בפרק הנוכחי ארבלה מחליטה ללכת לקבוצת תמיכה לנפגעות התעללות מינית אותה מנהלת תיאו (תיאודורה), חברתה לספסל הלימודים בזמן התיכון. תיאו מציגה את עצמה בפני הקבוצה כנפגעת של מעשי בריונות והתעללות, וכמי ששונאת את הבריונות יותר מכול, ולכן שמה לה למטרה לייצר מרחב בטוח ומוגן שבו נשים שעברו התעללות יוכלו לשתף בחוויותיהן. ארבלה משתפת את הקבוצה בכך שהיא עברה שני מקרים של תקיפה מינית לאחרונה, ושהיא רוצה ללמוד איך אפשר להימנע מאונס, כי היא צריכה להרגיש שהעולם בטוח, כי אחרת איזה מן עולם זה, אבל תיאו לא מבטיחה לה שבקבוצה אפשר ללמוד איך להימנע מאונס, אלא שהקבוצה היא מקום שבו האישה הנפגעת יכולה לדבר, לשתף בחוויותיה ולדעת שהיא לא לבד. ושהעולם כולל גם מקומות כאלה.

ואז הסדרה עוברת לפלאשבק לשנת 2004, ימי התיכון של אראבלה ותיאו. באותו הזמן אנו רואים כיצד תיאו, נערה לבנה, פוסעת בשמחה כשריאן, נער שחור שבו היא מאוהבת, פוסע בעקבותיה לחדר מבודד בבית הספר בו הם מתכוונים לקיים יחסי מין, רק כדי להיות מופתעת באמצע האקט מהעובדה שהוא מצלם אותה. היא עוצרת את מעשיו, דורשת ממנו שימחוק את התמונות, ומבינה מדבריו, שזו לא הפעם הראשונה בה מישהו שהיה איתה צילם אותה, ושהוא לא ממש מבין מה לא בסדר בזה שהוא מצלם בלי לבקש רשות, בין היתר כי הוא לא הבחור הראשון שמנסה לבנות ארכיון תמונות. כשהוא מבין שדעתה לא נוחה מהצילום, הוא מניח שבפעם הקודמת בה היא צולמה כנראה שילמו לה, והוא מציע לה תשלום עבור הצילומים. בתחילה היא מסרבת, אחר כך דורשת יותר כסף, ומרשה לו להמשיך לקיים יחסי מין אתה ולצלם אותה, כשרק מהעובדה שהיא זורקת לו את הטלפון הסלולרי מהחלון, מבינים בדיעבד שהיא לא באמת התכוונה לכך שהיא מוכנה שהוא יצלם אותה, ושההסכמה שלה היא חלק מתוכנית נקמה שלה, תוכנית שהיא המשיכה כשחתכה את עצמה, והאשימה אותו בכך שאנס אותה באיומי סכין.

כשחושבים על הסיטואציה הזו, די קל להבין שהיא מן הסתם הרגישה מאוד פגועה מהעובדה שהוא מצלם אותה ללא ידיעתה, ועוד יותר מכך שהוא עוד מציע לה תשלום, ומוריד אותה מדרגת חברה פוטנציאלית, או מושא אהבה, לדרגת זונה וחפץ. אבל הפגיעה הזו שלה היא פגיעה שהיא לא יכלה לדברר כנערה. "למה הלכת איתו?", "אם הסכמת לאקט אחד מן הסתם את גם מסכימה לאקט אחר", "אם עשית משהו עם מישהו אחד אין לך זכות לסרב למישהו אחר", כל המסרים הללו קיימים שם בחברה שהיא מסתובבת בה, והיא לא יודעת איך להסביר לחברה הזו שפגעו בה, ושהיא רוצה שהפוגע ייענש. אז היא עושה מעשה קיצוני כדי להפוך את המסר שלה למסר מצומצם שקל יותר להבנה. מפגיעה שהיא בתחום המוסרי האפור שקשה לגרום לאנשים להבין ולהזדהות עימה, היא הופכת את הפגיעה שלה לעניין מוסרי של שחור ולבן: היא נאנסה באיומי סכין. כשהמדובר על תקיפה באיומי סכין, אף אחד לא יפקפק בכך שנעשה משהו בניגוד לרצונה, עם איומים בסכין לא מתווכחים.

המזל של ריאן היה שהוא הספיק לשלוח לידיד שלו תמונות שצילם אותה (בניגוד למה שאמר לה, שזה לשימושו העצמי ושהוא לא שולח את זה לאף אחד), לפני שהיא זרקה את הטלפון הסלולרי שלו, וכך לאותו תלמיד הייתה ראייה מצולמת ששום סכין לא היה מעורב בפרשה. לאחר שארבלה נחשפת לתמונה, היא מבקשת מהידיד שחושש לדבר, כיוון שהטלפון שלו מלא תמונות מאותו הסוג, שישלח אליה את התמונה המזכה, והיא מדווחת עליה למורי בית הספר, ומביאה לשחרורו של ריאן.

מה שמעניין בכל האקט הזה של גילוי התמונה של תיאו על ידי ארבלה, הוא שחשיפת השקר של תיאו הפכה את כל הסיטואציה המורכבת שהייתה שם קודם ללא רלוונטית ולא מעניינת. ארבלה וטרי חברתה לא מעלות בדעתן כלל לשאול את הידיד שלהן מה פתאום יש לו תמונות כאלו בטלפון הסלולרי שלו, או להטיף לו מוסר על ההתנהלות של הבנים באופן כללי. ברור להן שאם יש תמונות כאלה, אז הבנות המצולמות הן שרלילות, ומה שחשוב הוא שעכשיו יש להן הוכחה שתזכה את חברן מההאשמה הכוזבת, שבכלל הופכת אצלן לעניין גזעני. מבחינתן תיאו מעלילה על ריאן בגלל צבע עורו, והן צריכות להגן על מי שהוא אחד משלהן. וכך גם השקר שתיאו נתפסה בו הפך את הסיפור הבעייתי שלה ושל ריאן לסוגיה של שחור לבן.

אני מודה שהיה לי קשה לראות את התלהבות של ארבלה וטרי מהעובדה שריאן משתחרר. ואת השמחה שלהן על כך שהוא יוצא כמנצח הגדול, שניצח את הכוחות הגזעניים של בית הספר. תמיכתן הבלתי מסויגת בריאן בגלל "הברית" הקיימת בין שחורי העור, הזכירה לי קצת את השמחה ששררה במחוזות ישראליים מסוימים ברגע שהבחורה מפרשת החשד לאונס באיי נאפה הודתה כי שיקרה כשהאשימה את הבחורים הישראליים באונס, כאילו יש להם בכלל במה להתגאות גם אם באמת לא היה שם אונס על פי הגדרת החוק.

תיאו נשאלת בהמשך הפרק, על ידי אביה החורג, מה הביא אותה לבדות את האונס הזה, ומתשובתה ניתן להבין כי קו הפעולה שבו היא נקטה, הוא קו פעולה שהיא למדה מההתנהגות של אימא שלה. מסתבר שכשהיא הייתה בת שבע אימא שלה רצתה משמורת בלעדית עליה, ואמרה לה לומר שאביה התעלל בה מינית, והיא שיתפה פעולה עם האם. החוק באותו המקרה גם שיתף פעולה עם האם כשנתן לה את רצונה, כי ההתעללות שבה האשימו את האב היא התעללות מסוג שכולם מבינים, התעללות של שחור לבן. אבל החוק השאיר את תיאו בחזקת האם, כי את ההתנהגות שלה הרבה יותר קשה לזהות כהתעללות, אף על פי שברור שהיא פוצעת נפשית לשנים ארוכות קדימה.