2016 – סיכום שנה


חברי המערכת של "עובר מסך" בחרו את הסדרות שהם הכי אהבו השנה, ואת אלה שפחות...

שנת 2016 בטלוויזיה

אם יש משהו שאפשר לומר על שנת 2016 בטלוויזיה זה שבלתי אפשרי לסכם אותה באופן הוגן. שפע הסדרות והעונות החדשות מחד, וקוצר הזמן של הצופים מאידך, גורמים לכך שכל סיכום יהיה אישי, ויושפע מפרמטרים שיהיו תמיד רלוונטיים רק לחלק מהצופים. לכן כשניסינו לחשוב איך היינו מסכמים את השנה החלטנו שהכי טוב להשאיר את הסיכום הזה אישי, וכך התבקשו חברי המערכת שלנו לספר מנקודת מבטם הסובייקטיבית מה הם אוהבים בדרך כלל, ומה הם אהבו או לא אהבו השנה.

 

הסיכום של רמונה אסול

ביום שני יש ווסטוורלד. ביום ראשון, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת אין ווסטוורלד, ואין גם שום דבר אחר בטלוויזיה, אבל ביום שני יש ווסטוורלד. כמה זמן עבר מאז שחשבתי על ימי השבוע בהקשר של סדרות טלוויזיה! זה נכון, היו סדרות ריאליטי שראיתי לאחרונה ששודרו בימים מסוימים, כמו המרוץ למיליון למשל, אבל ווסטוורלד הצליחה ליצור עבורי אירוע. זה יראה מגוחך אולי אם אומר שהיא הסדרה האהובה עלי מ-2016, בהתחשב שזו הסדרה היחידה מ-2016 שראיתי (שלא הייתה ריאליטי), אבל זה בדיוק העניין, היא היחידה שהצליחה להחזיר אותי לטלוויזיה. לא בינג', לא השלמות, כל יום שני, יש ווסטוורלד.

ווסטוורלד. קרדיט תמונה: John P. Johnson באדיבות yes

איך היא עשתה את זה? היא הייתה מרתקת, היא עוררה מחשבה, היא פוצצה אותך במחשבות, בעצם. אני נוסעת באיילון, בדרכי לעבודה, שומעת רדיו, התכנית של בועז כהן ב-88FM (כן, אני שוב מאחרת), וחושבת: יו! השיר הזה מתאים לווסטוורלד! ובעצם גם השיר הזה! והזה… הכול מתאים לווסטוורלד כי ווסטוורלד מדברת על הכול, על יצירה, על אמנות, על תודעה, על שליטה, על אנושיות, על זיכרון ועל מה לא… רק על אהבה לא דיברנו, ולא ירדנו אל סופה. ולכן, האם היא באמת הסדרה האהובה עלי?

כי ווסטוורלד, כמו הפארק המרהיב שיצרה, כמו בני האדם המלאכותיים שבראה, היא סדרה נטולת אהבה. אהבה אמיתית, זה משהו שפורד ויוצרי הסדרה לא הצליחו לייצר, אלא רק חיקוי דהוי, האהבה של דולורס לוויליאם, האהבה של טדי לדולורס, אפילו האהבה של ויליאם בן האנוש לדולורס. מה שהיה הופך את ווסטוורלד לטעמי לסדרה מושלמת, זה הרגש. לו הייתי מצליחה לאהוב ולו רק דמות אחת! לאהוב באמת, לא להעריך אותן כדמויות מרתקות ומעניינות כפי שהן, אלא שיהיה לי באמת באמת אכפת. זה לא קרה בווסטוורלד. למעשה, הדמות היחידה שהיה לי אכפת ממנה הייתה של לוגן, הדושבג השולי. הוא היחיד שראיתי ממנו ניצוצות של רגש אמיתי.

ואני תוהה האם זה עקב אכילס של הסדרה או בעצם חלק אינהרנטי ממנה, וממה שהיא למעשה רוצה להגיד? חיכיתי להיקשרות הרגשית הזו, ציפיתי לה, ולאכזבתי היא בוששה מלהגיע עד הפרק האחרון, אבל גם בלעדיה, הסדרה הצליחה להושיב אותי מול המרקע כל יום שני, ולהרהר אודותיה כל יום שלישי. אז ווסטוורלד היא הסדרה שהכי אהבתי ב-2016, והכי התאכזבתי ממנה, ואני לא מתגעגעת אליה אבל אני שמחה מאוד שצפיתי בה, היא העשירה אותי, והיא הזכירה לי איזה מדיום מדהים זו הטלוויזיה והדרך שלה לספר סיפור, ולתקופה קצרה היא נתנה לי משהו לחכות לו בימי שני, וכמי שהשבוע שלה מתחיל בימי שני, אל יהי הדבר קל בעינכם!

 

הסיכום של זלפה

תאג"ד
תאג"ד. קרדיט תמונה: אוהד רומנו, באדיבות yes

תאג"ד היא הסדרה שהכי אהבתי השנה. בבסיס הסדרה מונחת תעלומה שנפתרת רק בפרק האחרון. מה קורה בפלס"ר ואיזה ממריצים נותנים לחיילים שם, שמסכנים את בריאותם, ומי אחראי לכל זה?

חייבת להודות שגם אותי הצליחו לבלבל עם האחראים האמיתיים, ובמהלך העלילה דמויות רעות הופכות לדמויות אומללות וגם מי שנראה ששולט במצב מתגלה כקורבן שמשחקים בו.

לא אכביר מילים על התעלומה ועל התנהלות הדמויות סביב לתעלומה הזו, אלא אומר רק שהסדרה מצטיינת בשרטוט דמויות: דניאל החוג"ד שהקסם האישי שלו חוצה מסך, ליה – החובשת הכי מקסימה שיש, בן לולו – נהג האמבולנס המצחיק והגזען שהאהבה לכבש ולבדואית סחררה אותו, ופולצ'ק, הדתי הציוני, עם כושר העמידות המופלא שלו בקרבות, והגמישות המפתיעה שהוא מגלה לגבי חוקי הדת. וכמובן טטרו ודקל – שתי דמויות ראויות, המהוות אתנחתא קומית וכיפית לאורך הסדרה כולה.

כך שלמרות הדיכוי הנשי , הלחצים והאיומים המלווים את גיבורנו לאורך הסדרה כולה, מדובר בסדרה מצחיקה, שהאווירה השלטת בה  היא אווירה כיפית. יש הרבה הומור, הרבה רגעי קתרזיס בהם הרעים מקבלים מה שמגיע בהם (אם כי היו קטעים, דוגמת האצבע של ידידיה, שהיו מוגזמים ולא ממש הכרחיים בעיניי), וגם הרבה מתח כייפי שמוביל אותך ישר לפרק הבא. ובמקרה שלנו, לאור הצלחת העונה הראשונה- לעונה השנייה.

 

הסיכום של אפרת דסקל

מעולם לא חשבתי שיש לי נטייה טלוויזיונית כלשהי אבל ככל שהשנים חולפות, כך מתברר לי שטעיתי. יש דבר אחד שחשוב לי שיהיה בכל הסדרות בהן אני צופה, ניצוץ כלשהו של חמלה / תקווה / אנושיות / רוך וכן הלאה. עבורי קיומו של ניצוץ זה הופך את הסדרה למעניינת יותר שהרי אם הכול רע וחד משמעי, למה לראות את הסדרה? ולכן אני נמנעת מלראות סדרות בעלות גוון אפוקליפטי טוטאלי כמו "המתים המהלכים" או "מראה שחורה".

החיים עצמם. קרדיט תמונה: באדיבות yes

הסדרה האהובה

חלפו הימים בהם כצופת טלוויזיה הייתי מזפזפת ופשוט נופלת על סדרה חדשה שנראית לי מעניינת. היום כבר הכול מתוכנן וידוע מראש. זה הופך את עולם הטלוויזיה שלי למאורגן יותר אבל גם לפעמים למשעמם יותר ויש רגעים בהם אני מתגעגעת לסדרות שלהן הגעתי במקרה כי היה קסם אמתי בלראות סדרה לא צפויה ופשוט להתאהב בה (כך הגעתי לבבילון 5 ול"יחידה" – הסדרה הבריטית!!!).

 השנה, הזדמן לי לחוות את הקסם שוב כאשר החלטתי לצפות ב"החיים עצמם". לא הייתה שום סיבה לצפות בסדרה אבל ביקורת טלוויזיה אחת גרמה לי בלילה אחד פשוט להחליט ולראות את הפרק הראשון ושוב מצאתי עצמי מתאהבת בסדרת טלוויזיה. אז מבלי לספיילר, הסדרה מגוללת את סיפורם של אנשים אשר חולקים אותו תאריך יום הולדת כאשר הסדרה נעה בין העבר לבין ההווה שלהם. אם תרצו זהו מעין שילוב של "אבודים" ו"הורים במשרה מלאה". בסדרה מוצגות הבעיות היומיומיות של הדמויות, שכולנו מתמודדים איתן, בצורה משעשעת, חכמה ואנושית כאשר המעבר בין הזמנים ממחיש כיצד בעיות הללו החלו ומדוע הן ממשיכות ללוות את הדמויות (ואף אותנו).  בתפריט הטלוויזיוני שלי שעמוס עד לעייפה בטוויסטים מלודרמטיים ואפלים, דרמה משפחתית זו התבררה כנקודת אור נעימה וחיובית. 

 

האכזבה

אם היה לי יותר זמן, אני משוכנעת ש-UnREAL הייתה נכנסת לקטגוריה הזו. התחלתי לראות את העונה השנייה והכיוון היה ממש גרוע ואז החיים עצמם (על אמת) נכנסו לתמונה ולא שבתי לראות את העונה השנייה. קראתי את המשך העונה באינטרנט ורק שמחתי שלא ראיתי את המשך הסדרה. בראשי נותרה לפחות רק העונה הראשונה, מושחזת, תוססת, צינית ואפלולית במידה הנכונה. מקווה שהעונה השלישית תשחזר את הקסם האבוד של העונה הראשונה.

 

הסדרה שנשרה מלוח הצפייה בלי ששמתי לב וגיליתי שאיני מתגעגעת

עד עצם היום הזה – היה הייתה פעם סדרה שאהבתי על חייהם האמתיים של גיבורי האגדות בעולם נטול קסם אבל ככל שחלף הזמן, הסדרה איבדה את הקסם שלה, כמו הדמויות. העונה החמישית הייתה העונה האחרונה שראיתי אבל גם אותה לא ממש צלחתי. באמצע העונה החמישית (מבלי לספיילר), הדמויות נסעו לעולם השאול בכדי להציל את אחת הדמויות. הדמות, לפי מיטב ידיעתי ניצלה, אולם אותי הסדרה איבדה ולא שבתי לצפות בה. קו העלילה של העונה החמישית היה כה מופרך ונשברתי. אני מודה שהיא עוד חסרה לי ולכן אני לא פוסלת צפייה מחדש, אולם בהכירי את עולם הסדרות וכיצד סדרה אחת מובילה לסדרה אחרת, קשה לי להאמין שאשוב לצפות בה.  

 

הסדרות שאני הכי מחכה להן בשנת 2017

"האמריקאים" כי אין לי מושג מה יכול עוד לקרות בסדרה הזו אחרי העונה האחרונה ו- "משחקי הכס" כי אחרי שהחורף הגיע, אולי הגיע הזמן לאביב.

 

הסיכום של נדב רזון

הנטייה הטלוויזיונית שלי היא לסדרות שמשלבות בין ז'אנרים – דרמה עם קומדיה עם אקשן עם מלודרמה וכמה שיותר (ואם אפשר גם מיוזיקל – מה טוב), וכן לסדרות שבהן הדמות הראשית היא ממין נקבה (לא בהכרח, אבל מסתבר שזה מושך אותי יותר).

האמריקאים עונה 4
האמריקאים. קרדיט תמונה: באדיבות yes

הסדרה של השנה:

"האמריקאים – עונה 4" – העונה הרביעית של הסדרה הזכירה לי את הציטוט הבלתי נשכח מ"מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט אתה מגביר".  הסדרה הזו התחילה עם עונה ראשונה מעולה, ופשוט הולכת ונהיית טובה יותר ככל שהיא ממשיכה. בעונה הזו הדמויות הפכו לעמוקות במיוחד והכתיבה הייתה מדויקת להפליא. במהלך העונה נסגרו, למעשה, הסיפורים של שתי דמויות משניות שהיו קריטיות לעלילה הראשית של הסדרה והכל ברגישות מופלאה לפרטים הקטנים ובאופן שפשוט ריתק אותי למסך. אחד מיוצרי הסדרה סיפר שפעם קיבל עצה מתסריטאי ותיק כיצד לשפר את הכתיבה: "הכנס את עצמך לפינה עמוקה ככל הניתן וראה כיצד אתה יוצא ממנה". נראה שבעונה הזו העצה הזו יושמה באופן מרשים במיוחד. זו הייתה עונה פשוט עילאית של טלוויזיה!

 

הסדרה המאכזבת של השנה:

"UnREAL – עונה 2" – אחרי עונה ראשונה מפתיעה באיכותה וברעננותה ורעיון שנשמע, על פניו, מרתק עבור העונה השנייה (הפעם הרווק במשחק הוא שחור, לראשונה בתולדות הסדרה), הגיעה עונה מאכזבת בה הוקרב פיתוח הדמויות לטובת מזבח פיתולי עלילה שחוקים והדמויות עצמן פעלו באופן לא מובן ולא מעניין. במהלך העונה נקטה הסדרה במהלך שנראה אמיץ (ירי שוטרים על רקע גזעי) אבל טיפלה בו באופן עלוב ומקומם כך שנראה שבמקום תועלת נגרם נזק רב עוד יותר. הבה נקווה שהעונה השלישית תהיה מוצלחת הרבה יותר.

 

הסדרה שלא הייתה טובה במיוחד אבל לא אכזבה ולא ברור על מה הבאזז הגדול:

"משחקי הכס" – עונה 6 – מצד אחד, שני פרקי הסיום היו מעולים ביותר (פרק סיום העונה היה אחד הגדולים בתולדות הסדרה אם לא הטוב ביותר), וגם הפרק בו למדנו על סיפור המקור של הודור היה נפלא. מצד שני, שבעת הפרקים האחרים היו חלשים למדי. ולמרבה הצער, ה"חוקיות" הזו מאפיינת את הסדרה לכל אורכה – הסיום חזק אבל הדרך לשם מלאה בפרקים שנמתחים כמו מסטיק ופשוט לא באותה רמה. חבל.

 

הסדרה שאיכשהו העונה נשרה מלוח הצפייה בלי ששמתי לב וגיליתי שאיני מתגעגע

"חסרי בושה" – עונה 7 – העונה השישית הייתה סתמית למדי ופתאום שמתי לב שהעונה השביעית עלתה ואין לי שום חשק לצפות בה. אמנם לאחרונה שמעתי רינונים שהעונה הייתה דווקא טובה אבל נראה לי שהספינה הזו כבר שטה ולא תחזור…

 

הסדרה הכי פחות מוערכת יחסית לרמתה

"הכי גרועים שיש" (You’re the worst) – עונה 3 – הסדרה הקומית הטובה ביותר בטלוויזיה היא לא באמת סדרה קומית. זו סדרה שלא מהססת להציג את הדמויות הראשיות שלה באור שלילי (ועדיין מצליחה לשמור את סימפטיה כלפיהן) שעוסקת בנושאים רציניים ואפלים, כמו בדידות, מחלות נפש, שברון לב ועוד ועושה זאת באומץ לב נדיר, באותנטיות יוצאת דופן ובכתיבה עילאית ומשחק מעולה. בעונה השלישית הסדרה הלכה למחוזות אפלים עוד יותר ואף גיוונה במספר פרקים מיוחדים, כולל פרק אחד שהוקדש במלואו לדמות משנה, פרק אחד שבו הופיעו רק שתי דמויות שאינן חלק מהקאסט הקבוע (!!) ופרק לפני אחרון שכלל סיקוונס ארוך ומרהיב שצולם כולו בשוט אחד והיה פשוט מלאכת מחשבת של טלוויזיה משובחת והביא לכדי שיא רגשי את כל אירועי העונה. סדרה מומלצת ביותר.

 

הסיכום של אורלי שלמה

באופן כללי אני נמשכת לסדרות בהן נוצר אצלי חיבור רגשי לדמויות, סדרות היודעות לשלב חוש הומור, חוכמה, רומנטיקה, וורבליות (לא יודעת למה אבל יש בי נטייה להעדיף דמויות דברניות על שתקניות, ודיאלוגים שנונים על ויזואליה). התייחסות פסיכולוגית או פילוסופית מעניינת לקווי עלילה ולדמוית אף היא מוסיפה לסדרה נקודות מבחינתי, כשמה שמרחיק אותי לא פעם מסדרה הוא מה שאני מפרשת כאכזריות מיותרת המלווה באווירה של ייאוש כללי ותחושת אסון מתקרב, במיוחד כשאני מוצאת עלילות כאלה ולא מצליחה למצוא את הערך המוסף שלהן. הכי אני אוהבת כשסדרה מצליחה להפתיע אותי ולגרום לי לאהוב אותה, למרות שעל הנייר היא לא אמורה לעשות את זה.

איכשהו רוב הסדרות בהן צפיתי השנה בעונות מתקדמות יותר סיפקו לי, מי פחות (ג'יין הבתולה, מקום בלב, באנשי, הרשימה השחורה, Suits), מי יותר (האקסית המטורפת, הסוכנת קרטר) את אותה מידת ההנאה שסיפקו לי עונותיהן הקודמות, כך שחוץ מהפרמטרים הללו שמניתי שגורמים לי לאהוב או לא לאהוב סדרות, גיליתי שכדי לדעת מה הכי אהבתי השנה, אני נצרכת לעוד שאלות דוגמת באיזה סדרות/עונות הייתי שמחה לצפות שוב, ולהמשך של איזה סדרות אני הכי מחכה.

 

 

התגלמותה של הקנאה
התגלמותה של הקנאה

הסדרות שהכי אהבתי השנה עד כדי רצון לצפות בהן שוב

"התגלמותה של הקנאה" (Jealousy Incarnate) – בחורה מאוהבת בבחור שלוש שנים והוא לא שם לב אליה, עד שהחבר הטוב ביותר שלו פתאום מתאהב בה, נשמע נדוש. רק שהסדרה הזו ידעה לקחת סיטואציות נדושות ולהעניק להן טוויסט כלשהו שגרם לי לא פעם לא להאמין למה שאני רואה באופן הכי חיובי של הביטוי. קחו למשל סיטואציה של התמודדות עם סרטן השד. יש סדרות רבות שעוסקות בהתמודדות ובחוסר ההתמודדות עם המחלה הזו, אבל כמה סדרות אתם מכירים שבהן הדמות הראשית שמתמודדת עם סרטן השד היא דמות של גבר דווקא? וכך דרך אותו הסיפור, אפשר לעסוק חוץ מהתמודדות עם המחלה, גם בשאלות של מגדר, וגבריות ונשיות. כשהתחלתי לצפות בסדרה חשבתי שהיא בטח לא תצליח להחזיק את הסיטואציה הבסיסית שלה לאורך 24 פרקיה, אבל סיימתי אותה עם טעם של עוד, ועם חשק גדול לשוב ולצפות בה מההתחלה באופן מסודר. יש בה רומנטיקה בשפע, דמויות שקל להתחבר אליהן רגשית, חוש הומור מיוחד, שיודע איך להפוך סיטואציות כואבות למשעשעות להפליא, וכמה אמירות מעניינות מאוד בעיניי על בחירה – במערכות יחסים, בקריירה, ואפילו בחיים עצמם.

"חסרי מוח" (Braindead) – היא הסדרה שהכי הפתיעה אותי השנה בכך שהיא הפכה קונספט של סרטי אימה והגעלות, שעל פניו הייתי אמורה לברוח ממנו למרחקים, לאחד הדברים הכי מענגים על המסך, והיא עשתה זאת על ידי רומנטיקה, המון הומור, ביקורת, שהיה לי קשה שלא להסכים אתה, על קיצוניות באופן כללי, וכמובן שיר סיכום אירועי הפרקים הקודמים שפתח כל פרק, והיה הברקה שממש חיכיתי לה. לא משנה כמה נוראיים או לא הגיוניים היו אירועי הפרק הקודם, תמיד היה אפשר לסמוך על שיר הפתיחה שיצליח לגרום להם להיראות הרבה יותר טוב.

 

הסדרות עם הרעיונות שהכי הרשימו אותי

"אני והיא" (Another Oh Hae Young) – העיסוק בנקמה אינו עיסוק נדיר על המסך ובספרות, אך בדרך כלל הנקמה היא מסע שבו אנו מלווים את הגיבור עד שהוא משיג אותה, או מגלה שעדיף לו לוותר עליה. הגילוי המרעיש של הפרק הראשון בסדרה "אני והיא" הוא שדו-קיונג, הגיבור של הסדרה, ממש כמו גברת האווישם מספרו של צ'ארלס דיקנס "תקוות גדולות", ננטש ביום חתונתו. אך שלא כמו גברת האווישם, שטוותה את נקמתה בגברים שנים ארוכות, אנו פוגשים בדו-קיונג כבר אחרי שהוא נקם את נקמתו בהא-יונג הנוטשת, רק כדי לגלות בסוף הפרק שהוא נקם בעצם בהא-יונג הלא נכונה. לי די בסיפור שמתחיל בגילוי שהנקמה המושלמת הייתה בעצם טעות, כדי שאגלה בו עניין, אך הסדרה הייתה משופעת ברעיונות אחרים שדיברו אליי, כמו העובדה שדו קיונג במקצועו הוא איש סאונד, המחבר את רצועות הקול לסרטים, אך למרות המקצוע שלו, והעובדה שאיש לא יודע טוב ממנו עד כמה השמיעה יכולה להטעות, הטעויות הבסיסיות שלו שהניעו את העלילה היו מבוססות על שמיעה חלקית. היו לסדרה גם חסרונות כמו חזרתיות מסוימת, והגזמה עד כדי מבוכה בקטעים מסוימים, אך היא קנתה אותי סופית דווקא ברעיון שהיא העבירה, הן ברמת הדיאלוג והן בהתנהגות של הדמויות לפעמים, שגם למבוכה יש זכות קיום, ולא הכול צריך להיות מושלם כל הזמן.

ווסטוורלד – אבל על הרעיונות שלה כבר דובר כאן מספיק.

 

הסדרות המאכזבות של השנה

לו היו לי ציפיות גבוהות מ-UnREAL, מן הסתם היא הייתה הופכת גם לאכזבת השנה שלי, אך למרות שהיא בכל זאת הצליחה לאכזב אותי, אני מודה שהיו סדרות שאכזבו אותי אפילו יותר: "גירושים" ו-"מלאך של אימא", שבשתיהן צפיתי עד לסוף העונה ואף אחת מהן לא הצליחה להתרומם, וגם לא ממש לגרום לי להנאה לאורך הדרך חוץ מהציפייה שאולי בכל זאת כדאי להישאר כי יהיה בסוף משהו שיצדיק את ההשקעה. "מלאך של אימא" איבדה את אמוני בה כשהיא העלימה את חג הסוכות מלוח השנה, ובסופו של דבר היא גם סיימה את העונה באופן שהשאיר המון קצוות פתוחים ולא הלך לשום מקום. "גירושים" עוררה ציפיות לפני שידורה אבל איכשהו כל פעם שקיוויתי שהיא אכן הולכת לממש את הפוטנציאל שלה ולעשות משהו טוב, היא בחרה באופציה היותר גרועה…

 

הסדרות שנשרו מלוח הצפייה שלי

היו לא מעט סדרות השנה כמו "מיליארדים", או "אמריקה נגד או ג'יי סימפסון" שנשרו מלוח הצפייה שלי תוך שניים שלושה פרקים, אך זה היה מכוון. את העונה השישית של "עד עצם היום הזה" דווקא התכוונתי לראות, ואף צפיתי בפרק הראשון שלה, איכשהו שכחתי לצפות בשני, ופתאום זה היה כרוך בהשלמות, ומשום מה זה אף פעם לא הסתדר. את העונה השלישית של "סליפי הולו" לעומת זאת אפילו לא יצא לי לתכנן להשלים כיוון שבמשך רוב השנה פשוט שכחתי לחלוטין את עובדת קיומה של הסדרה. 

 

הסדרה שלא אכזבה אותי אך לא ברור לי על מה הבאזז

"ילדי השמש" (Descendants of the Sun) – בדרום קוריאה, ארץ מוצאה של הסדרה, אחוזי הצפייה בסדרה רק גבהו מפרק לפרק והיא סיימה עם יותר מארבעים אחוז, שזה הישג נדיר גם שם לסדרות המשובצות באמצע השבוע ולא בסופו. גם בארץ הסדרה זכתה לפופולריות רבה, והיא ממוקמת במקום הראשון, בהפרש ניכר מהבאות אחריה, במצעד שלנו לסדרות הקוריאנית האהובות לשנת 2016 . אולם כשצפיתי בה היא בעיקר הרגישה לי מין חיבור טלאי על טלאי של כל מיני סצנות נחמדות בפני עצמן שלא ממש מתחברות לשלם גדול יותר, ואין לי מושג על מה ולמה היא זכתה לפופולריות כל כך עצומה.

 

הסדרות שאני הכי מחכה להן בשנת 2017

מסתבר ששתיים מהסדרות שאני הכי מחכה להן, "הוחלפו בלידתן" ו"הנותרים", לא שודרו כלל ב-2016 ואין ספק ששנה פלוס הוא זמן ארוך מספיק לכל הדעות לחכות לעונות חדשות. מבין הסדרות שכן שודרו השנה, הסדרה שאני הכי סקרנית לגבי ההמשך שלה היא "סמוך על סול", שלמרות שלא התייחסתי אליה קודם סגרה גם היא עונה מצוינת, ואפשר למצוא בה את אחת הדמויות הכי מורכבות ומעניינות שמככבת על המסך בימינו.

זה היה סיכום השנה שלנו, מה הסיכום שלכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.