כמה מחשבות על העונה השנייה של הסדרה "הנותרים" בכלל, ועל פרק הסיום בפרט
איזה פרק סיום מעולה! אם היה דבר אחד שהצטערתי לגביו במהלך הצפייה בפרק סיום העונה, זה שהפרק הראשון של העונה כל כך שעמם אותי עד שהדחקתי בערך חצי ממנו, והעובדה שאני לא זוכרת אותו כל כך גרמה לי להרגיש שאני בטח מפספסת כמה התייחסויות אליו בפרק הסיום, אולם גם כך זה היה פרק שהיה בו די והותר עושר מחשבתי.
סיום העונה השנייה הותיר בי רצון עז לצפות בה שוב, דבר שלא קרה לי בעונה הראשונה. אולי מפני שבסופו של דבר אני רואה את הסדרה הזו באמת כניסיון לתאר את האופן שבו האנשים מתמודדים עם צרות החיים, ובניגוד לעונה הראשונה, שהתמקדה רבות באשמים הלבנים (שלא הצלחתי להבין לאיזו תופעה קיימת אפשר לשייך את דרך הפעולה שלהם, ויש לי פחות עניין בתגובה שלא קיימת לאסון שלא קיים), העונה הזו הצליחה להגיד על העולם העכשווי דברים שבעיניי היו משמעותיים הרבה יותר.
על הניסים:
גילוי נאות – מעולם לא צפיתי בסדרה "המתים המהלכים", והסיבה שאני חולקת אתכם את הפרט הזה, היא שעבורי כרגע קווין הוא שיאן הדמויות שחזרו מהמוות, ובטח ובטח השיאן בין הדמויות שעשו זאת בעונה אחת. קווין מת בפרק הראשון של העונה בטביעה וחזר, הוא מת שוב בהמשך העונה, וקיבל פרק ספיישל וחליפת מתנקשים והוא מת גם בפרק הסיום וזכה לתשואות על כישרון השירה שלו.
בעולם שבו לא ברור מדוע אנחנו נולדים ומתים, אבל זהו תהליך מקובל של הטבע בעוד שחזרה מן המוות קצת פחות מקובלת, העובדה שהוא חזר לחיים שלוש פעמים לא יכולה שלא להתפרש כסוג של השגחה פרטית ניסית, בין אם מגדירים נס באופן המקובל בציבור בימינו כצירוף מקרים ממוזל, ובין אם מגדירים אותו כפי שניתן לראות בסיפורי התנ"ך על ידי חריגה מחוקי הטבע.
הסדרה לא מספקת במהלך העונה כלל תשובות לשאלות מדוע חוקי הטבע מופרים כשהם מופרים, מדוע במקומות מסוימים קורים אסונות ובמקומות אחרים לא ומדוע דמויות מסוימות זוכות לניסים בעוד שאחרות לא. מה שהסדרה כן מספקת, והיה מעניין בעיניי לבחון לאורך העונה, זו ההתבוננות על היחס השונה של הדמויות לחוסר השליטה בחייהן כתוצאה מכך שהן היו עדות למה שהן פרשו כחריגה מחוקי הטבע, והצורך שלהן בפרשנות שהן יוכלו לחיות אתה בשלום.
איך מפרשים הפרה של חוקי הטבע? באופן כללי, אנשים נוטים לראות הפרה של חוקי הטבע כמשהו פלאי או ניסי. אולם מכיוון שנס נתפס גם כמשהו חיובי, היעלמות שני האחוזים מאוכלוסיית העולם ב-14 באוקטובר לא נתפסה כנס אלא כאסון, אף על פי שהיא עונה על ההגדרה של השתנות חוקי הטבע המוכרים לנו. לעומת זאת, העובדה שבמקום מסוים בעולם באותו היום לא השתנו חוקי הטבע, עובדה שהייתה אמורה להיתפס כמשהו טבעי (שכן מה הפלא בכך שעולם כמנהגו נוהג?), או לכל היותר כצירוף מקרים נדיר וממוזל, דווקא כן נתפסה כניסית בשל תוצאתה החיובית. כך בדיוק אנשי מירקל בחרו לפרש את העובדה שהם לא היו חלק מאותו האסון – כנס.
ולא רק זאת שהם מפרשים את אירועי אותו היום כנס עבורם, הדעה השלטת היא שהסיבה לנס היא מקום המגורים שלהם, שהוא מקום שמסוגל לניסים או להפרות של חוקי הטבע.
מבחינה אמונית, ככל שהאל שהאדם מאמין בו מופשט יותר, כך אמונת האדם נחשבת בדרגה גבוהה יותר, וככל שהאל שהאדם מאמין בו מוחשי יותר, דרגת האמונה שלו נחשבת נמוכה יותר וקרובה יותר (אם אינה כזו כבר ממש בפועל), לעבודת אלילים. נגזר מכך כי ישנן גם כמה דרגות לגבי אמונה בניסים ביחס לכוחו של האל, הדרגה שטוענת שמקום מסוים נחשב מסוגל לניסים יותר ממקום אחר היא נמוכה מבחינה אמונית, וקרובה לעבודת אלילים כיוון שאין סיבה שהאל לא יוכל לבצע ניסים באותה מידה בכל מקום בעולם. אנשי מירקל ברובם, כמו רוב המתדפקים על שערי העיר, אוחזים באמונה בדרגה הנמוכה הזו. מייקל, תושב המקום הוא אחד היחידים בסדרה האוחז בדרגה האמונית הגבוהה יותר שמאמינה בכוחו של האל לשנות את חוקי הטבע, אך לא תולה את אמונתו בכוחו של האל במקום או בחפץ מסוים , מבחינתו מירקל היא מקום ככל שאר המקומות בעולם, וגם בו יכולים לקרות אסונות, ואנשים מתים, נרצחים ונבגדים בו כמו בכל מקום אחר. (מג חושבת כמו מייקל לגבי מירקל אך בניגוד אליו, היא אינה מאמינה בניסים או באל כלל).
על הספקטרום הזה של דרגות האמונה, בין הדרגה הנמוכה של אנשי מירקל לבין זו הגבוהה יותר של מייקל נמצא מאט. ככומר, מאט תמיד היה איש אמונה, אדם שהספר החביב עליו ביותר הוא ספר איוב. אפשר להניח שחיבתו לספר איוב מאפשרת למאט להמשיך להאמין באל גם כשאסונות ניחתים עליו, שכן על פי הספר הזה אפשר לראות בייסורים ובאסונות ניסיון של האל את בני האדם, ואפשר לראות בהם חלק מתוכנית על שאינה בהכרח קשורה אלינו ומובנת לנו ולא חייבים לראות בייסורים עונש. אולם, אפילו עם האמונה הזו שלו, מאט רוצה לראות קשר בין מעשיו לבין התוצאות.
בתחילת העונה נראה כי כמו שאר אנשי מירקל הוא מקבל את הרעיון שמירקל הוא מקום ניסי, כלומר שעצם המקום גורם לכך שיקרו בו דברים שהם מעבר לחוקי הטבע הרגילים. כך הוא גם מפרש את העובדה שאשתו הקטטונית, התעוררה בלילם הראשון במירקל, חזרה למלוא חושיה, שכבה איתו, ואז נסוגה חזרה למצבה הקטטוני, כנס שהיה יכול להתרחש עבורו רק במירקל. אולם מאט אינו מבין את פשר הנס הזה, מה הטעם בהתעוררות חד פעמית? לכן הוא רוצה לשחזר את האירוע על ידי פיתוח דפוס של חזרה על מעשי אותו היום שבו אשתו התעוררה כדי למצוא את הקשר בין הפעולות שלו לתוצאות הניסיות של אותו היום, אלא שראיית קשר של סיבה ותוצאה בין פעולות פיזיות לבין תוצאות של חוקי טבע משתנים לטובתנו היא בעצם סוג של אמונה טפלה, כגון האמונה שאם נלבש חולצה מסוימת או נצא מהבית ברגל ימין זה יגרום לחוקי הטבע להיות לצידנו.
כאשר הוא לוקח את אשתו לביקורת רפואית מחוץ למירקל ומבין שאשתו נכנסה להריון באותו הלילה, פתאום, למרות שהוא לא פענח מה במעשיו באותו היום הביא להתעוררות שלה, הוא מרגיש שהוא מבין שיש סיבה להתעוררות שלה, לאל יש תוכנית על כלשהי בשבילו. אבל אז כאשר צמיד הכניסה שלו חזרה לעיר נגנב ממנו, והשומרים בפתח העיר לא מזהים אותו ולא נותנים לו ולאשתו להיכנס חזרה למקום המבטחים, אמונתו בתוכנית העל שיש לאל שוב נבחנת.
בסופו של הפרק החמישי בעונה אפשר לראות כי האמונה של מאט במקום משתדרגת והופכת לאמונה בכך שהמקום מסוגל לחולל ניסים בתנאי שאתה ראוי לזכות בהם מבחינה מוסרית (ולא בשל חוקיות פיזית כלשהי). ילדים, ואנשים במצבה של אשתו הלא מתפקדת, ראויים לדעתו להיכנס למקום חזרה ולזכות לאותה השגחה ניסית, כיוון שהם לא חטאו, והם מוגנים במירקל יותר מכפי שיהיו במקום אחר, אולם הוא מבחינתו צריך עוד לזכך את נפשו ולכן הוא בוחר לא להיכנס לעיר, להישאר בחוץ ולעזור לכל המתדפקים על שערי העיר כדי לזכות להיות ראוי להגנה הזו.
גם בפרק האחרון אנו רואים שמבחינתו המקום אכן מסוגל לניסים, כיוון שהוא בטוח שהמקום יספק שמירה להריונה של אשתו. הכניסה של מג ואנשיה למירקל בסוף הפרק, וההרס שהם זורעים בעיר, לא מערערים את אמונתו של מאט בכוחה הניסי של מירקל, הן משום שעכשיו הניסיות של המקום לא תלויה רק במקום בעיניו, אלא גם בזכאות המוסרית של תושביו, והן מפני שאשתו אכן זוכה לצאת בשלום מכל הבלגן, והוא זוכה לנס האישי שלו שוב.
לנורה, בניגוד למאט אחיה, קשה עם ניסים ועם אמונה. כשנורה שומעת בפרק האחרון ברדיו את ההצעה לחזור לישו כדרך להמשיך את החיים אחרי אבדן, זה מכעיס אותה. במובן מסוים קל להבין את הכעס שלה, כי בעיניה בחירה להאמין באל מעמתת אותה עם תחושת האשמה שלה על כך שהאסון פגע בה באופן חמור יותר מאשר באחרים, כי אם אמונה באל פירושה צידוק הדין, הרי שבאיזה שהוא מקום האסון שניחת עליה היה באשמתה, היא הייתה לא בסדר, והיא נענשה.
בשל הסיבה הזו קשה לה לנורה גם עם הנוכחות של הרוח של פטי בחייו של קווין עד שהיא מחליטה לברוח. היא אינה רוצה תזכורות למה שהיא מפרשת כנוכחות של עולמות אחרים, וישויות עליונות, כי אמון בישויות עליונות או באל, מוביל מבחינתה בסופו של דבר לאחת משתי מסקנות, או שהאל צודק, כלומר הגיע לה מה שקרה לה ולכן היא נושאת באשמה לא ברורה, עניין שקשה לה להתמודד איתו, או שמעשי הישות העליונה אינם צודקים ולא מגיע לה מה שקרה לה, ואז למה לה בכלל להאמין, שלא לדבר על לעבוד, ישות עליונה שכזו.
ולכן היא בוחרת באמונה במדע – מדע שאומר שאנחנו עדיין לא מבינים את כל החוקיות שקיימת בטבע, אבל קיימת חוקיות שגורמת למה שאנחנו יכולים לפרש כאסון או כנס וצריך לחקור אותה. את ההנחה שקיימים מקומות שהם יותר בטוחים מדעית ממקומות אחרים, נורה מוכנה לקנות בשתי ידיה ובכל רכושה ואילו האפשרות המדעית שאולי יש משהו בגנטיקה שלה שמשפיע לרעה, והוא זה שגרם לבני משפחתה שהיו לצידה להיעלם, מצליחה לערער אותה, בדיוק מהמקום שהיא מנסה לברוח ממנו ברציונליות שלה, היא לא רוצה לחוש אשמה, לכן גם ניתן להבין את ההקלה העצומה שהיא חשה כשהיא מבינה שהמחקר שמצא בה פסול הוא לא בדיוק מדעי.
בניגוד למאט ולנורה, שלשניהם יש השקפות עולם אמוניות ושניהם מאמינים שהאופן שבו העולם מתנהל מעיד על קיומו, או היעדר קיומו, של האל, קווין לא מתעסק בשאלות אמוניות גדולות.
חוסר הידיעה שמערער אותו הוא זה הקשור לפעולותיו שלו, ולחוסר הבנתו כיצד הוא הגיע למצבים מסוימים, ולא זה הקשור לידיעה כיצד העולם פועל. רגשי האשם שלו בקשר לאחרים קשורים אצלו לשאלה האם הוא פעל נכון או לא פעל נכון, ולא האם הגיעה לו התוצאה שהוא קיבל או לא הגיעה לו.
יחד עם זאת, קווין הוא דמות שזוכה להשגחה הפרטית הניסית הגבוהה ביותר, ולאורך העונה כולה היו סביבו מספר לא מבוטל של התרחשויות המפרות את חוקי הטבע מבלי שהתסריטאים סיפקו לנו הסבר מספיק לסיבה שבעטיה דווקא הוא זכה לאותם ניסים. זוהי חידה שמעוררת בי סקרנות גדולה לגבי המשמעות שמקופלת בה מבחינה תסריטאית במיוחד מפני שדמותו של קווין עצמה כאמור, לא עסוקה בשאלות אמוניות גדולות. האם התסריטאים מצילים אותו ממוות שוב ושוב אך ורק בגלל שהוא הגיבור והתסריטאים לא יכולים לוותר על הגיבור שלהם? או שהם רוצים לומר לנו שיש לו ייעוד חשוב כלשהו שהוא עדיין לא ביצע, ולכן ממש כמו ישו, הוא שב ונולד מחדש שוב ושוב? ושאלת הייעוד הגדול מובילה אותי היישר לעיסוק בשאלת התמונה הגדולה.
התמונה הגדולה:
אחד הדברים שהאנשים צריכים להתמודד אתם מאז ומתמיד בעולם, זו העובדה שהם יכולים לקלוט את העולם רק דרך הפריזמה הצרה של נקודת המבט שלהם, ולא משנה כמה שהם ילמדו ויידעו, תמיד כמות הידע שהם לא יודעים תעלה על כמות הידע שהם הצליחו לרכוש. העניין הוא שחלק מהדברים בעולם תמיד ייראה לאנשים הגיוני בעוד שחלק אחר ייראה לא מובן, וכשדברים לא מובנים קורים ומשפיעים על המרחב הקרוב של האדם, משהו בו ירצה לדעת האם מה שקרה קשור אליו, או שזה חלק מאיזו תכנית על גדולה שהוא עדיין לא מבין.
שתי תעלומות בחיינו נותרות תמיד לא פתורות (לא משנה אם אתם נוטים להאמין לתשובות מסוימות אף אחד הרי לא באמת יודע), למה אנו נולדים ולמה מתים, והסדרה (והספר עליו היא מבוססת כמובן), מעצימה את שאלת משמעות המוות בכך שהיא יוצרת סוג של מוות מיסטי עם תופעת הנעלמים, ומעוררת אצל הנותרים את השאלה למה זה קרה. אולם בסופו של דבר, השאלה הזו לא שונה הרבה מהשאלה למה אנשים מתים, שגם לה אין תשובה (והעונה הזו במיוחד עוסקת בהשוואות בין הנעלמים לבין אלו שמתו במוות רגיל). אחת הדרכים של האנושות להתמודד עם השאלה הזו מאז ומתמיד הייתה להאמין שאנחנו חלק קטן מסיפור הרבה יותר גדול שאנחנו לא מבינים, כשהמחלוקת בין המאמינים השונים היא מהו אותו סיפור גדול, ואם הוא קיים בכלל.
ולמה אני אומרת את כל זה? כי היה נראה לי שכל מבנה העונה היה בנוי כך, על ידי הצגת תמונות קטנות שבפני עצמן יש להן משמעות מסוימת, אבל כל פרק ופרק חושף עוד יותר את התמונה הגדולה, כאילו יוצרי הסדרה ניסו לומר לנו שלהם כן יש תוכנית על, שהם לא נותנים לנו סתם מידע בכל פרק אלא שלכל דבר יש משמעות כשמתחילים לראות את התמונה הגדולה. לכן רק בפרק האחרון הם חשפו אירועים שמבחינת הזמן התרחשו בזמן אירועי הפרק הראשון, כי אלמנט חוסר ההבנה, וגילוי התמונה הגדולה, הוא חלק חשוב בכוונות של היוצרים מהבחינה הרעיונית של הסדרה.
מהבחינה הזו, קווין ומאט, כפי שראינו גם לעניין הניסים, מייצגים שתי אסכולות בסדרה. מאט מאמין שיש תוכנית על, שהכול לטובה ושלכל דבר יש משמעות ואילו קווין מודה שאין לו מושג למה הדברים קורים כפי שהם קורים, אבל שניהם מוכנים להודות במה שהם רואים ולא להתכחש למציאות, ושניהם זוכים להגיע לאותו המקום הטוב בסיום הפרק, למרות הדרך השונה שלהם. אולי זהו גם חלק מהמסר של היוצרים, שסוג האמונה שלך וההבנה שלך את העולם לא באמת משפיעים על התמונה הגדולה.
אך למרות שאני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתם של היוצרים, ושאני מודעת לכך שיש הרבה שאלות שלא נענו העונה בסדרה, הבנתי שהתחושה הטובה שלי בסופו של הפרק נובעת מכך שבסופו של יום כל מה שאכפת לנו לא פעם זה רק שלומם של היקירים שלנו (או הדמויות האהובות עלינו), וכשאלה מקבלים את הסוף הטוב שלהם, אז מבחינתנו התמונה הגדולה הרבה פחות חשובה, וקל לנו יותר להשלים עם העובדה שלא הכול אנחנו מבינים.
אולי יעניין אותך
הנותרים, עונה 3, פרק 8 – אהבה זה כל הסיפור
ניתוח הפרק "The Book of Nora", הפרק האחרון בסדרה "הנותרים"
הנותרים, עונה 3, פרק 1 – עד סוף העולם
ניתוח "The Book of Kevin", הפרק הראשון בעונה השלישית של "הנותרים"
הנותרים, עונה 2, פרק 10 – האדם מחפש ביטחון
על האופן שבו משתקפת בעיית המהגרים בסדרה "הנותרים"