למרות שדרום קוריאה מצטיירת כחברה שמרנית יותר מהמערב, אני מודה שהופתעתי מכך שזו הדעה השלטת שם אצל כל הגורמים החינוכיים, שטובתה של המותקפת היא דווקא בשתיקה. עניין שגרם לי לתהות האם התפיסה הזו שמשתקפת שם נובעת מאותה שמרנות או שהם בסך הכול רק מודים בקול רם במה שעובר בסדרות האחרות מהמערב כאמת כמעט בלתי מעורערת שטובת המותקפת/מוטרדת בעולם הבידור היא אף פעם לא להתלונן, שכן כך העולם הזה באמת עובד, ורק בסדרות שהמשטרה במרכזן המסר הוא החובה להתלונן כדי לאפשר למשטרה לעשות את עבודתה טוב יותר.

ברוב הסדרות המערביות (שאינן חוק וסדר) אם יש ניסיון לשנות את המצב הקיים הוא בעידוד הסירוב להטרדות מיניות ובהצגתן כלא משתלמות לקריירה באופן כללי הרבה יותר מאשר בהצגתו של הדיווח למשטרה כעניין משתלם בסופו של דבר.

בסדרה "דרים היי", אולי מכיוון שהסדרה בכל זאת מיועדת גם לבני נוער וככזו יש לה גם אחריות חינוכית, הרי שלמרות הדעה השלטת בנושא חוסר הכדאיות של הדיווח למשטרה, המסר שהסדרה שולחת דרך המתרחש בה בפועל שונה מזה העובר דרך הנאמר בה, שכן בק-הי בכל זאת בוחרת לדווח על המקרה, לא מפני שהיא חושבת שצריך שמר יון ייענש, או כדי למנוע מבנות אחרות לעבור סיטואציה דומה, אלא בעיקר כדי לכפר על מעשיה בעבר ולטהר את שמו של ג'ין-גוק שהציל אותה, והואשם בתקיפה. ולמרות שהיא אכן נתקלת בקשיים בקבלה לסוכנויות בידור אחר כך (שכן מר יון הוא אכן בעל השפעה בעולם ההפקה ולה נוצר שם של עושת צרות), ולמרות שחושבים להעיף אותה מבית הספר אחר כך כי עתידה בתעשייה כביכול חסום, יש מי שנלחם עבורה שזה לא יקרה, והסדרה אף מנתבת אותה לערוצים שאינם עוברים דרך סוכנויות ידועות, כמו יו טיוב או ערוצים שונים ברשת כך שהסדרה נותנת לצופים מקום להאמין שאפשר לעשות את הדבר הנכון, ולא לאבד לחלוטין את האופציה להצלחה בעולם הבידור.

אך למרות הסוף האופטימי יחסית של הסדרה ברור כי הן בדרום קוריאה והן בעולם המערבי אין תשובה קלה לשאלת המחיר האישי בדיווח למשטרה בנושא הטרדות מיניות בעולם הבידור, ועל פי השיקוף של העולם הבידור בארצות השונות נראה כי זה אינו פלא שהרשת היא המקום בו יכולות המוטרדות והמנוצלות (ואף המוטרדים והמנוצלים במקרים מסוימים), למצוא מפלט, הן כדרך חלופית להצלחה והן כדרך לשבור את קשר השתיקה סביב הנושא.