אפרת דסקל מסכמת את העונה הראשונה של UnREAL

לרוב קוראי הבלוג ובכלל לרוב צופי הטלוויזיה בישראל, השם קייטלין בריסטו אינו שם מוכר במיוחד. זהו שמה של המתמודדת בתכנית "הרווקה" מהעונה ה-11 ששודרה בקיץ האחרון בארה"ב. הפורמט של התכנית מוכר וידוע – בחורה אחת נדרשת לבחור את בחיר ליבה מתוך כמה וכמה גברים. עם זאת, דווקא השנה התכנית עוררה גלים עד כדי כך שקייטלין בריסטו זכתה לכינוי "קטניס אוורדין" של התכנית "הרווקה". זאת מדוע? במהלך העונה עברה בריסטו על כמה וכמה כללים של הפקת התכנית. אחד מהם הוא הכלל לפיו אסור ל"רווק/ה לקיים מגע פיזי עם אחד המתמודדים, גם אם השניים נמשכים אחד לשני בשלב מוקדם של התכנית". בריסטו עשתה זאת ולהבדיל מקטניס שהפרת חוקי התכנית שבה השתתפה נתפסה גם על ידי הצופים כמעשה גבורה, בריסטו זכתה לקיתונות של ביקורות ועלבונות ברשתות החברתיות מצד צופים אשר טענו כי היא מופקרת ואיחלו למותה המוקדם בייסורים.

בריסטו התמודדה בגבורה ובכבוד עם הביקורות הללו ואף הדפה אותן בהצלחה רבה תוך שהיא מסבירה לקהל הצופים כי נישואין טובים מתבססים גם על אינטימיות פיזית ולא ניתן לבחור בן זוג ראוי מבלי לבחון את ההתאמה הפיזית בין השניים. מעשיה של בריסטו עוררו דיון ציבורי חשוב ונכון על מיניות ויחסים אך מעבר לכך, ההודאה של בריסטו חשפה בפעם הראשונה את האמת שמעולם לא נאמרה במפורש. על סט הצילומים של תכניות דוגמת "הרווק/ה" גברים ונשים מקיימים יחסי מין אך ההפקה מעדיפה להצניע זאת בכדי לא לפגוע בעלילת התכנית העונתית. בריסטו פשוט הייתה הראשונה שלא שיתפה פעולה עם מדיניות ההצנעה של ההפקה ודיברה על כך במפורש עם הרווקים האחרים. בכך חשפה בריסטו את הפערים שבין הדימוי הטלוויזיוני לבין המציאות של תכניות הריאליטי דוגמת הרווק/ה וההפקה שיתפה עמה פעולה הפעם מסיבות שנדבר עליהם בהזדמנות אחרת.

הפער שבין הדימוי הטלוויזיוני לבין המציאות של תכניות הריאליטי מהווה את הבסיס לתכנית הדרמה  "UnReal". תכנית המגוללת את המתרחש מאחורי הקלעים של תכנית ריאליטי בסגנון "הרווק" אשר שמה הוא "אהבת נצח" ואני מודה – התאהבתי. התאהבתי בסדרה ממבט ראשון ומשתי סיבות שונות לחלוטין:

הסיבה האקדמית – זה לא אמתי !!!

לפני כמה שנים, באחד מהשיעורים כמנחה באוניברסיטה הפתוחה, מצאתי עצמי בדיון מוזר על "האח הגדול". במשך שעה ארוכה ניסיתי לשכנע את התלמידים שלי שבעצם אין הבדל בין יוסי בובליל לבין שפרה קורנפלד כי שניהם בסופו של דבר שחקנים בידי ההפקה ולמעשה ההפקה היא המנצחת האמיתית כי זה לא משנה למי שלחת את הסמס, ההפקה הרוויחה מכולם באותה מידה. לאחר שהסברתי את הנושא שוב ושוב, אמר לי אחד התלמידים את המשפט הבא: "אבל ברור שההפקה מנצחת תמיד – עובדה ששפרה ניצחה כמו שההפקה רצתה ולא יוסי בובליל כמו שאנחנו רצינו". אני בשלב הזה, פשוט רציתי לבכות. כמה שנים לאחר מכן, בשיחה אקראית עם חברה טובה (בעלת תארים אקדמים מתקדמים), ציינה בפניי חברתי שאי אפשר לפברק רומן בתכניות ריאליטי ושוב רציתי לבכות. אז בשני המקרים, בלעתי את דמעותיי אבל משני המקרים גם הבנתי עד כמה נחוץ ללמד אנשים על המורכבות של תכניות הריאליטי, במיוחד במדינה שבה רוב תכני הבידור הם תכניות ריאליטי. אז נכון שבשנים האחרונות, נחשפים יותר ויותר פרטים על מאחורי הקלעים של תכניות ריאליטי בארץ ובעולם (פרשיית הכדורים של "קשת", התביעה נגד "הישרדות", הטור של אריאנה מלמד) ועדין רב הסמוי על הגלוי.

כדרכן בקודש של תכניות בידור גם "UnReal" לא מתיימרת לחנך או ללמד אלא פשוט לבדר אבל בין רגע אחד למשנהו, מטילה התכנית זרקור על המתרחש מאחורי הקלעים. טוענת רמונה בטורה שיש בתכנית משהו צפוי ושטחי ו

"במקום להעניק לי תובנות חדשות על עולם הריאליטי ועל האנשים הנוטלים בו חלק משני עברי המתרס ובמקום לגבש איזושהי אמירה מעניינת על העולם הזה הסדרה בוחרת להפציץ אותי במסרים פשטניים וצעקניים

בהמשך היא אף מציינת כי

[התכנית] מעקר[ת] את הביקורת לדעתי על תעשיית הריאליטי כי אם כולם ציניים ומניפולטיביים אז למי אכפת? כולם מנצלים ומנוצלים במשחק הזה

 

רמונה צודקת  אבל מטרתה של התכנית לא הייתה להציג את המורכבות שקיימת מאחורי הקלעים של תכניות ריאליטי או את המורכבות של משתתפיה ואת הדילמות היום יומיות בהם נתונים העוסקים במלאכה. מטרת התכנית הייתה פשוט להציג את הפער בין הריאליטי לבין המציאות, כפי שגם נגזר משמה – לא אמתי. כך ראינו כיצד בבת אחת אנה מרטין (בגילומה של ג'ואנה בריידי) הבחורה הטובה הופכת לביצ'ית כאשר תופסים אותה ברגע אחד של חולשה לאחר מות  אביה וכיצד אדם קרומוול (בגילומו של פרדי סטרומה) הגבר הפרפרי והבוגדני, מוצג כרווק מושלם. היקב ההרוס של אדם הופך תוך 24 שעות ליקב פורח ויפהפה בזכות ההפקה הנמרצת שמשקיעה עבודה רבה בכך. ואהבת הנצח? היא תשרוד מעמד עד תום החוזים המקצועיים של כלל העוסקים במלאכה. אחד ממנהלי הרשת אומר למפיקי 'אהבת נצח': "הקהל צריך להאמין שזה אמיתי", אבל שום דבר לא אמתי וזה המסר האמתי של מפיקי התכנית UnReal.

אז תשאלו בוודאי למה זה חשוב? הרי ידענו שזה לא אמתי. האם באמת ידענו את זה? האם בעודנו צופים בתכניות ריאליטי, אנו זוכרים שאנו לא צופים באנשים אמתיים אלא בדימוי הטלוויזיוני שההפקה יצרה עבורם? הרי כל כך קל ליפול במלכודת הזו. כך למשל, ההפקה הישראלית בנתה את יוסי בובליל בעונה הראשונה של "האח הגדול" כ"ישראלי האותנטי" מהרחוב וניסתה להעלים את הווידוי המטריד שלו על כך שניסה לשדל בחורה ליטול חלק במין קבוצתי. במקביל בעונה השנייה, הציגה ההפקה את סער שינפיין כאיש אלים ודכאוני (מבלי שאף פעם נדע באמת עד כמה התרופות השפיעו על התנהגותו הממשית). אלו הן רק שתי דוגמאות קטנות שנחשפו לציבור על הפער שבין המציאות לריאליטי. רק תחשבו על מה שאנחנו לא יודעים.

ואם יש בינינו שיודעים את האמת אז למה אנשים ממשיכים להשתתף בתכניות הללו? למה אנשים מכניסים עצמם שוב ושוב למלכודות הללו הן כמשתתפים והן כצופים? כי המציאות בתכנית הריאליטי נראית זוהרת, כיפית ומרתקת להפליא. כי הרצון להיות באור הזרקורים קורץ לכולנו. כי אנחנו שוכחים שמאחורי הקלעים, ניצבים אנשים שגם אם עושים את מלאכתם נאמנה, בשורה התחתונה הם משחקים ברגשותיהם, בשכלם ובחייהם של אנשים אחרים – אנשים אמתיים – כמוני וכמוכם. גם אם "UnReal" מקצינה את הסוגיה, כדרכה של תכנית טלוויזיה, המסר שלה הוא ברור – בשורה התחתונה תכנית ריאליטי היא משחק בבני אדם – משחק במשתתפים ובצופים ואסור לנו לשכוח זאת.

 

הסיבה הנשית – זה הדבר האמיתי

ועכשיו אני פונה לסיבה "הלא אקדמית" שאני אוהבת את הסדרה – רייצ'ל וקווין (בגילומן של שירי אפלבי וקונסטס זימר). בסצנה הראשונה בסדרה אנו רואים את התפאורה של התכנית "אהבת נצח" וברקע נשמעות המילים הבאות מפי קווין – המפיקה של הסדרה:

"טוב, אנחנו מתחילים. "אהבת נצח", ערב פתיחה, כן? בואו ניתן להם מה שהם רוצים. סוסי פוני, נסיכות! רומנטיקה! אהבה. אני לא יודעת, זה גיבוב של שטויות בכל מקרה".

ובהמשך ביחס לאחת המתמודדות השחורות

קווין: שאמיקווה? זו הבחורה שלך? זו האחת שאמרת שיש לה פוטנציאל של רעיה? היא שחורה.

ג'יי: היא מדהימה. היא בוגרת ספלמן.

קווין: אוקיי, אתה יודע מה? הנערה הראשונה שיוצאת מהכרכרה  היא תמיד הרעיה לדוגמה. זו לא רעיה לדוגמה.

ג'יי: יש לנו נשיא שחור בבית הלבן.

קווין: או, תודה רבה באמת. אני יודעת, בסדר? והוא בקושי שחור, כן? זו לא אשמתי שאמריקה גזענית, אנשים. טוב, דן, בוא נתחיל. תביא לכאן בחורה חדשה. יאללה, יאללה.

כך בבת אחת, חושפת קווין עבור צופי UnReal את הצביעות הקיימת בעולם הריאליטי ובתרבות האמריקאית. כבר בסצנה הראשונה מתברר, עד כמה היא כמפיקת תכנית שחוגגת לכאורה אהבה ורומנטיקה, לא באמת מאמינה במה שהיא יוצרת. לטעמה של קווין הרומנטיקה בתכניות "הרווק" היא טיפשית אבל היא מבינה את נחיצותה לצרכי הצלחת הסדרה. בסצנה השנייה, מוסכמות הז'אנר ממשיכות להיחשף . הרווקה הראשונה המוצגת בתכנית חייבת להיות מועמדת פוטנציאלית לנישואין. כלומר ישנן מוסכמות טלוויזיונית של הז'אנר שכצופים אנו כלל לא מודעים לכך (מה שגורם לנו לחשוב, אולי יש היגיון בסדר ההכנסה לבית "האח הגדול" בישראל שאנחנו כלל לא מודעים לו?) ושאמיקווה אינה המועמדת הנכונה לכך. קווין מזרזת את הצוות לצלם את הפתיחה מחדש, כאשר איש מצופי "אהבת נצח" לעולם לא יהיה מודע למניפולציית העריכה הקלה. מדוע בעצם שאמיקווה אינה מתאימה? התשובה ברורה  – היא שחורה ולפיכך לא מתאימה. ג'יי מזדרז להתמרמר על אפליה אבל קווין ממהרת לענות לו בתשובה כנה ונדירה למדי – אמריקה גזענית.  גם בארה"ב של המאה ה-21 בה יש נשיא שחור בבית הלבן, מתמודדת שחורה לא תתאים למתמודד לבן. בעודה מצלמת מחדש את קטע הפתיחה, קווין מנדבת אמת נוספת לחלל החדר שגם ברק אובמה לא באמת נחשב "שחור". קווין אינה גזענית אבל היא יודעת מי צופי התכנית שלה ואילו מסרים הם מוכנים לקבל. למען הצלחת התכנית, היא תבחר להציג את המסרים המתאימים ביותר על רומנטיקה מתקתקה והעדר הבדלים גזעיים – גם אם אלו ריקים מתוכן.

לאחר כמה סצנות אנו גם פוגשים את רייצ'ל, אחת מעוזרות ההפקה, שוכבת בתחתית הלימוזינה שבה יושבות חמש בחורות לבושות ומאופרות היטב בדרכן לפגוש את הרווק הנבחר. הן שותות אלכוהול ללא הפסק וברגליהן דורכות על רייצ'ל. רייצ'ל לא אומרת מאומה על מצבה. מבטה מיוסר והחולצה שהיא לובשת אומרת הכול " This Is What a Feminist Looks Like". העולם שמציגה "אהבת נצח" שבו עשרות נשים מתחרות על אהבתו של "נסיך" אחד אינו יכול להיות עולם פמיניסטי אך הוא בהחלט יכול להיות מופק על ידי נשים פמיניסטיות. עם זאת, אם את פמיניסטית בעולם של "אהבת נצח", יש סיכוי שגם תמצאי את עצמך שוכבת על רצפת מכונית מלוכלכת כאשר נעלי עקבים ננעצות בגוף שלך.

בסצנות אלו הגדירו המפיקים את הדמויות הראשיות – רייצ'ל וקווין – שתיהן מודעות לחלוטין למוסר הכפול של העולם בו הן חיות. הן לא מאמינות במסרים שהן משדרות ובכל זאת זה העולם שהן בחרו לעצמן. ככל שהסדרה מתפתחת כך אנו מגלים יותר על שתי הדמויות. שתיהן עוסקות בהפקת תכניות ריאליטי. שתיהן מסוגלות לנווט אנשים ולהפעיל מניפולציות, תכונות שמתאימות לתחום עיסוקן. יתר על כן, כל אחת בדרכה שלה פוגעת אחת בשנייה ואף פוגעת במתמודדות לצרכי ההפקה, כאשר השיא כמובן היה במותה של מרי.

אבל בעת ובעונה אחת, יש בשתיהן משהו אמיתי. הן פגיעות, הן לעיתים קרובות גם קורבנות. רייצ'ל וקווין אולי שולטות במתרחש על סט תכנית הריאליטי שהן מפיקות אך מאחורי הקלעים הן אבודות ופגיעות כמו המתמודדות בתכנית ולכך אנו כצופים נחשפים. מפעל חייה של קווין נלקח ממנה בצעירותה על ידי צ'ט ווילסון, מפיק נשוי ומנוסה בו היא התאהבה והיא מקבלת על עצמה להיות האישה האחרת בחייו. אם במהלך הסדרה נדמה כי קווין אולי תצליח להשיג את הכול – את האהבה ואת ההצלחה העסקית, ברגע שהיא מסובבת את הגב, צ'ט שוב בוגד בה. רייצ'ל שונה מקווין. היא עדיין מתייסרת ממה שהיא עושה בעבודתה אך מחפשת את הגאולה או לפחות את הדרך הטובה יותר שתאפשר לה לעבוד במה שהיא אוהבת מבלי לחוש שהיא מקריבה את נשמתה. בדומה לקווין, לרגע אחד, נדמה שהיא מצליחה להשיג את מטרתה, הרגע שבו היא מקבלת את הצעתו של אדם לברוח מסט הצילומים, באמצע ההפקה, ולהתחיל מחדש במקום אחר. אבל אדם נסוג בדקה התשעים לאחר שקווין מזהירה אותו מהעתיד. הוא מסביר לרייצ'ל שמערכת היחסים ביניהם אינה אמיתית ושקולה להתמכרות להרואין ובכך הוא שובר את הפנטזיה שהיא רקמה לעצמה על חיים טובים יותר. (אגב, בשני המקרים אדם וקווין עשו את הדבר הנכון כי זה לא הפתרון הנכון עבור רייצ'ל. עם זאת, נשאלת השאלה למה הם עשו זאת? במקרה של אדם, למרות דבריו הנרגשים, הוא לא פעל מתוך מאהבה או מדאגה לרייצ'ל אלא מתוך פחדנות וחולשת אופי. לראייה, הוא ממשיך בתכנוני הנישואין לאנה. במקרה של קווין – התשובה פחות ברורה. בדרכה שלה קווין דואגת לרייצ'ל והיא באמת ובתמים רצתה להציל אותה מגורל של "בדיחת צהובונים מהלכת" אבל  לקווין היה אינטרס ברור נוסף – הצלחת התכנית שלה ולשם כך היא הייתה זקוקה לאדם ולרייצ'ל על סט הצילומים.)

ברגעים הללו שתי הגיבורות חוטפות כדור רגשי בבטן אבל בוחרות שלא להפוך לקרבנות. הן מחליטות להפוך את היוצרות ובפרק האחרון של הסדרה כמו גם של תכנית הריאליטי הן מאפשרות לאנה שנבחרה על ידי אדם, להפוך למנצחת גם ללא החתונה. במונולוג רהוט למצלמה לאחר שנטשה את אדם בכנסייה פונה אנה לנשים שצופות בה ואומרת את המילים הבאות:

אנה: כל ילדה קטנה חולמת על היום הזה, על הרגע הזה, אך זה לא אומר שאני אעשה זאת בכל מחיר. כשעצרתי לחשוב באמת על הזמן שלי עם אדם… זו האמת. זה הכי אמיתי שיכול להיות. והאפשרות על חיים שלמים אתו, הבנתי שהוא מניאק בוגדני. וגם אם אוכל עם הזמן לסלוח לו על כך, הייתי צריכה להשלים עם העובדה שהוא לא כל כך חכם. הוא אידיוט. בהחלט לא הגבר בשבילי.

ההפקה שרקחו רייצ'ל וקווין ברגעי הסיום משתלמת גם עבורן. קווין הוכיחה למנהלי הרשת שהיא המפיקה האמיתית ולא צ'ט ורייצ'ל נקמה באדם שהוצג ככלי ריק כמות שהוא באמת. ומה הלאה? בשיחה הסופית בין השתיים, נחשפות האמיתות. או אז מגיע ווידוי האהבה האמיתי ביותר שאי פעם הושמע בסדרה "אהבת נצח". הן באמת דואגות אחת לשנייה, בדרכן שלן הן אוהבות אחת את השנייה וימשיכו להגן אחת על השנייה.

אז מה בעצם מייחד אותן? לכאורה, ראינו את הדמויות הללו בעבר – הנשים הביצ'יות או לפחות הנשים המפוקפקות מבחינה מוסרית. כך למשל אלכסיס הזכורה לטובה מ"שושלת" שבכדי להצליח שיקרה, בגדה, רימתה ובמידה מסוימת אף הרגה. בשנים שחלפו מאז דמותה של אלכסיס הלכה לעולמה, הפציעו על מסך הטלוויזיה דמויות שדמו לה, החל מאמנדה ב"מלרוז פלייס" וכלה בקלייר מ"בית הקלפים". אלו הן דמויות מחושבות, משוייפות להפליא ותמיד לבושות כראוי מכף רגל עד ראש. אלו הן דמויות שהצופים אוהבים ושונאים בעת ובעונה אחת אבל עבורי הן נותרות לא אמתיות. לא יכולתי להבין מה מניע אותן וכמובן שלא יכולתי להזדהות איתן. רייצ'ל וקווין אומנם שולטות באנשים מסביבן אך הן אינן זוהרות. אנו רואים אותן כשהן עייפות, מותשות, כואבות, מתוסכלות ולעיתים אף מלוכלכות. הן מסתפקות בפירורים של אהבה ובהפקת תכניות ריאליטי שהן בעצמן לא מאמינות בה כי הן יודעות ש"זה מה שמוכר".

ואנחנו הצופים? איך אנו מתייחסים אליהן? האם אנו מחכים למפלתן? לא ממש. לפחות חלקנו מחזיקים להם אצבעות שהן תצלחנה. אלו מאתנו שאוהבים את הדמויות הללו, רוצים שיהיה להן טוב למרות הכול. יתר על כן, באחד מהראיונות קונסטנס זימר ציינה ביחס לדמויות של קווין ורייצ'ל – "אלו הן דמויות שהצופים מזדהים איתן אך מפחדים מכך שהם מזדהים איתן" שכן, בואו נודה באמת, זה קצת מפחיד להזדהות עם מפיקי תכניות הריאליטי. בכל זאת, הם משחקים בבני אדם…