קטנות לסוף השבוע המסתיים ב-28/10/2017


והפעם כמה מילים על "ללא מילים" ועוד כמה על "אפיזודס", "יורש העצר", "המרוץ למיליון 6", "האוס", "חף מפשע", "ג'יין הבתולה" ועוד ועוד...

 

מי מתחיל?

זה לא סוד שאני נהנית עכשיו מצפייה נוספת בעונות הראשונות של "האוס" בערוץ "כאן", זה גם לא סוד שאהבתי לעסוק בניתוחי הפרקים של הסדרה עת שודרה לראשונה בארה"ב ובארץ, כך שאולי זה לא פלא שחשבתי אחרי כל מה שקראתי (וחשבתי) על אותם פרקים שיהיה מאוד קשה להפתיע אותי עם רעיון או הבנה חדשה לגביהם. אבל האמת היא שהשבוע הופתעתי כשדיברתי עם אמי, שצופה לראשונה בסדרה ושאלתי אותה מה דעתה על הזיווג בין האוס לקמרון, ולמה האוס לדעתה לא היה בעניין.

לא התפלאתי על כך שאמי חשבה שהאוס וקמרון לא מתאימים, אני די רגילה להיות במיעוט בעניין הזה, אך בעוד שציפיתי לשמוע ממנה טענות שכבר שמעתי בעבר כנגד הקשר ביניהם כגון שקמרון צדקנית מדי, תמימה מדי, מעצבנת מדי, צעירה מדי, ולא באמת אוהבת אותו אלא רק את העובדה שהוא צריך טיפול, כי היא צריכה לטפל, מה שאימא שלי אמרה לי היה שהאוס לא מעוניין בקמרון כי היא רודפת אחריו והיא מתחילה אתו, והאוס רוצה להיות זה שבעמדת המחזר. וזה הפתיע אותי גם כי אני לא זוכרת שאי פעם חשבתי על זה, וגם כי אני לא באמת יכולה לסתור את הטענה שלה מהסדרה עצמה. 

איך מתחילים?

איך מתחילים סדרה?

מסתבר שבערוץ "ויוה פלוס", המשדר בימי חמישי ארבעה פרקים של שתי סדרות קוריאניות, מאמינים שאי אפשר להתחיל סדרה חדשה עם שידור של פרק אחד. וכך למרות שהסדרה "לחישות" כוללת 17 פרקים, ש-16 מהם שודרו עד לשבוע שעבר, העדיפו בערוץ לשדר ביום חמישי האחרון שוב את פרק 16, ואת הפרק האחרון, ולהתחיל את שידור הסדרה שתחליף אותה, "יורש העצר" (The Emperor), רק בשבוע הבא (ב-2/11/2017). מה שמביא אותי לתהות, מה הקטע? הם חושבים שאסור שהצופים יחכו יותר מעשר דקות בין הפרק הראשון לשני? הם ישלמו קנס למישהו אם ייצא להם לשדר ביום חמישי פרקים משלוש סדרות קוריאניות במקום משתיים? או שאולי הם מודעים לעובדה שכבר צברתי פיגור רציני בסדרות שונות שאני עוקבת אחריהן והם בסך הכול רצו בנחמדותם לחסוך לי שעת צפייה שבועית כדי שאני אוכל להשלים פערים? אתם יודעים מה, זה זה, זה בטוח זה.

איך מתחילים עונה?

מספר לא מבוטל של עונות חדשות הפציעו השבוע בפריים טיים של ערוץ 2, כיאה לעובדה שאנחנו חיים בזמן שלפני הפיצול ואחרי החגים. אני אתייחס לשלוש מהן:

הצנרת 

אפשר לראות בתכנית "הצנרת" של גיא לרר תכנית חדשה, אך האמת היא שזו פשוט עונה נוספת של "הצינור" ששודרה בהנחייתו בערוץ 10, עם כמה שינויים קוסמטיים, שם חדש, וערוץ חדש בשלט.

התכנית הראשונה לא הפתיעה במובן הזה, וסיפקה את מה שתכניות "הצינור" היו רגילות לספק, אך מה שהיה הדבר הכי מעניין מבחינתי בפרק פתיחת העונה שלהם הייתה דווקא התנצלותו של גיא לרר על שידור התמונות מהתחקיר של "קירות שקופים" על בית המטבחיים חיפה, הוא טען ששידור תמונות קשות כדוגמת אלו בתכנית הראשונה שלהם בערוץ 2 היא פעולה המנוגדת כביכול להיגיון בערוץ מכוון רייטיינג, אבל בכל זאת הם מביאים את התמונות בגלל חשיבות העניין ומתנצלים בפני הצופים ומבקשים להרחיק את הילדים מהמסך. ואני תהיתי אם גיא לרר אמר זאת כביקורת על הערוץ מתוך רצון להביא לבידול התכנית שלו מיתר התכניות בערוץ, או שבאמת, כך הוא מאמין שזה צעד לא חכם לשדר תמונות קשות בתכנית שאמורה להוות כרטיס היכרות לקהל חדש. לחובתו של התחקיר אני יכולה לזקוף את העובדה שהתמונות טושטשו ללא היכר, כך שאני לא בטוחה שהאזהרה הייתה נחוצה בכלל ודי בטוחה שמהתמונות שכן הראו לא היה ניתן להבין הרבה לא לגבי הפגיעה בבעלי החיים, ולא לגבי הפגיעה בכשרות. לזכותו של התחקיר אני יכולה לומר שהם הפנו את מי שמעוניין ללינק היוטיוב שבו אפשר לראות את התחקיר במלואו, אבל עוד יותר מכך, שבניגוד למה שכתבתי על התחקיר הדומה ששודר בשבוע שעבר ב"שטח ההפקר" בערוץ "כאן", הפעם על הקיר נכתבה הכתובת של בית המטבחיים המפוקפק, ועכשיו אני מקווה שכל הגופים הרלוונטיים לטיפול בעניין (משרד החקלאות, השירותים הוטרינריים, הרבנות) ייכנסו לפעולה, והעניין יטופל ויתוקן.

 

מאסטר שף

ואם, כמו בשבוע שעבר, כבר מדברים על אוכל, אז גם התכנית מאסטר שף פתחה השבוע עונה עם מתמודדים חדשים ושופט חדש, ועם פורמט ותיק שעדיין עובד מספיק טוב כדי שכשאני נופלת על צפייה באודישן של מתמודד כלשהו יהיה לי אכפת אם הוא יעבור או לא, ומה יגידו השופטים על המנה שלו. ומכיוון שלא הרגשתי שהיו הפתעות בתכנית לא יכולתי שלא להרגיש ביתר שאת עד כמה הפרומו לתכנית שניסה להציג את אהרוני, השופט החדש, כמוזר יותר מאייל שני, הצליח גם להציג עצלות תסריטאית (בואו נסקרן את הצופים לגבי הדבר היחידי שהם כביכול לא מכירים בתכנית), וגם חוסר אמת בפרסום בעת ובעונה אחת.

 

המירוץ למיליון

השבוע היו גם שני הפרקים הראשונים בעונה השישית של "המירוץ למיליון",  מה שהביא אותי להרהר במושג הזמן, ובאופן שבו אותה התכנית יכולה בעת ובעונה אחת להוות דוגמה הן לחשיבותו והן לזלזול בו. החשיבות היא ברורה, במיוחד כשרואים איך אפשר להיות מודחים מהתכנית על איחור של שבריר שנייה, ועד כמה הצוותים המתחרים בתכנית לחוצים בזמן עד שהם לא פעם מדלגים על ארוחות, מסתפקים בסוכריות מזרים, ולעתים אפילו מתקשים למצוא זמן לנשום. לעומת זאת עורכי התכנית מניחים כנראה שלצופים בבית יש זמן בלי גבול וכך הם מורחים את התכניות שהם מצלמים, חוזרים על הסברים מיותרים של הזוגות למשימה, ומשלבים בתכנית הארוכה ממילא הפסקות פרסומות באורך שאפשר להספיק לראות בו פרק ממוצע בסדרה אמריקאית. אני צפיתי בזמן הפסקות הפרסומות בתכנית המירוץ של יום רביעי בפרק ה-16 של הסדרה הקוריאנית "לחישות", שאורכו כשעה, והספקתי קצת יותר מ-40 דקות ממנו כך שאני יודעת…

מחשבה מסוג אחר שחלפה במוחי במהלך הפרקים הראשונים של המירוץ העונה, הייתה שבעונה הבאה כדאי להקדים את משימת הדו -קרב שסיימה את הפרק השני בניו-יורק כבר לתכנית הראשונה, כיוון שהיתרון של המשימה הזו היא שהיא לא נותנת לעריכה לדלג על זוגות כמו שנעשה במשימות שהקדימו אותה, וזו דרך טובה עבור הצופים להכיר את כולם במשחק הרבה יותר מאשר להביא טסטות של מתמודדים שנאלצים לברבר את עצמם לדעת כיוון שאין להם עדיין כל כך מה לומר כי הם עדיין לא השתפשפו מספיק בתחרות.

המרוץ למילין 6
משתתפי המירוץ למיליון 6. מתוך דף הפייסבוק הרשמי של התכנית

איך מתחילים מריבה?

תמיד חשבתי שמשימת העצור בתכנית "המירוץ למיליון" היא מסוג המשימות שנוגדות את הרוח שהתכנית אמורה לעודד, ויוצרות מתח מיותר בין הצמדים. או מריבות מיותרות. צמד הפסנתרנים חיזק את דעתי בתכנית השנייה של העונה השישית בכך שהעיד כאשר היה צריך לבחור את הזוג שיקבל מהם את כרטיס העצור, שהם לא רצו לריב עם אף זוג, אבל עכשיו מחייבים אותם.

אך אני מודה שלמרות שאני לא אוהבת שמשסים אנשים זה בזה למטרות בידור (או ניסויים פסיכולוגיים למי שמעדיף לקרוא לזה כך), כן מצאתי משהו מעניין בהשוואת שתי טסטות במשימת העצור הנוכחית.

הטסטה הראשונה היא זו של רגב הוד שהעיד בה שהוא לא מעוניין לריב, הוא רוצה שכולם יאהבו אותו ויקנו את התקליטים שלו ולכן הוא מותיר את כל ענייני הטקטיקה הללו להלן אשתו, שעושה זאת עבורו. באופן עקרוני, כשאני שומעת איך אנשים מתארים זוגות כ"הוא מלאך וזה רק בגלל אשתו ה"רעה" שכך וכך", אני תמיד חושדת שהבעל נהנה מכך שאשתו "נלחמת" במקומו וסופגת את כל האש, וש"לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב" אז מהבחינה הזו זה היה מעניין לראות בעל שמודע לכך ומודה בכך.

מה שהפך את הטסטה של רגב לעוד יותר מעניינת בעיניי הייתה הטסטה של עומר, אחיה של נטע, שניתנה כשהם בחרו לתת את העצור שלהם לרגב הוד ולאשתו. עומר טען שמכל האנשים במרוץ הם הכי לא מתחברים לרגב, ושרגב הכי לא נחמד, וזה גרם לי לתהות, האם רגב באמת לא מודע לכך שלמרות שהוא רוצה שכולם יאהבו אותו הוא נתפס כלא סימפטי על ידי הסובבים אותו, או שזה עומר שלא מודע לכך שקשה לו בתחרויות (כמו שהוא היה בקלות מוותר לצמד המוריות במשימת הדו קרב) ולכן אם הוא צריך לבצע פעולה שבעיניו פוגעת במישהו אחר, הוא לא יכול לבצע אותה סתם כי זה המשחק, הוא צריך לצרף לה צידוק מוסרי, ואז לא משנה במי שהוא יבחר, הוא תמיד ימצא את הפרשנות שתיתן לו להרגיש טוב יותר עם הפעולה, ותהפוך את זה שהוא פועל נגדו לאיש ה"רע" בסיפור. כרגע כמובן שאין לי שום דרך לדעת את התשובה לשאלתי, אבל ייתכן שבהמשך העונה אני אגלה.

מקום טוב באמצע

עוד תגליות בין טוב לרע

טור העצות השני שהתפרסם השבוע עסק בין היתר באופן שבו הסדרה הקוריאנית "דרים היי" עונה על השאלה האם לבחורה שעושה את צעדיה הראשונים בתחום הבידור, ושחוותה הטרדה מינית על ידי איש הפקה בכיר ומקושר היטב, מומלץ להתלונן במשטרה על ההטרדה או שעדיף לה לשתוק.

מה שהכי הדהים אותי במפגש המחודש עם הפרק בסדרה "דרים היי" עליו כתבתי, היה המפגש המחודש עם השחקן אום קי ג'ון, שגילם את המורה או-היוק, הדמות שהיוותה את קול המצפון בסדרה. והמפגש המחודש הזה היה מדהים בעיניי, כי אני לא זוכרת שהשחקן עשה עליי רושם כלשהו בצפייה הראשונה, חוץ מאשר מן "בסדר כזה". אבל בינתיים הספקתי לראות אותו בסדרה "חף מפשע" בתפקיד כפול של תאומים שאף אחד מהם אינו מציאה גדולה, אבל אחד מהם מספיק לא מציאה כדי לרצוח גם את אחיו התאום וגם כמעט כל אחד אחר שעומד בדרכו, ופתאום אחרי שראיתי אותו מקרין כל כך הרבה רוע, לראות אותו בתפקיד ב"דרים היי", מקרין כל הרבה טוב, באופן שנראה כל כך נטול מאמץ, גרם לי להרגיש שגם ב"דרים היי" הוא נתן בעצם עבודת משחק, ולא סתם היה הוא עצמו מדקלם תסריט. מפליא איך לפעמים צריך לדעת כמה רע הבן אדם יכול להיות כדי להבין כמה טוב הוא באמת.

אום קי ג'ון (בחליפה הכהה) בתפקיד כפול בסדרה "נאשם"

איך מסיימים?

איך מסיימים סדרה?

בסיום העונה השלישית, שוון ובוורלי – התסריטאים שהובאו במיוחד מבריטניה כדי לייצר גרסה אמריקאית לסדרה המצליחה שלהם, כדי שמאט לה-בלנק, הלו הוא ג'ואי מ"חברים" יוכל לככב בה – חוזרים למולדתם לאחר שהסדרה שלהם נכשלת ואיש אינו רוצה לצפות בה או לשדר אותה. למרות כישלונה, הם מגלים שהם צריכים לחזור לארה"ב, כיוון שבערוץ המשדר הוחלט להעניק לה עונת שידור נוספת על מנת לכבול את מאט אליהם, ולא להעניק לו את החופש לעבור לערוץ מתחרה.

בתחילת הפרק האחרון של אפיזודס, כשמסתבר שמאט לא מעוניין בפיילוט שהם כתבו לסדרה החדשה בכיכובו, ושוב אין להם סדרה לעבוד עליה, חשבתי לי שהיה בזה לא מעט הגיון להחזיר אותם לבריטניה עכשיו כשלא חייבים למצוא סיבה לכך שהם יצטרכו להיות בסביבתו של מאט לעוד עונה. אבל התסריטאים של הסדרה החליטו דווקא שהם מעדיפים לסיים את הסדרה בהפי אנד, שבו כולם מאושרים כולל קרול והלן שמצאו את דרכן חזרה האחת לשנייה, ושון ובוורלי ומאט שמצאו סדרה חדשה לשתף בה פעולה. כך, בסגירת מעגל מטא הסדרה "אפיזודס" מסתיימת בהעלאת הסדרה "אפיזודס" לאוויר. ולמרות שעם התקדמות הפרק זה נעשה צפוי שהסדרה תלך לכיוון הזה, וקצת חששתי מכך, אהבתי את התוצאה. לראות את הגיבורים צופים בפתיח של יצירתם שהיא בדיוק הפתיח של "אפיזודס" האמיתית רק עם קרדיטים שונים, הותיר אותי עם חיוך רחב על הפנים, ייתכן כמובן שזה היה גם בגלל הקרדיטים עצמם שכללו בתפקיד זוג התסריטאים את אמה תומפסון וקנת בראנה שנראה לי ששיתוף הפעולה הטלוויזיוני האחרון שלהם התרחש אי שם בשלהי שנות השמונים, ואת איילה פישר בתפקיד קרול, אבל אם כבר לפנטז, אז למה לא לפנטז בגדול, ולחשוב מה היה קורה אם זו הסדרה שהיינו רואים במקום זו שבאמת ראינו.

אפיזודס, עונה 5, באדיבות באדיבות yes

איך מסיימים עונה?

יש חשיבות בעיניי לשילובם של שחקנים בעלי מוגבלות כלשהי בסדרות טלוויזיה, כיוון שחשוב שהקושי של האחר לא יהיה שקוף, ושיקוף אמיתי של הקושי הזה ויצירת הזדהות עמו היא מקום טוב להתחיל בו בעיניי. הדמות של טיריון מ"משחקי הכס" היא דוגמה מצוינת ל"איך עושים את זה נכון", הסדרה "הוחלפו בלידתן" התמחתה בזה, ולמרות שעדיין לא יצא לי לדגום את הסדרה "ויקי ואני" המשודרת בערוץ 10, ומתהדרת בכך שהיא הסדרה הישראלית הראשונה שיש בה תפקיד ראשי לשחקנית חרשת, אני רואה גם בה צעד בכיוון הנכון.

לכן, מלכתחילה שמחתי לגלות את קיומה של הסדרה הקומית "ללא מילים", העוקבת אחר משפחת דימאיו, שלהם ילד עם שיתוק מוחין, ג'יי.ג'יי (מיכה פאולר,השחקן הראשון בפריים טיים האמריקאי עם שיתוק מוחין) שלא יכול לדבר, אבל כן להקליד את מה שיש לו להגיד, ואהבתי גם את הפרק הראשון של הסדרה שראיתי בו ביקורת על האופן השטחי שבו אנשים אוהבים לראות אנשים נכים המגיעים להישגים כלשהם "כמעוררי השראה" מבלי להכיר אותם בכלל, כמו גם את המסר של הפרק על הפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי בעיקר דרך דמותה של האם (מיני דרייבר) שאצלה כל יום הוא סוג של מרוץ אחר משימות בלתי אפשריות לכאורה. הפרק האחרון של העונה גרם לי להבין מה פחות עבד עבורי בסופו של דבר בסדרה לכל אורכה, ולחשוב שהיוצרים צריכים להפנות את המסר שלהם מהפרק האחרון לעצמם.

בפרק האחרון ריי, אחיו של ג'יי -ג"יי, מגיע למסקנה שלא הולך לו עם בנות בבית הספר שבו הוא לומד רק בגלל שהן מכירות אותו, ולכן הוא צריך להחליף את כל האישיות שלו באישיות יותר מגניבה שאינה שלו, ובסופו של הפרק הוא מבין שעבור הבחורה הנכונה להיות הוא עצמו זה מספיק בהחלט. העניין הוא שהרגשתי לאורך כל העונה שהסדרה מתאמצת מדי להציג את משפחת דימאיו ואת האם במיוחד כסופר מגניבה, מה שהפך חלק מההתמודדויות של המשפחה לפחות מעוררות הזדהות. ונראה לי שכשהסדרה תפסיק להתאמץ להציג את הנכות כעניין סופר-קולי, היא תצליח הרבה יותר להגיע אליי ללב. אני מקווה שהיוצרים יפנימו את המסר לקראת העונה השנייה.

ללא מילים, באדיבות yes

איך מסיימים פרק?

ג'יין הבתולה, עונה 4, פרק 1

אחד הגימיקים של הסדרה "ג'יין הבתולה" הוא שיש לה מספר כל יודע, שמוביל את הסיפור המסופר בכל פרק ברוח טלנובלית הומוריסטית. הפרק הזה, עם הכנסת דמות חדשה לסדרה העוסקת בכתיבת קומיקס (בניגוד לג'יין שתחום הכתיבה שלה הוא רומנים רומנטיים) הוסיפו גם מספרת שאחראית על הסיפור של הדמות החדשה, ונתנו למספר הקבוע ולמספרת להתווכח ביניהם על האופן שבו צריך לספר את הסיפור. אני מודה שלמרות שבאופן כללי קשה לי עם קומיקס הרבה יותר מאשר עם רומנים רומנטיים או טלנובלות, כאשר המספרת רצתה לסיים את הפרק בקטע רומנטי, והמספר לא נתן לה לעשות וסיים בקטע של מתח "כי ככה עושים את זה אצלנו", חשבתי לי שבאופן פרדוקסלי קליפהאנגרים שמבוססים על סכנת חיים לגיבורי הסדרה יוצרים אצלי הרבה פחות דחף לצפות בפרקים הבאים מסיומים רומנטיים שמשאירים אותי עם תחושה טובה בסיום הפרק, והפעם אני לחלוטין בצד של המספרת מהקומיקס ותומכת במאבקה הצודק.

ג'יין ובנה. קרדיט תמונה: Shutterstock / fztommy באדיבות yes

איך מסיימים מריבה?

לפני כמה ימים נתקלתי בקליפ יוטיוב של ברוקס גיבס המסביר איך להתמודד עם בריונות, או יותר מדויק לומר, איך להתמודד עם אלימות מילולית, כיוון שעל פיו ברגע שהאלימות חורגת מהמילוליות היא כבר עבירה שיש להתלונן עליה במשטרה ואינה בגדר בריונות.

לדבריו אנשים המתעללים מילולית באחרים משחקים משחקי שליטה, ככל שהצד שהם מתקיפים ירגיש פגוע יותר כך הם יחושו שולטים יותר, אם הצד המותקף לא ירגיש פגוע כלל הם ירגישו שהם מפסידים במשחק ויפסיקו לשחק משחק שכבר לא מהנה אותם. הוא גם מדגים בקליפ שתי אינטראקציות עם מישהי מהקהל שהוא מבקש ממנה להעליב אותו ללא הפסקה, כשבפעם הראשונה הוא מנסה לעצור בעדה ללא הצלחה עם מענה רווי בעלבונות ובפגיעה, ובפעם השנייה הוא משיב לה במענה רך, וכמו שאמרו חז"ל המענה הרך (והחכם) אכן משיב חמה.

הפרק הראשון בעונה הרביעית של "ג'ין הבתולה" הזכיר לי את קטע היו טיוב הזה, כיוון שרוחליו, הדמות המוצלחת ביותר בסדרה לטעמי, שרוצה לתקן את יחסיו עם דרסי, בת זוגו לתקופה קצרה בעבר, משתמש בטכניקה הזו בצורה שבי ממש עוררה התפעלות. ואם אתם לא בקטע של חשש מספוילרים כי עדיין לא הספקתם לצפות בפרק אז תלחצו על לשונית הספוילר לקריאת הדיאלוג המעולה הזה:

רוחליו: אני רוצה שנשלים, אז אני מבטיח שלעולם לא אעליב אותך יותר.

דרסי: כן? אז תדע שאני לא חושבת שאתה נאה.

רוחליו: כל אחד זכאי לדעתו.

דרסי: אתה גם שחקן נוראי.

רוחליו: טוב, אמנות היא מאוד סובייקטיבית.

דרסי: אתה המאהב הכי גרוע שהיה לי בחיים.

רוחליו: אז, אני מקווה שתמצאי מישהו שיוכל לספק את כל צרכייך.

דרסי: זה סוג של משחק חולני?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.