בעולם, שנמצאות על כל שאר המדפים, כדי שאבחר לצפות דווקא בה, זו כבר תחרות כמעט בלתי אפשרית מבחינתי.
לפעמים יש סדרות כמו 'האוס' שאפילו שכבר ראיתי אותן כאשר הן משודרות על המסך ברור לי שהן מנצחות כל סדרה אחרת, שראיתי או שעדיין לא, והן לגמרי על תקן הסדרה האחת שצריך להתבונן בה כמו שצריך והזמן עבורה מתפנה מעצמו. אבל אני כאן עכשיו לא כדי לשבח את "האוס" אלא כדי לסכם את התרשמותי מהסדרות של 2017 שבהן צפיתי, ומסתבר שעם כל מה שאמרתי עדיין ראיתי לא מעט טלוויזיה השנה ואלה הן מחשבותיי:
הרע:
את "הנסיכה הלבנה" כנראה לא הייתי מסיימת לראות אלמלא הייתי יכולה להקליט אותה ובדיעבד זה היה כנראה לטובה, כי זו הסדרה היחידה שזכור לי השנה שטרחתי להשלים, אחרי ששני הפרקים הראשונים עוררו בי עניין, רק כדי להתבאס מהסוף כמו שלא התבאסתי מסוף של סדרה שנים רבות. אני חושבת שסף הסבלנות שלי לסדרות בעייתיות הוא די גבוה, ואני בהחלט לא ממהרת להזהיר אחרים מפני סדרות שלא נהניתי מהן כיוון שאני יודעת שלאנשים שונים יש דעות וטעמים שונים, ומה שלי יהרוס את היום יכול להיות מה שיעשה את היום עבור מישהו אחר. אבל באמת שברגע שסיימתי את 8 הפרקים של המיני סדרה הזו, רציתי לצעוק לעולם "אל תתחילו לראות את הסדרה הזו אפילו, פשוט אל". אני מודה שלא קראתי את הספר שעליו הסדרה מבוססת, ואני לא יודעת עד כמה היא נאמנה לספר, אבל אני יודעת שלהיסטוריה היא לא ממש נאמנה, והיא מוסיפה חטא על פשע בכך שאת הפשעים ההיסטוריים שהיא מייחסת לנסיכה הלבנה בסוף הסדרה, היא הופכת לחסרי טעם עוד יותר עבור מי שמכיר את ההיסטוריה, ויודע שהמטרה שלשמה הנסיכה הלבנה עשתה הכול כביכול לא הושגה בסופו של דבר. אז כן, ערכי ההפקה של הסדרה לא רעים, ויש בה רגעים, אבל כסיפור שחותר לאמירה כלשהי בעיניי היא פספוס אחד גדול ומעצבן.
גם "הרשימה השחורה" נכנסה השנה לרשימה השחורה שלי, אע"פ שבד"כ הסדרה הזו אצלי ברשימת ה"לא נורא", סדרות שממש לא חייבים לראות אבל יש להן חן משלהן ובמקרה הספציפי הזה יש להן את ג'יימס ספיידר. למרות שמראש אני מגיעה לסדרה הזו עם ציפיות נמוכות, אני מודה שבכל זאת הצלחתי להתאכזב מהעונה החמישית, הן בגלל הכיוון של 'בואו נהפוך את כל הדמויות לבעלות החוש המוסרי של רדינגטון', והן בגלל שמבין שתי הדמויות שהיו בסכנת חיים בסוף הפרק השמיני בעונה החמישית הם בחרו להרוג את הדמות הלא נכונה…
הלא נורא:
השנה אחרי שנים של פרישה מ"ממשחקי הכס" חזרתי לצפות בעונה השביעית. לא השלמתי את העונות הקודמות אבל להפתעתי בהחלט נהניתי מהנוכחית. יש לי חשד קל שהדבר נובע מכל הסיבות שגרמו לקנאי המקור הספרותי פחות ליהנות מהעונה הזו, אבל זה לא באמת משנה. שרדתי עונה של "משחקי הכס" וזה לא היה נורא.
עם "ריי דונובן" לעומת זאת המדובר בלא נורא מסוג אחר, כיוון שהיא קצת פספסה העונה לטעמי, עם קפיצות בזמן שהיו מיותרות (וגרמו לי לתהות עד כמה הסיפור היה עובד אם הוא היה מסופר באופן לינארי), עם בזבוז של שחקנית בסדר גודל של סוזן סרנדון על תפקיד לא מספיק משכנע או מעניין, ועם בעיית המשכיות קלה (התינוקת של באנצ'י), אבל בכל זאת עדיין עם מערכת יחסים משפחתית בעלת פוטנציאל נפיץ, ותקווה לעונה נוספת שתתעלה על קודמתה.
הטוב:
בסיכום השנה הקודמת ציינתי שלוש סדרות שאני מחכה לעונתן הבאה ב-2017, באופן לא מפתיע שלושתן נכנסו אצלי לרשימת הסדרות הכי טובות של השנה.
הוחלפו בלידתן: על אף שהעונה האחרונה של הסדרה שודרה בתחילת השנה, מה שבדרך כלל גורם לכך שהזיכרון ממנה ידהה, ועל אף שהיא התחילה באופן שגרם לי לחשוש שהיא לא תצליח לעמוד בציפיותיי, לא רק שהיא הצליחה לעשות זאת, אלא גם שיצאתי מהעונה הזו שוב מלאת הערכה הן על הכוונות הטובות של יוצרי הסדרה להנגיש עבור אחרים את אלה שקולם לא נשמע, והן על הביצוע, שהיה עשוי בצורה מרגשת ומהנה לצפייה. זכורים לטובה במיוחד הטיפול של הסדרה במחאת ציבור השחורים כנגד האפליה בקמפוסים והעיסוק בהחלטה של לילי לגבי המשמעות של היהדות שלה בעיניה.
הנותרים: העונה השלישית של הסדרה עסקה בנרטיבים, באופן שכל אחד רואה ומפרש את המציאות מהזווית שלו, ומהזווית שלי זה היה הקסם של הסדרה שאפשר לי לאהוב את הדמויות ולראות דרכן הן את התמונה הקטנה והן את התמונה הגדולה יותר, ולגלות שבסופו של דבר מה שחשוב בתמונה הגדולה הוא בדיוק איך שאנחנו מתנהגים במרחב הקטן שלנו, עם האנשים הקרובים אלינו.
סמוך על סול: העונה השלישית של הסדרה הסתכנה בכך ששילובן בסדרה של דמויות נוספות מ"שובר שורות", שעדיין לא השלמתי, וההתקרבות של ג'ימי לדמותו בסדרת האם, תקשה עליי ליהנות מהפרקים כמו בעונות הקודמות. לשמחתי זה לא קרה, ונהניתי מהעונה וממערכות היחסים של ג'ימי, קים וצ'אק, ואפילו ממייקל. דבר נוסף שלא קרה, אם כי הפעם לצערי, הוא שעדיין לא הספקתי להשלים את "שובר שורות", למרות שהבטחתי שאעשה זאת מיד כשהעונה תסתיים. אני מקווה שעד העונה הבאה של הסדרה זה יקרה.
עוד ראויות לציון לטובה:
"לגיון" על האופי המעניין והשונה שבו היא עסקה בשונות. מה גם שאני אוהבת פרקים שבנויים כחידות.
"האקסית המטורפת" על הפרק השישי בעונה השלישית.
"רון" על עונה שנייה שעולה על הראשונה.
"בק ג'ו אלופה" על חוש ההומור של הסדרה שלא מנע ממנה לתאר ברגישות מערכות יחסים משפחתיות, חבריות ואהבות ראשונות. כמו גם על הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שראיתי בסדרה קוריאנית כלשהי, דווקא מפני שהוא לא היה חסר אחריות, ולא ניסה לפתור תופעות בלתי פתירות באופן קסם.
ואחרונה חביבה, "חף מפשע" ראויה לשבח מכיוון שלעומת כל הסדרות בנות ימינו שמרבות לעשות שימוש בטכניקת הקפיצות בזמן גם כשאין לכך ממש הצדקה (ע"ע "ריי דונובן" או "כיפת ברזל"), כאן השימוש שנעשה בטכניקה הזו שירת את העלילה ואת היכולת של הצופים להזדהות עם הדמות הראשית שאיבדה חלקים מזיכרונה, ויחד אתה להרכיב עוד פיסה ועוד פיסה בפאזל של תעלומת חייה. וגם לאום קי-ג'ון מגיעה מלה טובה על התפקיד הכפול שלו בסדרה.
