קסם המג'יק


סיכום שנת 2017 הטלוויזיונית של טלי שיינפלד

השנה עברתי כברת דרך ארוכה מבחינה טכנולוגית. תחשבו על המעבר מכרכרה עם סוסים אל מכונית שיש בה כמה כוחות סוס, רק בלי סוס. בתקופה שלכולם יש מכוניות…

לפני כמה חודשים רכשתי מכשיר מג'יק. לפני כן הייתי כנראה האדם היחיד בעולם המפותח שעוד השתמש בקלטות וידיאו. יש לי מכשיר וידיאו שהוא ג'ון בריון טפו טפו טפו, עובד כבר המון-המון שנים וקבר כמה וכמה מכשירי דיוידי ועכשיו גם מכשיר טלוויזיה שגם ראה כמה וכמה עידנים, עד שהוא מת בשיבה טובה ולאחר ששירת אותי נאמנה.

מאז שהמג'יק נכנס לחיי, הטלוויזיה שלי החלה לשרת אותי במקום שאשרת אותה. לא עוד לשבת בסופשבוע "לנקות" קלטות כדי שתהיינה קלטות פנויות להקליט עליהן בשבוע הבא, לא עוד צפייה כמטלה, לא עוד תכנות סדרות מרשימה, תוך בדיקה שהן לא מתנגשות זו בזו.

היום אני יכולה לצפות במה שאני רוצה מתי שאני רוצה, אני יכולה לעשות בינג' של סדרה מסוימת, אני יכולה לזנוח פרק של משהו, לעבור למשהו אחר ולחזור לאותו פרק למחרת, אני יכולה לצפות במשהו בעודו מוקלט, אני יכולה לבקש מהמג'יק שלי להקליט עונה של משהו.

השנה גם הייתה מן הסתם המון טלוויזיה.

אני רוצה להאמין שאני מכירה כבר את טעמי ובוחרת את הסדרות שלי בהתאם, כך שלא היו לי השנה הרבה אכזבות, ובכל זאת היו לי כמה. בואו נתחיל איתן כדי להיפטר מהן ולטהר את השטח.

אולי הרעה ביותר מבחינתי הייתה "הצמד", סדרה שדווקא אנשים שאני סומכת על טעמם ועל היכולת שלהם לזהות איכות, קשרו לה כתרים והתייחסו אליה כאל סדרת מופת. הסדרה הזו כנראה השיגה שיא אישי במהירות נטישתה – עשרים דקות אל תוך הפרק הראשון העלו בי קבס וגרמו לי לא לרצות להתקרב אליה עוד. מחקתי את הפרק הזה ואת הפרק השני שכבר המתין לי ולא הבטתי לאחור. הסדרה מתארת את תחילתה של תעשיית הפורנו בשנות ה- 70, ודמויות הסרסורים, הזונות וסוחרי הנשים וכן הניצול, תחתיות התהומות והסליז – היו הרבה יותר מדי בשבילי.

הצמד, עונה 1
הצמד. באדיבות yes

"מר רובוט" – על פניו, הפרמיס היה מבטיח: האקר שגם חובש "כובע לבן" וסובל מחרדה חברתית, נלחם בקפיטליזם. במהלך העונה הראשונה היו טוויסטים מעניינים ודמויות מרתקות, אבל הסוריאליזם הכריע אותי ונטשתי את הסדרה אי שם באמצע העונה הראשונה, גם פה, למרות שאנשים שמבינים עניין התייחסו אליה כאל סדרה טובה מאוד.

"סקנדל" – לסדרות של שונדה יש נטייה להתחיל כסדרות מרתקות וממכרות ואז להתדרדר למחוזות ה- WTF. הסדרות שלה לא קופצות מעל הכריש, אלא קונות מופע מים שבו כרישים עושים סלטות לאחור ודולפינים קופצים אל תוך חישוק בוער, ואז הן עוברות מעל כל הקרקס הזה באמצעות אומגה. בהקשר הזה אפשר להזכיר את "המדריך לרוצח" ואת "האנטומיה של גריי" (שנפטרה מכל הדמויות האהובות והביאה במקומן דמויות שממש לא אכפת לי אם גם הן יידרסו מתחת לגלגלי אוטובוס). אבל הכי גרועה היא סקנדל.

סקנדל החלה כסדרה מסקרנת שעסקה בפוליטיקה וביחסי הציבור בגבעת הקפיטול והבית הלבן. היו בה כמה חוזקות שמאפיינות את כל הסדרות של שונדה: נתינת מקום לשחורים בקאסט, צוות ועלילה, יחסים הומוסקסואלים והעצמה נשית. מהתחלה לא אהבתי במיוחד את הדמות הראשית של אוליביה פופ, לא סבלתי את אבא שלה (אולי השחקן הכי גרוע בטלוויזיה) והייתי אפאטית ליחסים של אוליביה עם נשיא ארה"ב הצנון. אבל סקנדל הגישה לי ספינים אינטליגנטיים והרבה מאחורי הקלעים של ההחלטות, החוקים והאנשים בוושינגטון די.סי. הן הקלעים והן מאחוריהם לא היו כל כך נחמדים. אבל ככה זה גם בחיים.

ואז העלילות נסעו לרפובליקה המופרכת פינת מחוז ההצבעה על שם הסואופ אופרה הגרועה בעולם, עם רוצחים שכירים, חטיפתה של אוליביה ומכירתה באינטרנט, קנוניות וקונספירציות משונות ומרגלים במדינות מוסלמיות שלא באמת קיימות.

ניסיתי לתת לסדרה הזו כמה וכמה צ'אנסים, אבל… איני יכולה עוד.

סקנדל עונה 7 באדיבות HOT
סקנדל, עונה 7. באדיבות HOT

"מטומטמת" – שנכנסת לקטגוריית ה"לא נורא". העונה הראשונה שודרה בשידור יומי והייתה חמודה, מצחיקה ומעניינת. העונה השנייה הייתה עוד מאלה, אלא שכבר לא היה לי כוח ליחסים בין מוריס לתמי, בעיות הנישואין של תמי ודודי, המניפולציות של שירי והעלילה הבלתי נגמרת והנמשכת כמו מסטיק עם אסף, הסמים והחבר הדביל של שירי. אז צפיתי בערך עד הפרק התשיעי של העונה השנייה וחתכתי לדברים אחרים שאשכרה הלכו לאנשהו.

"זאב צעיר" – בסך הכול סדרת נוער על-טבעית חמודה מאוד על אנשי זאב, שזנחתי באמצע העונה האחרונה בהחלט, בעיקר בגלל מפלס ה- gore העולה, ללא מרכיב הנחמה שהוא דילן או'בראיין (סטיילס המתוק) שהופעתו בסדרה ירדה למינימום וחבל שכך.

ועכשיו לסדרות שהכי אהבתי השנה:

3. "משחקי הכס" – השלמתי את הסדרה כולה השנה מאחר שהוט שידרה אותה מהתחלה (לאחר ששודרה רק ב"יס") לרגל שיתוף הפעולה החדש שלה עם HBO ולקראת עליית העונה השביעית.

מהר מאוד הבנתי מה סוד קסם הסדרה וסדרת הספרים ומה משך אליה מיליוני צופים וקוראים (ובאיחור את הממים שפורסמו בפייסבוק – כזאת אני, מגיעה באיחור לא אופנתי לכל מקום).

למרות יותר מדי מוות ויותר מדי אכזריות (וסוס אחד שמת על הפרק הראשון), הייתי מרותקת ודבוקה בסופר גלו אל המסך, כשאני כמהה לדעת מה יקרה עם (כמעט) כל הדמויות של הסדרה. התאהבתי בג'ון שלג, דאגתי לבני משפחת סטארק כאילו היו משפחתי שלי, אהבתי דמויות כמו טיריון, הגמד שיכול להיחלץ מכל מצב ביש בעזרת לשונו,  וג'יימי שהחל כדוש ללא דוש (עונה שלמה ללא מקלחת וחפיפה) אבל גאל את עצמו בעיניי בהמשך, ושנאתי בלהט דמויות אחרות על שום רשעותן או טמטומן, ישבתי על קצה הספה וקללתי/עודדתי בקול את הדמויות על המסך, נפעמתי מההפקה המרהיבה והצטערתי שנגמר. עכשיו אני נטולת דרקונים עד שתגיע העונה השמינית והאחרונה.

משחקי הכס עונה 7

2. "האוס" – זו רמאות כי האוס לא שודרה השנה, אבל כאן11 התחילה לשדר אותה בשידורים חוזרים מדי לילה. חזרתי לעקוב אחריה וגיליתי שבצפייה השנייה/שלישית (יש פרקים שעם הצפייה הנוכחית צפיתי בהם כבר שלוש פעמים) אני נהנית הרבה יותר ושאהבתי לד"ר האוס לא פחתה כהוא זה.

יש פרקים שאין לי לב למחוק, כמו "שלושה סיפורים" המופתי (כמובן), אבל גם פרקים שאהבתי במיוחד כמו "בנו של איש התרדמת" שבו האוס, וילסון וג'ון לרוקט שוהים בבית מלון באטלנטיק סיטי, מנסים לפתור תעלומות (רפואיות ואחרות) ומחפשים את הכריך האולטימטיבי.

או "יום אחד, חדר אחד" שבו האוס מטפל בעל כורחו בקרבן אונס.

או "טמבל", רק בגלל דואט הפסנתר של האוס והחולה שלו שניגנו את I don't like Mondays (כולל מחיאות הכפיים של האוס בפתיחה).

1. "הנותרים" – הסדרה הכי טובה בעיניי בשנת 2017. גם במקרה הזה ראיתי את כל הסדרה, על שלוש עונותיה, בבת אחת.

לא ידעתי על מה הסדרה. התקציר שלה דיבר על 2% מהאוכלוסייה שנעלמים ללא הסבר ולתומי חשבתי שזו תהיה סדרת מד"ב – ז'אנר שחביב עלי.

אבל הסדרה לא דיברה על נעלמים שצריך למצוא או על מדענים שמחפשים פתרונות להחזירם. כשמה כן היא – הסדרה עסקה באלה שנותרו. על אף הנגיעה בלא מוסבר ובעל טבעי, על אף הסוריאליסטי וההזוי, "הנותרים" סיפרה על אמונה, על יחסים בין אנשים, על טבע האדם, על משפחה ובראש ובראשונה – על אהבה.

התאהבתי בקווין גארווי (זו לא יכולה להיות סדרה טובה בעיניי אם לא התאהבתי באחד מגיבוריה) והיה לי קשה להיפרד (שונדה ריימס יכולה ללמוד מ"הנותרים" כיצד לספר סיפור מהתחלה ולדעת גם לסיים), אבל קווין קיבל את סגירת הקצוות שהגיעה לו.

הנותרים, עונה 3. באדיבות yes

עוד אני רוצה להזכיר את "התנהגות טובה" הנהדרת, שאם אומר שהיא על נרקומנית/נוכלת שפוגשת רוצח שכיר, אעשה לה עוול ואוזיל את מה שהיא באמת – סדרה איכותית שנכנסת לך ללב וקונה שם שביתה;

ואת העונה האחרונה בהחלט (אמריקאים טיפשים) של "פשע אמריקאי" שהיא הכול חוץ מסדרת feel good, יותר כמו סדרה שמכניסה לך אגרוף בבטן וגורמת לך להתקפל, אבל צריך יותר סדרות כאלה שמדברות על עוולות, על הרוע האנושי, על חוסר התוחלת בחיים ועל כל מה שעקום ואדיש ומתסכל בחברה שלנו וגורם לך לרצות למחות ולהפגין ולזעוק;

ואת "סיפורה של שפחה" שהיא כמו תאונה שאי אפשר להפסיק להסתכל בה, אבל מעלה למודעות נושא חשוב מאין כמוהו של מעמד האישה, שוויון בין המינים וזכויות האדם באשר הוא אדם, נושאים שבמיוחד אקטואליים היום (עם אליזבת מוס שמשחקת להפליא!);

ואת "חצר עצי התפוח", מיני סדרה (ארבעה פרקים) בריטית, המבוססת על ספר באותו השם, ששודרה בשקט, ללא פרומואים ופרסומים קולניים, ובה אמילי ווטסון (שחקנית בחסד), מדענית הנשואה באושר, שפוגשת בבית הנבחרים הבריטי ספק מאבטח-ספק מרגל (בן צ'פלין האניגמטי), והם פוצחים ברומן שהורס את חיי שניהם. נשמע כמו משהו שראינו כבר אלפי פעמים אבל מתגלה כמשהו אחר לגמרי.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.