סיפורה של שפחה, עונה 2, פרק 10 – מקום בלב


ניתוח הפרק "הטקס האחרון" ( The Last Ceremony)

המילה “מקום” נאמרת בפרק העשירי רק פעם אחת, פרד אומר לסרינה שג’ון שכחה את המקום שלה, אף על פי כן הפרק עוסק לכל אורכו במשמעויות השונות שיש למילה מקום מבחינה מנטלית, פיזית ומעמדית.

הפרק מתחיל דווקא בטקס ההפרייה/אונס של אמילי, טקס שמוכר לנו מהעונה הקודמת, אולם הסדרה בוחרת להזכיר לנו את מעשה האונס דרך דמותה כדי להדגיש את אחת מדרכי ההתמודדות עם חוסר אונים פיזי, הבחירה לא להיות שם, לא לנכוח בתוך הגוף. התודעה מחפשת מקום אחר להיות בו כדי לא להרגיש את מלוא הכאב וההשפלה. זו גם הסיבה שאמילי מתאמצת (גם אם מתקשה בכך) לא לפקוח עיניים במהלך האקט, קל יותר לדמיין שאתה לא שם, כשאתה לא צופה במתרחש.

העובדה שבסופו של האקט, המפקד חוטף התקף לב (או שבץ) היא בונוס לא צפוי מבחינתה של אמילי, שמנצלת את ההמלצה לחוסר התנועה שנועדה לשפר את סיכויי הכניסה להריון לאחר “הטקס” כדי לא לטרוח לבוא לעזרתו, ואת יציאת הרעיה מהחדר לקרוא לעזרה, כדי לבעוט בו במקום שהכי הכאיב לה, ויכאיב לו. אולם משמעות ההתקף שלו היא גם שבסופו של דבר אמילי תאלץ לעבור שוב מקום, ולהיות מוצבת בבית אחר(אלא אם כן יתברר כמובן שהיא בהריון ואז המעבר יידחה בכמה חודשים מן הסתם, למרות שלא נראה שזה הולך לשם), שכן ברפובליקת גלעד השפחות הן רק חפץ המועבר ממקום אחד למשנהו כשהשימוש בו מסתיים.

סיפורה של שפחה באדיבות HOT
אמילי, צילום באדיבות HOT

ג’ון מנסה לעודד את אמילי כשהן נפגשות בקניות, בידיעה שהגיעה אליה בפרק הקודם על כך שמוירה הצליחה להגיע לקנדה, אולם אמילי לא מתעודדת, היא לא בונה על כך שגם היא תצליח לצאת מגלעד, וגם אם היא תצליח, קשה לה להאמין שהיא עדיין תופסת את אותו המקום בליבו של בנה שהיא תפסה בחייה הקודמים, עובדה שמעוררת התנגדות בג’ון שברור לה, שאמילי צריכה להתנחם בעובדה שבנה נמצא עם אמו, בניגוד לבתה שנמצאת עם אנשים זרים לה. אמילי הריאליסטית מדי, כבר לא מסוגלת לראות את עצמה מגיעה אי פעם למקום טוב באמת, לעומת ג’אנין שמסכת הייסורים שהיא עברה שכנעה אותה דווקא שהכול לטובה, ושיש מי שמשגיח עליה ושידאג לכך שהיא תסיים בסוף במקום טוב, אולי בקנדה. הפרטים לא ממש משנים לה, אבל הביטחון שלה בכך שהכול לטובה, מאפשר לה לחיות בעתיד הטוב כאילו הוא כבר הגיע, ולא לסבול כמו שאר השפחות ממצבן, מצד שני, היא תמיד הייתה טובה בהכחשת המציאות, ולא פעם כוח הכחשת המציאות שלה הוכיח את עצמו כמשתלם ביותר.

 

ג’ון נמצאת איפשהו בין אמילי לג’אנין, היא לא בטוחה שהכול לטובה, ושיש איזושהי תכנית על שנועדה עבורה, אבל היא כן מצליחה לשאוב עידוד מידיעות טובות שמגיעות אליה, המעידות על כך שלא הכול חייב להסתיים באופן גרוע.

אבל המקום שלה, שהיא שכחה מהו, לדעת פרד וסרינה, הוא לא המקום שלה בין אמילי לג’אנין, אלא המקום של המעמד שלה בבית, כשפחה נחותה שצריכה להיות אסירת תודה על כך שהיא זוכה ללדת להם ילד ולעזוב. איכשהו פרד וסרינה מאוד מודעים לכך שג’ון מודעת לכוחה הנוכחי עקב הריונה, יש לה משהו שהם רוצים, ומכיוון שמבחינתה אין לה גם מה להפסיד יותר, היא עומדת ללדת ולעזוב אותם, היא אינה חוששת להשתמש בכוחה ולא לשתף פעולה עם העמדת הפנים הנדרשת ממנה ולהם קשה לסבול את פיצוץ הבועה שלהם.

לסרינה שאומרת לה עם תחילת הצירים שלה, שהם צריכים להיות אסירי תודה לאל על כך שהיא עומדת ללדת, היא עונה שאף אחד לא באמת יודע מהו רצון האל, ומוסיפה “להתחצף” לסרינה גם כשכל מעמד הלידה מסתיים בלא כלום, כשמתברר שהצירים היו מדומים.

 

סרינה שמקבלת את הקריאה, מגיעה לחדר הלידה של ג’ון ורואים שהיא מתה להאשים מישהו בכך שהיא עדיין לא יכולה לקבל את מבוקשה, רק שהיא לא יכולה להאשים את האל באופן גלוי למרות שלמאמינים בו ברור שהוא הסיבה שתופעות כמו צירים מדומים מתרחשים, והיא פשוט נאלצת לעמוד שם, ולשלוט בכעסה על חוסר האונים שלה, דודה לידיה שמזהה את הכעס שעובר בסרינה מנסה לפייס אותה, כמו שמפייסים ילד חסר סבלנות, באומרה שהיא בטוחה שהלידה תתרחש ממש בקרוב, ואז ג’ון תועבר לבית אחר, אולם ג’ון שמבינה שהיא קיבלה הארכה, ושהיא בעמדת כוח כיוון שהרפואה בצד שלה, ושכל אמצעי זירוז של הלידה לא מומלץ, דוקרת את סרינה בהערה על כך שזה באמת יהיה טוב לא לראות אותה יותר. הערה שגוררת מבט נוזף מצידה של הדודה לידיה, ובדיעבד ייתכן שג’ון אכן הייתה נמנעת מלומר משהו אם היא הייתה יודעת שדווקא יש מחיר שהיא עוד עתידה לשלם על דבריה אלו..

העימות של ג’ון עם פרד כמה שעות מאוחר יותר אפילו מעניין יותר, כיוון שרואים בו כיצד מתנהל משא ומתן בין אנשים שאין להם כביכול מה להפסיד ומה להרוויח. לג’ון אין כבר מה להפסיד לדעתה, אולם אין לה גם כל כך מה להציע לפרד, ובכל זאת היא פונה לפרד בבקשה שידאג לכך שהמקום אליו היא תועבר יהיה במחוז שבו נמצא בתה. היא אינה יודעת שפרד כבר קיבל פניות אחרות בעניין הצבתה מחדש על ידי אחד מחבריו המפקדים שביקש ממנו להעביר את ג’ון אליו. היא מתחנחנת לפרד, רומזת לו שהיא בונה על טוב לבו יותר מאשר על זה של סרינה, אך גם שהיא לא תאשים אותו אם יסרב לה, כי אולי אין בכוחו לדאוג לכך שזה ייעשה.

המניפולציה הזו, הרומזת, שאם הוא יסרב לה זה רק בגלל שהוא לא בעל כוח מספיק, שנראתה לי חכמה ברגע שהועלתה, היא זו שמעלה את חמתו דווקא, שכן להבדיל מהמפקד החבר שהוא יכול לעשות לו טובה על ידי הצבתה אצלו, ולהרוויח מזה נקודות (עכשיו כשמעמדו התערער מעט אולי בעקבות אירועי הפרק הקודם), ההערכה שלה כלפיו, לא תיתן לו דבר, הוא כבר לא יוכל לנצל אותה מינית ולהיראות כרוצה בטובתה, ואחרי הלידה, החיים או המוות שלה לא יהיו גם באחריותו. וכנראה שההבנה שלו שהיא מצפה ממנו להוכיח את עצמו בפניה העלתה את חמתו, כי מי היא בכלל.

העניין הוא שהסירוב הקר שלו, והאמירה שלו על כך שהוא היה נחמד מדי כלפיה, ולכן היא מרשה לעצמה לבוא אליו בבקשות, מורידים גם ממנה את המסכות שלה, ועכשיו זהו תורה להשתמש בארטילריה שלה, ולהטיח בפניו שהוא לא יכול להבין את הבקשה שלה, כי מעולם לא היה לו ילד ביולוגי משלו, וגם לא יהיה. היא אינה יודעת כמובן שהידיעה הזו אינה חדשה לו, שכן סרינה כבר הטיחה בו את הדבר בסוף העונה הקודמת, היא אינה יודעת גם שייתכן שהמקום הזה יותר רגיש אצלו באותו יום כיוון שבמהלכו נודע לו שמפקד אחר קיבל קידום אחרי שאשתו נכנסה להריון ממנו באופן טבעי, ללא שימוש בשפחות. מה שהיא כן יודעת זה רק שעכשיו כשאין לה כביכול מה להרוויח או להפסיד היא יכולה להרשות לעצמה להעליב חזרה, את מי שהיה אחראי להרבה מאוד מהסבל שלה בשנים האחרונות.

העניין הוא שג’ון לא יודעת את זה אבל עדיין יש לה מה להפסיד. סרינה ופרד לא יכולים לסבול את העובדה שלג’ון יש כוח כלשהו עליהם, מועט ככל שיהיה, ומחליטים כדי להעמיד אותה במקומה, שהדרך הנכונה לנהוג בה, היא לגרום לזירוז הלידה באמצעים טבעיים, כשהאמצעים הטבעיים שסרינה חושבת עליהם אינם ההליכות הארוכות או האוכל המסוים שהדודה לידיה הזכירה כאופציות אפשריות מוקדם יותר בפרק, אלא כפיית יחסי מין על ג’ון. הם חייבים להראות לה, שהיא פסיק קטן עבורם, ומבצעים יחד אונס אחרון משותף, כביכול למען זירוז הלידה, כשלהבדיל מפעמים אחרות לכל אורכו של הטקס ג’ון מתחננת אליהם בכל כוחה שלא יעשו זאת, והם מתעלמים מרצונה כאילו הייתה אוויר.

אין דבר שמבליט יותר את העובדה שרפובליקת גלעד משרתת את הרצון שלהם בכוח הרבה יותר מאשר את רצונם בהצלת העולם ובהגדלת מעגל הילודה, כמו סצנת האונס הזו. ואין גם סצנה שמבליטה יותר את החולשה הבסיסית שלהם, כי ברור שעבור מישהו בעמדת כוח כל כך יותר גבוהה, להתאמץ להפגין את כוחו על חלשים זו הכי לא חוכמה שיש, ולא ברור אם סרינה קלטה זאת בסוף האונס, אבל מהמבט שפרד נתן בג’ון השכובה מובסת על המיטה, היה ברור שהוא קלט, שהוא לא באמת הוכיח באקט הזה כוח אמיתי, האונס לא גרם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו אלא להיפך, מה שמביא אותו לארגן לג’ון הפתעה ולשלוח אותה עם ניק למפגש שהוא ארגן לה עם בתה.

הוא מנשק אותה על מצחה ואומר לה שזה מגיע לה לפני שהוא שולח אותה לדרכה, ולא משנה אם זו דרכו להתנצל בשל רגשות האשמה שהוא חש, או שמעשיו נובעים מטקטיקת מניעת ההתאבדות בה הוא נקט מאז ומתמיד כלפיה, אחרי שהוא ראה את הייאוש והאפאטיות שנחתו עליה בעקבות האונס, והחל לחשוש ממעשה נואש שלה, ובין אם זה שילוב של השניים או סיבה שלישית עלומה עדיין, מה שברור הוא, שהוא מבין שלטקטיקה הזו שלו, סרינה לא הייתה מסכימה להיות שותפה, מה שמעביר לי את התחושה שסרינה מבחינתה השיבה לעצמה את כוחה המעורער בבית, ולא מרגישה חרטה על מעשיה.  

כך, דווקא ברגע שהכול נראה הכי שחור כביכול עבור ג’ון דווקא אז, היא נשלחת לפגוש את הבת שלה, מפגש שהיא כמהה לו מהרגע שבו נפרדו דרכיהן.

ניק הוא זה שנשלח להסיע אותה למקום המפגש, אולם עוד לפני שנגיע לנסיעה המשותפת שלהם למקום המפגש, אני רוצה לחזור לרגע למערכת היחסים שלו עם עדן, אשתו החוקית.

ניק, צילום באדיבות HOT

עדן אומנם מתגוררת באותו הבית עם ניק, אך שניהם נמצאים בעצם במקומות שונים מאוד, עדן מחפשת להפוך את ביתם המשותף לקן אוהבים, אולם ניק קריר אליה לאורך כל הדרך, ועושה תמיד רק את המינימום ההכרחי. לא ברור אם זה היה יותר אכזרי או יותר רגיש מצדו לו הוא היה קצת יותר אמפתי כלפיה, האם זה אכזרי לגלות נחמדות כלפי אדם שגילויים כאלה עשויים לפתח אצלו רגשות שלא תוכלו להשיב או שזה רגיש לבוא לקראת מי שמחבב אותך ולא אשם במצב הביש שבו אתה נמצא, כי גם הוא שם מחוסר בחירה כמוך?

מה שברור הוא מדוע עדן מחפשת נחמה אצל השומר החדש, וגם מדוע היא נחרדת כל כך כשהיא מגלה שהיא נתפסה על ידי ניק, ועוד יותר מזה, מדוע  העובדה שלניק לא אכפת כלל שהיא תבגוד בו, והוא לא כועס עליה אפילו טיפה, שוברת את לבה וגורמת לה למרר בבכי קולני. מה שעבר במוחי כשהראו את עדן הממררת בבכי קולני ועברו להראות את ג’ון השרויה בהלם לאחר האונס ועיניה יבשות, הייתה המחשבה שבמקום ארור כמו רפובליקת גלעד, אפילו הזכות למרר בבכי יכולה להיחשב פריבילגיה. שכן, בכי מגיע כשלאנשים עדיין יש רות לחימה, ומפעמת בהם תקווה כלשהי, לא למיואשים מהקרב.

 

אני מניחה שהעובדה שניק נשלח למחרת להסיע את ג’ון לפגוש את בתה שמחה אותו, הן במובן של הזכייה לבילוי זמן עם אהובתו האמיתית, והן במובן של לברוח מהצער של אשתו. אבל ג’ון של תחילת הנסיעה אינה שם אתו ברוחה, היא עדיין נמצאת בהלם מאירועי האתמול, אותם היא כמובן לא יכולה לחלוק אתו, כי מה זה ייתן, אפילו שהוא בהחלט חושד שמשהו אינו כשורה.

הפגישה של ג’ון עם האנה מראה שפרד כנראה צדק בכך שהאמין שזה מה שהיא צריכה כדי לצאת מהייאוש שהוא כפה עליה, (גם אם הצעד שלו היה מטופש כיוון שהוא בנה על כך שהיא לא תתחיל לידה במהלך שלוש השעות שהוא הקצה לטיול שלהם, וזה לא בלתי אפשרי בהתחשב בכך שהוא אמור להאמין ב”זירוז” שהוא כפה עליה, וסיטואציה שכזו בהחלט מצריך ממנו הסברים לסרינה) נכון שבסופו של המפגש קשה מאוד לג’ון להיפרד מהאנה, והחיבוק שלהן מתמשך, והיא ממש מרגישה שוב את הכאב של ההיפרדות מבתה, תחושה שאולי בגללה יש שיגידו שכל עניין ארגון המפגש הוא אכזרי, אולם הפעם ההיקרעות מבתה מלווה בבכי תמרורים קולני, ואיפה שיש בכי כזה, האדם נוכח, וכך ג’ון שוב חזרה להימצא וכשהיא נמצאת ניק יכול לאחוז בה ולחבק אותה ולהציע לה נחמה, אותה נחמה שהוא לא יכול היה להציע לעדן אשתו בשעה שהיא בכתה מפני שעבורה הוא אינו נוכח.

סיפורה של שפחה
ג'ון וג'אנין. צילום באדיבות HOT

בתחילת הפרק אמילי אומרת שהיא אינה אמו של בנה עוד, כיוון שהוא אינו אתה, במהלך הפרק ריטה אומרת לג’ון שהיא תדאג לספר לתינוק שייוולד עליה, וג’ון מוצאת נחמה בעובדה שהבן שלה יידע על קיומה של אמו, אפילו אם יהיו שיגידו שחייו יהיו מאושרים יותר אם לא יידע שיש לו אם אחרת, שמעולם לא פגש בה, ושסיכוייו לפגוש אי פעם קלושים, אי שם, אולם הפגישה עם האנה יש בה כדי להמחיש מה בדיוק עושה המרחק הפיזי לקשרי הלב.

בתחילתו נראה כאילו אולי יש ממש בדבריה של אמילי, כשהאנה אומרת לג’ון כי שמה הוא אגנס עכשיו ויש לה הורים אחרים, אולם לא לוקח לג’ון זמן רב, כדי למצוא את המסילות חזרה ללבה של האנה, ולדעת לומר לה את המילים המקרבות והמחזקות לזמן הפרידה הצפויה (מילים כמו “אני צריכה שתהיי זהירה ובטוחה למעני” העלו בי אסוציאציות של סיפורי פרידה מרגשים ששמעתי על הורים בזמן השואה ששלחו את ילדיהם להתחבא בקרב משפחות נוצריות). אולם המילים החשובות ביותר שהיא אומרת להאנה הוא שלא משנה באיזה מקום שתיהן יהיו, היא תמיד תישאר האימא שלה. מסתבר שיש מקום מיוחד בלב ששמור לקשר בין הורים לילדיהם לא משנה באיזה מקום פיזי הם נמצאים.

ואם כבר הגענו לדבר על המקום הפיזי, הרי שהפרק עברנו מסע שהתחיל בשפחה שנמצאת פיזית היכן שהיא אמורה להימצא אך מנטלית היא אינה שם, ואנו מסיימים את הפרק בשפחה שחזרה להיות נוכחת מנטלית בגופה אולם פיזית היא נמצאת במקום שהיא לא אמורה להימצא בו, ללא אמצעים ממשיים לחזור או לנסוע למקום אחר כלשהו, וזה מעמיד אותה בעמדת סיכון ממש כמו זו שבה ניק היה כשניתפס בבית שהיה אמור להיות ריק על ידי משטרת גלעד, וזה מעמיד אותי בעמדה שסקרנית לבדוק מה הולך לקרות לג’ון בהמשך.

העונה השנייה של “סיפורה של שפחה” משודרת בימי חמישי ב-HOT HBO וב-HOT VOD.

אולי יעניין אותך

SWITCHED AT BIRTH

אונס, שתייה, גבר, אישה

מתי קיום יחסי מין בהשפעת אלכוהול נחשב לאונס? דיון בעקבות צפייה בסדרות “הוחלפו בלידתן” ו”איפה אתה חי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.