האם העצה שניתנת בנושא במיני סדרה "שקרים קטנים גדולים" אפשרית ליישום? ספויילרים לעונה הראשונה כולה
מכירים את זה שמישהו מרגיש שיש לו את הפתרון המושלם לבעיה שלכם, אבל כשהוא מנסה לפרט לכם איך הפתרון הולך, יש לכם השגות על כל שלב ושלב, עד שהבעיה שנראית בהתחלה מבחוץ כקלת פתרון, הופכת שוב לבלתי פתירה לחלוטין בעבורכם? (או להיפך, לכם יש את הפתרון המושלם עבור מישהו אחר אבל כל רעיון שאתם מעלים שיקרב אותו לפתרון הוא בלתי אפשרי לחלוטין בעיניו, וכך הבעיה שלו נותרת בעינה).
אלימות במשפחה היא מסוג הבעיות שקל מאוד מבחוץ לפתור בהמלצה 'לא להיות שם', אבל בפועל, עבור מי שכבר נמצא במערכת יחסים הרסנית, זה יכול להיות מאוד מסובך לצאת משם, מסיבות רבות ושונות.
סלסט רייט, אחת מגיבורות הסדרה "שקרים קטנים גדולים", נמצאת במערכת יחסים הרסנית שכזו. לכאורה היא אישה נאה, חכמה ובעלת אמצעים הגרה באזור יוקרה בבית גדול ומרווח עם זוג תאומים חמוד ובעל נאה ומצליח המשלים את תמונת המשפחה המושלמת שהיא אוהבת לשדר, אולם מה שאף אחד כמעט לא יודע, זה שסלסט סובלת זה שנים מהתקפי אלימות מצד בעלה. כל תקיפה כזו מלווה בהתנצלות, בחרטה ובהבטחה שזה לעולם לא יקרה שוב, אך כמובן שזה תמיד קורה שוב.
במהלך הסדרה (המבוססת על ספרה של ליאן מוריארטי), סלסט ובעלה פרי מגיעים לטיפול זוגי כדי להתמודד עם כך שיחסי האהבה הסוערים שלהם יוצאים מדי פעם משליטה, וסלסט מנצלת נסיעה של בעלה מחוץ לעיר למטרות עסקים כדי להיפגש עם המטפלת גם בלעדיו, למרות שהיא עושה זאת תוך כדי שהיא ממשיכה להתכחש לעובדה שבעלה מהווה עבורה ועבור ילדיה סכנה אמיתית.
הפסיכולוגית שלה לעומתה מאוד פרקטית ולא קונה את הכחשותיה, ובאחת מהפגישות שלהן בלעדיו היא שוטחת בפניה את הדרך שלדעתה היא צריכה ללכת בה כדי לצאת ממערכת היחסים המסוכנת הזו.
העצה של הפסיכולוגית מורכבת משני חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא הדרישה מסלסט שתכין לעצמה מקום לברוח אליו ולפתוח בו חיים חדשים ברגע שיתעורר הצורך, או במילותיה שלה: תישכרי דירה (באזור, אם את לא רוצה להפריע לשגרת הלימודים של הילדים), תמלאי את המקרר של אותה דירה ותדאגי לכך שכל החשבונות הקשורים לדירה ישולמו מראש. החלק השני הוא שיהיה לה תיעוד של האלימות – צלמי את החבורות והפגיעות שלך, תתעדי תאריכים, ותשתפי חברים שיוכלו להעיד בבית המשפט שהוא לא היה הבעל והאב המושלם כפי שתמיד הצגת לסביבה עד היום. זה יועיל במאבק החזקה על הילדים.
הערעור היחידי של סלסט על העצה שהיא מקבלת הוא על עצם נתינתה, זה אינו מקצועי מצד הפסיכולוגית לבחור צדדים, ולהגיד לה מה לעשות בחיים לדעתה, אך כשהמטפלת אומרת לה לדווח עליה אם זה מה שהיא חושבת, מסתתמות טענותיה, אולי מכיוון שהקושי העיקרי שלה היה בלהודות בפני עצמה שבעלה במצבו הנוכחי אכן מהווה סכנה לה ולילדיה, וברגע שהיא הסכימה להודות בזה, היא אף החלה לאמץ את עצת הפסיכולוגית, אולם למרות שבצפייה ראשונה העצות של המטפלת נשמעו לי מעולות, עד כדי כך שחשבתי שחשוב מאוד שכולם ישמעו אותן כי יש בהן הרבה חוכמה ואמת, התעמקות נוספת בהן גרמה לי לשים לב יותר גם לבעייתיות שבהן ולעד כמה הן היו עשויות בפועל להשאיר את המצב חסר פתרון .
ראשית, אפשר להבין מהעצה של המטפלת, שהיא יוצאת מנקודת הנחה שפרי, הבעל, הוא מקרה אבוד, ושאף על פי שהוא הגיע לטיפול מספר פעמים, שום טיפול לא יעזור. אני לא יודעת אם היא חושבת ששום טיפול אף פעם לא עוזר לאף גבר אלים (וצריך מן הסתם יותר סטטיסטיקות של שיעור ההצלחה בטיפול בגברים אלימים כדי לדעת אם אופציית שיקום היא אופציה מעשית באופן כללי. צפייה באחד הפרקים של "להיות אבא" עם טל פרידמן גרמה לי לקוות שיש מקרים שכן), או שמהיכרותה עם פרי היא חושבת שהוא אישית מקרה אבוד. אולם אין ספק שמבחינתה, אין לחפש את הפתרון ב"תיקון" הבעל במצב הנוכחי, אלא רק בעזיבת הזוגיות, וזה בפני עצמו יכול להיות שנוי במחלוקת. אולם גם אם מסכימים עם נקודת ההנחה שלה, הבעייתיות לא נעלמת, ולעיתים אפילו מחריפה.
נביט למשל על הרעיון שלה למצוא דירה חלופית באותו אזור מגורים על מנת להשאיר את הילדים באותה מסגרת חינוכית, ברגע הראשון זה נשמע כרעיון נפלא שמסתדר היטב עם הרצון שלא לטלטל את חיי הילדים, ולפגוע בהם כמה שפחות. אולם כשחושבים על בעל אלים וחסר תקנה שאשתו עזבה אותו, אבל הוא יודע בדיוק איפה הוא יכול למצוא אותה בכל יום כיוון שהוא מכיר את המוסד בו מתחנכים ילדיו, ושיכול לחכות לאשתו בבית הספר או בגן לפני יום הלימודים ולאחריו, אין ספק שהרעיון הזה נשמע כבר קצת פחות טוב.
אך גם אם מחליטים שלא להשתמש באופציה הזו של דירה באותו אזור, הרי שהכנת נתיב בריחה שוודאי שהוא דבר מעולה, לא תמיד הוא אפשרי. שכן, גם אם המדובר בנשים, כמו סלסט, שמצבן הכלכלי מאפשר להן שכירת דירה חלופית והכנתה למגורים, הרי שאין ספק שחשיבות רבה יש לשאלה האם הן גם יכולות להבטיח שכל הפעולה הזו תתנהל מתחת לרדאר של הבעל עד שזה יהיה מאוחר מדי מבחינתו. הדבר כרוך בחשבונות בנק או בכרטיסי אשראי שאין לבעל גישה אליהם ומידע אודותיהם, וכמובן את האפשרות לפעול שלא בנוכחותו ומבלי להשאיר עקבות. כאן העצה של המטפלת נכשלה כבר במקרה הפרטי של סלסט, שהתרשלה בשמירה על הטלפון הסלולרי שלה ואפשרה לבעלה לענות על שיחה בנושא, שהייתה מיועדת לאזניה בלבד.
החלק השני של עצת המטפלת, הנוגע לתיעוד, הוא מצוין כשהתדמית של הגבר האלים חשובה לו, והפחד מתדמית שלילית גדול מספיק כדי לרסן את אלימותו במקומות ציבוריים, וברור שהוא יהיה מועיל במאבקי חזקה על הילדים. אולם אם המדובר באדם שהוא מקרה אבוד – גבר אובססיבי ורכושני לגבי בת זוגו יותר מכל דבר אחר בעולם – הרי שאין בתיעוד הזה הרבה כדי למנוע ממנו לפגוע בה בסופו של דבר, שכן כולנו כבר שמענו על מקרים שבהם כולם ידעו על כך שהבעל מכה, ואפילו ישיבה שלו בכלא לא מנעה ממנו להביא למותה של בת זוגו בסופו של דבר (לפעמים היציאה נגדו בפומבי רק מדרבנת אותו יותר, כאשר הוא מרגיש שאין לו יותר מה להפסיד).
מה שנראה כחוסר המזל של סלסט, כשבעלה גילה את שביל הבריחה שלה בטרם עת, למעשה הוביל לכך שהוא הפעיל כלפיה גילויי אלימות בשטח ציבורי, ולכך שהיו עדים למעשיו ולבסוף הוביל אף למותו כשאחת העדות תקפה אותו בניסיון להגן על סלסט. כך נראה כי מכיוון שהחברה לא יכולה להושיב גברים מכים בכלא לנצח, ולא יכולה לכפות עליהם תכנית שיקום יעילה, אם קיימת בכלל אפשרות כזו, הרי שהדרך הטובה ביותר ליציאה ממערכת יחסים מתעללת הרסנית ואלימה, היא להביא למותו של הצד המתעלל. רק שזו עצה שלא ממש חוקי לייעץ. מזלה של סלסט שהעצה שהיא קיבלה הביאה לפתרון הזה, אך במקרה המציאותי של בן זוג מתעלל, עדיף לקבל עצות שלא מצריכות הסתמכות על המזל.