הסדרות "השוטרים" הישראלית , "החיים עצמם" האמריקאית ו"אהבה להשכרה" הטורקית, גרמו לאורלי לשים לב לכמה דעות קדומות שהמסך משקף מדי פעם דווקא בגלל שהן הציגו דברים באופן קצת שונה
"גאווה ודעה קדומה" ספרה המושלם של ג'יין אוסטן בתרגומו של אהרון אמיר נפתח במילים "אמת היא שהכול מודים בה", מילים הבאות לתאר את אחת מהדעות הקדומות הרווחות בקרב ציבורים לא מעטים על כך שרווק בעל רכוש נאה ודאי שהוא זקוק לרעיה. אולם יש באמירה הזו גם נתינת טון לא מבוטל לרעיון שגם אמיתות שהכול מודים בהן אינן בהכרח האמת, רעיון שבא בספר לידי ביטוי באמצעות גיבורי הסיפור המרבים להשתמש ב"אמיתות כלליות" כדי לשכנע בדעתם, אמיתות שהספר לועג להן לא פעם כדעות קדומות. כמו למשל לטענתו של מר קולינס על כך שזו דרכן של נשים לסרב להצעות נישואין שהן היו רוצות לקבל בסתר ליבן.
הסיבה שאני מספרת על אמיתות כלליות אלה היא כי לאחרונה נתקלתי בשלוש סדרות שונות בכמה התרחשויות שהיו שונות ממה שהתרגלתי לראות על המסך, וההתרחשויות הללו גרמו לי להבין כיצד עובדת היותן שגורות כל כך על המסך הביאה אותי לראות בהן אמיתות כלליות מחויבות המציאות, ואולי בעצם כדאי לי לשקול שנית את נכונותן, כיוון שייתכן שגם הן אינן בהכרח האמת…
הסדרה: השוטרים
הקלישאה/ טרופ – בעת סכנה הרחק ממך את אהוביך
"בעת סכנה הרחק ממך את אהוביך" הוא טרופ נפוץ בעולם הטלוויזיוני, ובמיוחד כשהמדובר בסדרות אקשן, ובהן דמויות הממוקמות באזורי קרב, או בעולמות הצריכים הצלה. הטרופ מאופיין בכך שדמויות הגיבור בסדרות הללו מרחיקות את אהובי ליבן מעליהן לטובתם של אהובי הלב כמובן.
הגיבורים המרחיקים יכולים להיות הן גברים והן נשים, אבל המופע היותר נפוץ של הקלישאה הזו הוא של הגבר המרחיק והאישה המתעקשת בכל זאת להישאר כדי להראות את אהבתה. אני מודה שמסיבות שאני לא בטוחה שאני יכולה להסביר היטב קשה לי עם הקלישאה הזו, אולי כי היא סתם מרגישה לי לא פעם כמו אמצעי נוח מדי של התסריטאים כדי להפריד בין בני זוג אהובים לתקופת מה (או אפילו לנצח, במקרה שאכן הורגים אחד מהם בקרב), ואולי בגלל שיש בה משהו פטרוני שבו צד אחד מחליט בשביל הצד השני מה טוב בשבילו, ואיזה סיכונים זה בסדר שהוא ייקח על עצמו, אבל לצד השני אסור להיקלע אליהם. אולם בכל מקרה, הקלישאה הזו חוזרת על עצמה בכל כך הרבה וריאציות, עד שכבר כמעט התחלתי לקבל את העובדה שלהפגין אהבה, זה בהכרח לרצות להרחיק ממך את אהובי ליבך במצב של סכנה.
הסדרה הישראלית "השוטרים" ששידור העונה הראשונה שלה בערוץ 12 הסתיים זה לא מכבר, מבוססת על פרשה אמיתית המוכרת יותר בשם "השוטרים הנוקמים". זירת הקרב בה ממוקמת הסדרה היא העיר נהריה שאל בעיותיה אנו מתוודעים דרך דמותו של אלון שנהב (צחי הלוי). אלון חוזר לעיר הולדתו נהריה יחד עם אשתו מיקי (שני כהן) ובתו התיכוניסטית תום (אביב בוכלר) על מנת לכהן בה כקצין בילוש לשנה. נהריה אמורה להיות עבורו תחנת מעבר בדרך לקידום בחו"ל, אולם עם הגעתו לעיר הוא וצופי הסדרה נחשפים לממדי השליטה הבלתי הגיוניים של ארגון הפשיעה של מאור עזרא (שלומי יפרח) בעיר, כשתוך זמן קצר הקרב בין השוטרים לפושעים בעיר הופך לאישי, ומסכן אף את משפחות השוטרים.
אני מודה שבאופן אישי לקח לי קצת זמן להיכנס לעלילת הסדרה, ובפרק הראשון למשל כשאלון שנהב מחבק את אשתו חלפה בראשי המחשבה "מה פתאום בעלה של לוסי אהריש מחבק את שני כהן, זה לא בסדר…", אבל אחרי שהפסקתי לראות בהם את השחקנים, והתחלתי לראות בהם את הדמויות, אז הסוגייה שמצאתי הכי מעניינת בסדרה הייתה היחס שלה לקלישאה הזו.
היחס הזה הפתיע אותי במיוחד בפרק החמישי של הסדרה. אז, כשהסכנה לגמרי הגיעה לבית של אלון שנהב, הופתעתי לראות אותו, מי שמוצג כגיבור הטוב של הסדרה (גם אם הסדרה נותנת לו לעשות דברים בלתי חוקיים בעליל), מתחנן לאשתו שלא תעזוב אותו ואת העיר ושתסמוך עליו שהוא יגן עליה כשהיא לידו, ואותה מחליטה לא לקחת סיכונים, לא לה ולא לבתה, ועוזבת את נהריה עם בתם. האם הסדרה "השוטרים" מעיזה לומר שאהבה היא דווקא לרצות את אהובי ליבך לצידך גם בשעת סכנה?
אם מסתכלים על יתר ההתרחשויות בסדרה אפשר לראות שגם אם הסדרה מנסה לומר זאת, היא לא אומרת זאת בפה מלא. דבר ראשון ישנן שתי דמויות גבריות אחרות שפועלות בול על פי הקלישאה: הפושע מאור עזרא ועמית גולן, החבר החייל של תום בתו של אלון שנהב.
עובדת היותו של מאור עזרא נאמן לקלישאה, בכך שבכל פעם שהוא מתכנן משהו ויודע שהמצב יכול להיות מסוכן הוא שולח את אשתו ומשפחתו אל מחוץ לעיר, הייתה יכולה להיחשב חתרנית ביחס לקלישאה הזו, בגלל היותו האיש הרע של הסדרה, אבל גם דמותו החיובית של עמית גולן נוהגת באופן המגונן מרחיק הזה, ועמית מחליט להיפרד מתום לטובתה כשהוא מבין עד כמה הוא הסתבך עם חבורת הפשע של מאור עזרא, כך שקשה לומר שהסדרה רצתה לומר משהו כללי על הסוגייה בהתאם לטיב הגיבור.
אם נוסיף לדיון את העובדה ששנייה אחרי שאשתו עוזבת אותו, אלון רץ לחפש ניחומים אצל אהובת נעוריו מנהריה, אפשר יהיה אולי לטעון שהבחירה שלו בתחנונים לאשתו להישאר, נובעת מכך שהאהבה שלו לאשתו מוטלת בספק, ושהוא היה אנוכי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא גם לא רצה שבתו תתרחק ממנו, אף על פי שהיא בהחלט הייתה במצב של סכנה, ועל אהבתו לבתו איש בסדרה לא מערער.
היה משהו אמביוולנטי ביחס של אלון לסוגיית הימצאות אהוביו בשטח הסכנה, כי אם לרוב ה"צביעות" של הגיבור מתבטאת בכך שזה בסדר שהוא בוחר להציב את עצמו באזור הסכנה, אבל לאהוביו אסור לנהוג על פי הדוגמה האישית שלו, הרי שבמקרה של אלון הצביעות שלו התבטאה בכך שזה היה בסדר עבורו לדרוש שאהוביו יישארו אתו, אפילו אם הדבר מסכן את חייהם, אבל גם בסדר עבורו לדרוש מעמית גולן החבר של בתו שיתרחק ממנה לנצח כדי לא לסכן אותה, אפילו אם הייתה רוצה להישאר לצדו, כאילו לו מותר לסכן את אהוביו על ידי השארתם במקום סכנה, אבל לאחרים אסור.
מי שבכל מקרה בכל הסיטואציה הזו לא נפלה לקלישאה היא מיקי, אשתו של אלון, שלא הרגישה שום צורך להוכיח עד כמה היא אוהבת את בעלה, או שהיא גיבורה, ועשתה את מה שאמר לה השכל הישר שלה לעשות בהתחשב בסכנה, לנסוע עם בתה למקום מבטחים, ואני רק הסתפקתי בשמחה על כך שבכל זאת יש פעמים שהרצון של הגיבור להגן על אהוביו לא מונע ממנו לבטא את רצונו בכך שהם יישארו לצדו, ולא מונע מהם להחליט בעצמם היכן הם מעדיפים להיות.
הסדרה: החיים עצמם
הקלישאה – תראה אותי עכשיו ותתחרט על הזלזול שנהגת בי בעבר
הסדרה "החיים עצמם" עוקבת אחרי בני משפחת פירסון המורחבת בתקופות שונות בחייהם. משפחת פירסון הגרעינית כוללת את זוג ההורים, ג'ק ורבקה, ואת שלושת ילדיהם, הביולוגיים קווין וקייטי, שהיו במקור חלק משלישיה, ורנדל, שאומץ כתחליף לתינוק השלישי שלא שרד את הלידה. מבין כל בני המשפחה המצומצמת והמורחבת אני רוצה להתמקד רגע בקייטי, ובמיוחד במה שקרה לה בפרק החמישי בעונה החמישית של הסדרה.
כנערה מתבגרת קייטי הייתה שמנמנה וסבלה מרגשי נחיתות ומאובדן משפחתי כואב. היה לה גם בשנות העשרה חבר מבוגר ממנה בשם מארק, שידע איך לנצל את הפגיעות שלה ולהקטין אותה.
כיום, כשהיא כבר נשואה באושר, היא מבינה באיזשהו שלב שיש לה חשבון פתוח עם אותו מארק, ושהיא רוצה להתעמת אתו ולהבהיר לו שהוא היה לא בסדר באופן שבו הוא התייחס אליה בצעירותה. היא מאתרת היכן הוא עובד בעזרת הרשתות החברתיות ונוסעת להיפגש עמו.
אחד מהטרופים היותר מהנים לצפייה, הוא זה שבו דמויות שזכו ליחס מזלזל בגלל מסיבות שונות כמו כיעור, עודף משקל, מעמדן הנמוך חברתית או דלותן, פוגשות את מי שזלזל בהן בעבר ומטיחות בהם, את העובדה שהם עשו טעות גדולה, כי עכשיו הם רזים, יפים, מצליחים, עשירים וכדומה.
אני מכירה את הטרופ הזה, אני אוהבת אותו, אבל הנה בזמן שבו קייטי נוסעת לפגוש במארק פתאום מצאתי את עצמי ממש חוששת ממה שיקרה לה במפגש העימות, כי פתאום שמתי לב, שלמרות שיש לה עכשיו הרבה יותר הערכה עצמית ממה שהייתה לה בצעירותה, היא לא נראית הרבה יותר טוב ממה שהיא נראתה אז. אם אז היא הייתה רק שמנמנה, בהווה היא כבר אוביס. לא מישהי שבהתאם לקלישאות המוכרות אנשים יתנו בה מבט ויצטערו על כך שהם דחו אותה כשהם לא הבינו את הפוטנציאל.
דווקא משום שפתאום שמתי לב לכך שהיא לא מגיעה לעימות עם העבר כמי שנראית סיפור "הצלחה" לעומת מי שהיא הייתה קודם, הערכתי יותר את האופן שבו העימות התגלגל. כי היא הצליחה לומר למי שפגע בה עד כמה הוא, כמי שהיה אז הבוגר ביניהם וידע עד כמה היא פגיעה באותה תקופה גם מסיבות משפחתיות, היה צריך לנהוג בה טוב יותר, והוא היה צריך לעשות זאת כי זה היה הדבר הנכון לעשות אז, לא כי בהווה היא הופכת לדגם "מוצלח" יותר של עצמה אלא אם כן בדגם מוצלח יותר של עצמה מתכוונים לתחושת הערך העצמי שהיא פיתחה.
כשדיברתי עם רמונה אסול על הסצנה הזו, היא נזכרה ברגע קלאסי כזה של "נקמה מתוקה" מהסרט "אישה יפה", שבו ויויאן (ג'וליה רוברטס) לא מצליחה לקנות בגדים בחנויות יוקרה בגלל שהמוכרות מבינות מהאופן שבו היא נראית שהיא לא שייכת למעמד שיכול להרשות לעצמו את השמלות שלהן מבלי לברר בכלל אם יש לה אכן כסף או לא, ואז לאחר שהיא יוצאת למסע קניות עם אדוארד לואיס (ריצ'ארד גיר) שמנפנף בכרטיסי האשראי שלו לכל עבר, וזוכה להתרגל לחנופת מוכרים אחרים, היא חוזרת לחנות שבה דחו אותה. עכשיו, כשהיא לבושה בחליפה לבנה קלאסית, המוכרות נראות נלהבות לתת לה שירות. ואז היא אומרת להן שכמי שמרוויחות את שכרן מעמלת מכירות הן עשו טעות גדולה כשהן לא שירתו אותה בפעם הקודמת, טעות ענקית.
הסצנה הזו כאילו זועקת הייתם צריכים לכבד אותי בלי שום קשר לחיצוניות שלי, אבל בתכלס, ויויאן מרגישה את היכולת להגיע לעימות כמנצחת רק בגלל שהיא יודעת שעכשיו החיצוניות שלה, שלא היא מימנה ולא היא יצרה, כן משדרת יוקרה.
קייטי לעומתה לא חיכתה להיראות מיליון דולר כדי לצאת להתעמת עם מי שפגע בה בעבר, אפשר כמובן להתקטנן ולומר שגם אצל קייטי תחושת הערך העצמי נבנתה מסיבות חיצוניות, היא מצאה אהבה, ולכן יותר קל לה להאמין שהיא ראויה לאהבה בלי שום קשר למראה החיצוני שלה, ואולי לכן בשיחה שהיא מנהלת עם מארק חשוב לה לומר לו שהיא התגברה על בעיות ההערכה העצמית שהוא יצר בה, ואז ורק אז מצאה אהבה, למרות שמן הסתם האהבה הזו היוותה חלק חשוב מההתגברות.
אולם כמי שראתה יותר מדי סצנות עימות שכאלה שבהן המעטפת החיצונית מכתיבה את הקריטריונים של זהות מי שיוצא מהן כשידו על העליונה, פשוט חשבתי שהסדרה "החיים עצמם" ראויה לציון לשבח לפחות על כך שהיא הצליחה להציג גרסה שונה של הקלישאה הזו, גרסה שבה ההתנהגות הערכית היא הדבר היחיד שנמדד, והמדדים החיצוניים לא מהווים פקטור בעימות.
הסדרה: אהבה להשכרה
הקלישאה – גאווה ודעה קדומה הוא ספר של בנות
הסדרה הטורקית "אהבה להשכרה", המשודרת בימים אלו בערוץ הים התיכון, מספרת את סיפורם של עומר ודפנה. עומר הוא מעצב נעליים מצליח, שברור לכול, כלומר לסבא שלו, שוודאי שהוא זקוק לרעיה, ולשם כך הסבא שלו מבקש מבנו נג'מי (דודו של עומר), ואשתו נרימן שימצאו לנכדו כלה, או שחלקם בירושה יצטמצם מאוד, והם יאבדו את האחוזה בה הם גרים. עומר עצמו פחות מתעניין בחיפוש אישה לעצמו, ונרימן מסדרת לו פגישה עיוורת עם מישהי מהסוג שממש לא מעניין אותו, שכדי לברוח מהדייט איתה הוא מעמיד פנים שהמלצרית דפנה היא החברה שלו. למרות שדפנה לא ממש משתפת פעולה עם העמדת הפנים הזו, נרימן רואה בבחירה של עומר בדפנה סימן שיש במלצרית משהו שעושה לו את זה, ומאתרת אותה ומציעה לה עסקה, היא צריכה לגרום לעומר להתחתן אתה תוך ששה חודשים, ובתמורה היא תקבל מנרימן 400,000 לירות. מכיוון שדפנה בדיוק פוטרה, וגם בדיוק חטפו את אחיה מלווים בריבית כי הוא חייב להם 200,000, כסף שאין לה אפילו מאיפה להתחיל לגייס, היא נאלצת להסכים לעסקה. נרימן מסדרת לה עבודה כעוזרת האישית של עומר בחברת עיצוב הנעליים שלו, בעזרת סינאן, חברו הטוב של עומר שעובד עימו, ומכאן כרגיל העניינים מתפתחים/מסתבכים.
כחובבת סדרות רומנטיות, אחרי שקיבלתי המלצה על הסדרה משירי ישועה, הספיק לי לצפות בפרק הראשון כדי להבין שאני כל כך הולכת לראות את הסדרה הזו. ואחרי שפתחנו לנו סוג של מועדון צפייה ודיווחתי לה די בפרקים הראשונים עד כמה אני נהנית לראות את האינטראקציה הטבעית בין סינאן לדפנה ואת האופן שבו היא מעוררת את קנאתו של עומר המסתכל בדפנה מרחוק מתוסכל, היא קראה לסיטואציות שכאלו, שהתבררו כאהובות על שתינו, רגעי "I shall conquer this" (אני אתגבר על זה), על פי הציטוט המפורסם של מר דארסי מהסדרה "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995. ציטוט המסמל את אחד השלבים החביבים עלי ביותר בקומדיות רומנטיות, השלב בו הדארסי כבר מתחיל להיות מאוהב לחלוטין, בעוד שהאליזבת שלו בטוחה שהמדובר במישהו מוזר, שאיש לא נושא חן בעיניו.
ההתייחסות הזו להתנהגותו של עומר כאל התנהגותו של דארסי, הביאה אותי, כחובבת מושבעת של הספר "גאווה ודעה קדומה", לשים לב לכך שבסדרה יש קריצות נוספות לספר, מלבד אלה שמשתמשות בנוסחות הרומן הרומנטי, כמו העובדה שבעיני עומר העיניים היפות הן הדבר הכי חשוב אצל האישה, או העובדה שנרימן, אשת דודו, היא סוג של גברת בנט, שברגע שהיא מפסיקה להיות מרוצה מעצמה ומחוכמתה עד הגג, מתבכיינת על כך שלאיש לא אכפת ממנה וממצבה.
אפשר כמובן לטעון שהכול מקרי, אולם אני נוטה להאמין שלא כך הוא, כיוון שהספר "גאווה ודעה קדומה" הינו חלק רשמי של העלילה.
בפרק החמישי דפנה מגלה שבחדר העבודה האישי של עומר תלוי פוסטר של הסרט "גאווה ודעה קדומה". מסתבר שדפנה לא מכירה את היצירה, אבל היא מבינה שעומר אוהב אותה, ולכן שואלת עליה את סינאן חברו, שמסביר לה שיש ספר ושיש סרט, ואם היא תרצה הוא ינתח עבורה את הספר והיא אומרת שהיא מעדיפה לראות את הסרט, ואני חושבת לי, היי, אבל אני דווקא רוצה לראות איך סינאן מנתח את הספר! בהמשך, סינאן אכן מראה לה את הסרט, ואפילו מסביר לה שעומר הוא קצת כמו דארסי, למי שעדיין לא ממש הצליח לראות את זה, מה שאגב לגמרי הופך את סינאן, חברו הטוב והנוח לבריות של עומר, לסוג של בינגלי. אבל זה לא העניין, גם לא העובדה המשמחת שהספר עצמו ממשיך לככב בסדרה בהמשך, כשדפנה טורחת להשיג לעומר עותק נדיר של התרגום הראשון לטורקית של הספר כמתנת יום הולדת, וגם אחר כך כשהספר זוכה להיקרא על ידי דמויות שונות ולהיות מושאל לאחרות.
העניין הוא שמרוב ההתלהבות מכך שמדברים בכלל על "גאווה ודעה קדומה", לקח לי קצת זמן לשים לב, שאני צופה בשני גברים שמכירים ואוהבים את היצירה של ג'יין אוסטין ובאישה שלא מכירה אותה בכלל, וכששמתי לב לזה, חשבתי לי שזה מעניין, כי חוץ מכך שאני אישית מכירה הרבה יותר נשים שאוהבות את היצירה מגברים, אני גם באמת התרגלתי לכך שבהתייחסויות הטלוויזיונית לספר, ההיכרות עימו הייתה אופיינית יותר לנשים מאשר לגברים, ואם יש גברים שמכירים או אוהבים, זה דבר שאומר דרשני. כך היה בסדרה "המפץ הגדול", שקריאה של שלדון את הספר עוררה את פליאתו של ליאונרד עד שהוא הסביר לו שהוא קורא אותו רק כדי להרוס לאיימי את היצירה המושלמת שלה, אחרי שהיא הרסה לו את שלו, שלא לדבר על כך שב"ורוניקה מארס" למשל, רפרנס של לוגאן ליצירה של ג'יין אוסטין נחשבה על ידי ורוניקה לסימן לכך שסוף העולם מתקרב.
והנה בסדרה הטורקית, הנורמלי הוא ששני הגברים מכירים את הספר ואילו האישה דפנה לא. בתחילה חשבתי שאולי אפשר ללמוד מהסדרה הטורקית שבטורקיה היכרות עם ג'יין אוסטן זה עניין של מעמד ולא של מגדר, כי המעמד וההשכלה של דפנה נחותים בבירור מאלה של עומר וסינאן, אבל אז הסתבר מהמשך הסדרה שגם יסמין, עובדת אחרת בחברה, שכן שייכת למעמד הגבוה, לא מכירה את היצירה, וגם לא מתלהבת מלהכיר אותה, כשבמקרה שלה, ההסבר שניתן לחוסר ההתלהבות של שלה הוא העובדה שהיא בחורה מאוד לא רומנטית. מאוחר יותר בסדרה גם איז, חברתו לשעבר של עומר שהשכלתה כשלו, מתגלה כמי שעדיין לא קראה את היצירה, למרות שהיא דווקא כן מתעניינת, ורוצה לקרוא. מה שגרם לי להבין סופית שאני לא יכולה לפתח תיאוריות על ענייני מעמד וג'ין אוסטין, אבל אני כן יכולה לומר שזה מאוד נחמד לי לצפות בעולם שבו זה טריוויאלי שגברים מכירים ואוהבים את "גאווה ודעה קדומה" ונשים לא בהכרח. ולקוות שהעולם הזה לא יישאר קיים רק בסדרות רומנטיות שמיועדות מראש הרבה יותר לקהל הנשי.
אולי יעניין אותך
החיים על פי נד, זואי וצנובר
כמה מחשבות על יכולת ההבנה של המציאות בעקבות צפייה בטלוויזיה ולהיפך
מי אתם ב"גאווה ודעה קדומה"?
מבחן אישיות: מי אתם יותר אליזבת', דארסי או לידיה?
על האוס, גאווה ודעה קדומה
מה הקשר בין סיפור אהבה מהמאה התשע עשרה וסדרה עכשווית על רופא שפותר תעלומות רפואיות? הצורה בה הן עוסקות בחקר האופי האנושי הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצל"
אהבה להשכרה סדרה מדהימה!
סיימתי את כל הפרקים תוך פחות משבועיים וישר חזרתי לראות את העונה השניה מחדש! פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה 🙂 רוצה לחזור לראות את כל הסדרה מחדש! רומנטית, מרגשת, מצחיקה, מושקעת והשחקנים מעולים! גם הקריצה לגאווה ודיעה קדומה מוסיף. זה באמת הספר הכי טוב של ג'ין אוסטין.
החיים עצמם גם נחמד.