שטיסל, עונה 2, פרק 9: ואולי תבוא איזו נחמה


סקירת הפרק התשיעי בעונה השנייה של שטיסל בו נחשפות מספר שיטות התמודדות עם חוסר שביעות רצון מהמציאות ומהאנשים בסביבה, את חלקן לא ממש כדאי לנסות בבית

נוחעם ושולם יושבים שבעה על אמם שנפטרה בפרק הקודם ומקבלים מנחמים. ישנם הרבה איסורים ומנהגים שנוהגים האבלים בימי השבעה, וכל עדה נוהגת בהתאם למסורתה. למשל, בקרב בני עדות המזרח המנהג המקובל הוא שמוצע אוכל למנחמים, והם מברכים עליו לעילוי נשמת הנפטרים, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז, עליהם משתייכים בני משפחת שטיסל, לא נהוג שמוגש מזון למנחמים בשבעה, וכך גם ראו בפרק שבחדר שבו שולם ונוחעם ישבו לא היה כיבוד כלל. מנהג אבלות אחר שהוזכר בפרק היה שלא לקנות בגד חדש בזמן השבעה. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לעניין, שאולי אפשר לראות בעובדה שהזכירו שרוחמי לוקחת לביתו של שולם את סיר המרק של גיטי התייחסות עקיפה אליו, והוא שהשבעה הוא זמן שבו האבלים אסורים  בעשיית מלאכה, ועל כל צורכיהם וצרכי אורחיהם לוקחים אחריות בני משפחה וקרובים. אני לא אכנס כאן לסיבות או למקורות ההלכתיים של המנהג הזה, רק אומר שתמיד נטיתי לראות במגבלה הזו אמירה המתייחסת לוויתור על השליטה. המוות הוא תזכורת לכך ששום דבר אינו באמת בשליטתנו - הכול בידי שמיים, וטוב לאבלים שיחושו הלכה למעשה שהם אינם יכולים לעשות כלום, כדי לשחרר אותם, בין היתר, מתחושת האשמה המתלווה כמעט תמיד למותו של אדם קרוב. אם ממילא שום דבר אינו בשליטתך, לא היית יכול לשנות את עובדת המוות של הנפטר.

 

העניין הוא כמובן, שאנשים מתקשים להשתחרר מהצורך בשליטה, ואם חלות מגבלות על יכולת התנועה והעשייה שלהם, הרי שבשביל כך קיימים שליחים. וכך, באופן פרדוקסלי, הפרק, המתרחש בימי השבעה, עוסק בעיקר בדמויות הרוצות לשנות את המציאות שסביבן, או את האנשים שסביבן, מרחוק. אך האם זה באמת אפשרי לשלוט בגורלם של אנשים אחרים ולשנות את אופיים?

 

בניגוד לשני הפרקים הקודמים שהתחילו בסצנת התעוררות של קיווע, הפרק הנוכחי מתחיל בסצנת ההתעוררות של ליבי דווקא. מסתבר שליבי ישנה בבית האבות בחדרה של הבובע מלכה, והמנקה של בית האבות מוצאת אותה ישנה בחדר ומעירה אותה. לא פעם סצנות של התעוררות מאוחרת משינה באות להעיד על חוסר רצון של הישן להתעורר אל המציאות, למרות שייתכן שמדובר באמת בסתם מחסור בשעות שינה, אולם למרות שאיני יודעת מהו הגורם המשפיע ביותר על ההתעוררות המאוחרת של ליבי, מה שבלט בעיניי בסצנה הזו היה הגילוי, שגם העובדה שאדם משכים לקום, אינה בהכרח מעידה על שביעות רצון מהמציאות, רק שאלה שאינם משתייכים לזן החולמים, מבטאים את חוסר שביעות הרצון מהמציאות בגילויי כעס והתמרמרות על סביבתם. כך, המנקה שמעירה את ליבי בטענה שכבר מאוחר, לא חוסכת ממנה את חוסר שביעות רצונה מהעובדה שבחורה צעירה ישנה במקום של זקנים, ועוד ישנה עד שעה כל כך מאוחרת.

 

גם בסצנה שאליה הפרק עובר מיד אחר כך של נוחעם ושולם היושבים שבעה, אנו נתקלים בשתי צורות ההתמודדות הללו של הקושי עם המציאות. שולם שטיסל, שמתקשה להחזיק את עיניו פקוחות, ובורח לחלומות בהם אמו ואשתו עדיין בחיים, ואחיו, שנשאר ער אך מביע את כעסו על כך שאחיו מתנמנם, ומעיר כמה פעמים על כך שמפריע לו שאחיינו קיווע מצייר.

 

וכשקשה עם המציאות, הרי שגם אם השבעה מגבילה אותם, זה לא גורם לנוחעם ולשולם להניח לדברים פשוט לקרות בזמן הזה, וכל אחד מהם עסוק בניסיון לדאוג לכך שהמציאות שאותה הם יפגשו כשהשבעה תסתיים תהיה כמה שיותר לטובתם, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת במו רגליהם, הרי שיש להם שליחים. קיווי וליבי נשלחים על ידם לספק את רשימת חפציה של הסבתא בבית האבות וכך גם נוצר ביניהם המפגש המחודש.

שטיסל עונה 2
ליבי וקיווע. תמונה באדיבות yes

אחד הדברים שהכי אהבתי בליבי מתחילת העונה הייתה העובדה שהיא עודדה את קיווע להיות הוא עצמו, ותמכה ברצונו לצייר. והנה, ליבי שאנחנו פוגשים הפרק היא ליבי שהמציאות שבה קיווע הוא צייר מפחידה אותה. היא שומעת על העובדה שהוא שכח בגלל הציור להניח תפילין וזה מדאיג אותה, היא שומעת על כך שהוא הוזמן לנסיעה לארה"ב להשתתף בתערוכה ולמפגש עם אנשים בתחום, והיא מביעה את חששה מכך שהוא לא יידע להתמודד עם שמירת המצוות במרחק. כשהיא רואה אותו בפגישה עם קאופמן בעל הגלריה, חוסר שביעות הרצון שלה ממראה עיניה ניכר היטב על פניה, מה שמביא אותה לחזור ולדבר בדחיפות עם אביה, שיחה שאותה, ממש כמו את זו שניהלה עם אביה לפני שהם חזרו לאנטוורפן, לא מראים לצופים, אולם תוצאותיה מרעישות לא פחות. כיוון שנוחעם בעקבות אותה השיחה מסכים לשידוך של ליבי עם קיווע בתנאי שקיווע יסכים לקבל על עצמו שלושה תנאים, להפסיק לחלוטין לצייר, לעבוד אצל נוחעם, ולעולם לא לשכוח שוב שום תפילה.

 

אני מודה שהסיטואציה הזו כולה מאוד צרמה לי. צרם לי שאנחנו לא יודעים איזה חלק מהתנאים הללו מגיע מליבי, ואיזה מגיע מאביה. צרם לי שנראה שהיא לגמרי יישרה קו עם אביה כנגד העיסוק באמנות של קיווע, צרם לי שהיא מציגה את עצמה כמי שכבוד התפילה כל כך חשוב לה (שכן את העובדה שקיווע שכח להניח תפילין רק היא הייתה יכולה לספר לאביה), אולם כשהיא רוצה לדבר עם אביה, היא מעזה להפריע לו באמצע תפילה, ולא מסוגלת לחכות לסופה. אך בעיקר צרם לי שמדמות שעוזרת לאדם להיות יותר הוא עצמו, ואוהבת אותו בשל כך, היא הפכה לדמות שמנסה ליישר את האדם על פי ערכים, שאני אפילו לא בטוחה עד כמה היא באמת מאמינה בהם.

 

בצפייה ראשונה הרגשתי שהיוצרים כפו על דמותה שינוי שאינו מתיישב עם האופן שבו הם ציירו אותה בפרקים הקודמים, צפייה נוספת גרמה לי לחשוב על כך שאולי, באופן אירוני, אחד הדברים שהכי גורמים לנו לרצות לשנות אנשים אחרים, זה דווקא הפחד מכך שהם ישתנו לנו מדי. אולי ליבי חוששת שהציור יש בכוחו לפתוח בפני קיווע עולמות שירחיקו אותה ממנו, וכמי שכבר גם כך בלתה זמן רב מדי רחוקה ממנו, הרי שכדי לא לתת לו להשתנות ולהתרחק, היא מנסה לכפות עליו שינוי שישאיר אותו קרוב אליה. אבל אם כאשר קיווע מועמד בפני הבחירה בין ליבי לציור הוא בוחר בליבי, אני לא בטוחה כלל שהבחירה שלו יכולה להחזיק מעמד, שכן בעיניי הבחירה שהם העמידו בפניו היא זו שבה עליו להחליט האם לוותר עליה או על עצמו. ולוויתור עצמי יש מחירים.

 

גיטי אף היא עסוקה הפרק בניסיון לשנות את המציאות מרחוק באמצעות שליחים. היא שולחת את ליפא לצפת לישיבה של חנינא, כדי שיוציא ממנו הסכמה לתת גט לבתה. אולם, שלא כמו ליבי שנוחעם היה כביכול השליח שלה לניהול המשא ומתן על התנאים לאירוסיה עם קיווע, והיה נראה שבאופן כללי דעתו של השליח מאוד נוחה מהשליחות, הרי שבשליחות של גיטי לליפא יש פגיעה גם בשליח, שכן רואים בבירור שדעתו של ליפא אינה נוחה מהמעשה. הוא אינו ממהר לעשותו, הוא מנסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה כמיטב יכולתו, מקווה שהיא תחזור בה עד הדקה האחרונה. ואפילו בעת הביצוע קשה לו לדבר בשמו, הוא שם בשליחות.

 

אני מודה שכאב לי לראות הפעם את ליפא נעתר לגיטי, למרות שהבנתי היטב שהוא לא באמת נמצא בעמדה שהוא יכול לסרב לה, כיוון שהוא פגע בה במידה רבה מדי בעבר מכדי שסירוב שלו לא יתפרש גם הפעם כפגיעה. שכן, הוא רוצה להראות לה שהוא ראוי להזדמנות השנייה שהיא העניקה לו. ייתכן שגיטי גם צודקת בכך שהיא חושבת שגט הוא הפתרון הטוב ביותר לרוחמי וחנינא, אולם לדעתי, היא טעתה לחלוטין בדרך שבה היא החליטה להשיג אותו. לכפות על אדם להתנהג באופן המנוגד לאופיו ולהבנתו זה אכזרי בעיניי. אבל המעשיות שבגיטי יודעת להשלים עם אכזריות שכזו. מה שקשה לה להשלים אתו זה עם חוסר המעשה.

 

אם דיברנו עד עכשיו על קושי בהתמודדות עם מהמציאות שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים: ניסיון לשנות את המציאות מרחוק, הבעת כעס והתמרמרות במקום, ובריחה אל החלומות והדמיונות, הרי שהמרחק בין רוחמי וחנינא היה בו כדי להדגים דרך יפה אחרת: ההתכוננות לעתיד הטוב יותר.  שניהם מדברים על כך שהמרחק ביניהם קשה להם, ושניהם מודעים לכך שאלה החיים שהם בחרו, וזו המציאות שהם רוצים, ולכן בזמן שגעגועיו אליה מתחזקים כשהוא בישיבה, הוא כותב לה בפנקסו רשימות של תכנים שהוא יודע שידברו אליה כשהם ייפגשו, ואילו היא בביתה משקיעה בהתכוננות לביקורו ובהתייפות למענו למרות שהיא חושבת שהיופי החיצוני לא משמעותי בעיניו. ההתכוננות לבואו משמעותית בעיניה, והיה בזה משהו שובר לב לראות את כל התקוות שלהם מתנפצות בגלל התערבות מבחוץ: אותה מחכה בשמלתה היפה שעות לבואו בתחנת האוטובוס, ואותו מתקשה להאמין לידיעה על כך שרוחמי לא רוצה בו, אך מבין שבכל מקרה הוא לא רצוי בביתה.

 

כשמסתיימת השבעה מקריאים את הצוואה של הסבתא. כשחושבים על זה, צוואה אף היא דרך להשפיע על המציאות מרחוק. אולם למשמע הדרישה של הסבתא להוריש את בית מגוריה לבן הזקונים נוחעם, קשה שלא לחשוב על כך שהמרחק לפעמים גדול מדי, וכמה זה לא הוגן כלפי שולם שהיה לצד אמו כל השנים. נוחעם הוא זה שמפתיע הפעם באומרו שהוא בטוח שהצוואה הזו נכתבה מזמן כשהיה שקוע בצרות כלכליות והסבתא רצתה לעזור לו, ובטוח שהיא שנתה את דעתה מאז. אולם רק כשהוא מצהיר על כוונתו לתת את הבית לזוג הצעיר קיווע וליבי לכשיתחתנו, נחה דעתו של שולם באמת ומתגברת גם בו התחושה שהצדק נעשה.

 

הגם שלאורך חלקים ארוכים מהפרק קיננה בי תחושת חוסר שביעות רצון מהמתרחש על המסך, הסצנה הזו הצליחה לפייס במקצת גם את דעתי, אם כי למראה סצנת הסיום המרגשת בה שולם הוזה את אמו השולחת את ידה לנחמו, אולם נמוגה ממנו והוא נשאר לבדו במיטה לבכות את לכתה, לא יכולתי שלא לחשוב, שלפעמים פשוט אין נחמה, והדרך היחידה היא לבכות את הכאב והקושי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.