על החיים ועל המוות


"המקום הטוב", "החיים הראשונים שלי" ואחרות. סיכום הסדרות המומלצות והמאכזבות של רמונה אסול לשנת 2018

אני מקבלת מידי פעם המלצות על סדרה זו או אחרת, ומה שאני בדרך כלל עושה איתן זה לתייק אותן בקלסר הווירטואלי הנחמד שלי ולשכוח מקיומן, לא מפני שאין לי הערכה לטעמם של הממליצים, הערכה יש לי הרבה, חשק להתמסר לסדרת טלוויזיה לא מוכרת, זה קצת פחות, ולכן הפתעתי את עצמי כשנתתי צ'אנס לשתי המלצות שקיבלתי השנה מאורלי, ועל הראשונה במיוחד אני מחזיקה לה טובה מרובה ואני שמחה להעביר את ההמלצה הלאה.

המקום הטוב, NBC
המקום הטוב, NBC

המקום הטוב

ערוץ כאן 11 ונטפליקס

 

"המקום הטוב" הזכירה לי כמה כיפית יכולה להיות טלוויזיה. הסדרות האמריקאיות האחרונות שצפיתי בהן היו "סיפורה של שפחה" ו"ווסטוורלד", ואם אתם סובלים מעליצות יתר, אלו הסדרות עבורכם. למרות שמהעונה הראשונה של "ווסטוורלד" נהניתי אינטלקטואלית והצלחתי אפילו לצלוח אי אלו פרקים של "סיפורה של שפחה" בלי לחתוך ורידים, הדבר האחרון שהתחשק לי זה לצפות בעוד סדרה על הסיאוב של המין האנושי והתנוונותו המוסרית ולכן סדרה על בחורה מיזנתרופית וחסרת מצפון שנהרגת בתאונת דרכים נראתה לי בדיוק מה שאני צריכה.

כדי לפתות אותי לצפות, אורלי השתמשה בנוסחת הקסם: זה קצר! ועשרים דקות כל פרק! ומלבד זאת, השחקנית הראשית היא קריסטן בל, הזכורה לי לטוב מ"ורוניקה מארס", ועוד בקאסט טד טנסון, שתמיד נחמד לפגוש בו שוב. שניהם לא אכזבו. אלינור שלסטרופ, אותה מגלמת קריסטן בל, היא ציניקנית אנוכית חסרת אמפתיה מינימלית לזולתה והייתה יכולה להיות דמות קריקטורית איומה לצפייה לולא הקסם הטבעי של בל.

העלילה מתחילה עם הגעתה של אלינור ל"מקום הטוב", מעין אוטופיה פרברית המשופעת לרוב בחנויות פרוזן יוגורט שנוצרה כדי של"ו צדיקים יבלו בה בנחת את חיי הנצח שלהם, ומי שמקבל אותה הינו ארכיטקט השכונה, המלאך מייקל, בגילומו המענג של טד דנסון, והעוזרת שלו, בינה מלאכותית בדמות אישה בשם ג'נט (דארסי קארדן). מהר מאוד אלינור מבינה שהיא נמצאת שם בטעות, שאין סיבה שאדם כמוה יגיע למקום הטוב, אבל גם אין שום סיבה שהיא תוותר על הפריבילגיה הזו שזכתה לה מההפקר, ושעליה לגייס את כל האינטליגנציה החדה שלה, יכולת האלתור, התושייה וחוסר הבושה, שבכולם התברכה בשפע, כדי להישאר שם ולא, חלילה, להישלח "למקום הרע". לשם כך היא ממהרת למצוא לה בעל ברית שהיא תוכל לסמוך עליו, והיא מוצאת אותו בדמותו של צ'ידי (ויליאם ג'קסון הארפר), פרופסור חנון לאתיקה ומוסר שכמוה הגיע למקום הטוב ושודך לה בתור הנפש התאומה שלה.

זו סדרה חמודה, ממזרית ופשוט כייפית, עם קאסט מעולה ורעיון מקורי. כמו הסדרות שהזכרתי קודם, היא עוסקת בפילוסופיה ובמוסר, אבל בניגוד להן ובניגוד לגיבורה הראשית שלה, נראה כי היא דווקא מאמינה בטוב שבבני האדם, במעין חן פרנק קפראי, שזה בהחלט מרענן ומשיב נפש בים הדיכאון הקיומי של סדרות הדיסטופיה של   זמננו. בינתיים צפיתי בשתי העונות הראשונות ובקרוב בשלישית.

 

שני דברים נוספים שימחו אותי בסדרה הזו:

במהלך כל העונה הראשונה, למרות שנהניתי מהסדרה, היו כל מיני דברים שהציקו לי ולא התחברו לי, ושמחתי לגלות שבסוף כל החלקים מתחברים וכל מה שהפריע לי הוא מכוון.

הדבר השני ששימח אותי בסדרה הוא הרומנטיקה. כחובבת רומנטיקה אני תמיד מברכת על סיפור רומנטי טוב, אבל במקרה הזה במיוחד, מפני שהוא מציג רומן בין אישה לבנה לבין גבר שחור בצורה הכי טריוויאלית ונינוחה שיש. אני לא כל כך צופה לאחרונה בסדרות אמריקאיות, אבל בשנים בהן צפיתי הרבה בטלוויזיה, ההפרדה הגזעית בה תמיד הפריעה לי. בשנות התשעים למשל נהגתי לצפות גם בתוכניות של ריקי לייק והשופטת ג'ודי, וניכר שיש הרבה קשרים ומשפחות מעורבות גזעית באמריקה כשמדובר בתוכניות אירוח ותוכנית פרה-ריאליטי, רק שזה לא בא לידי ביטוי בסדרות, לא בקומיות ולא בדרמות. בדרך כלל, כשאישה לבנה יצאה עם גבר שחור (דונה מרטין מ"בברלי הילס" עם איזה שחקן כדורסל שחור או מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" עם רופא שחור), זה היה אפיזודיאלי וקצר מועד, והקשר המשמעותי שלה היה עם דמות לבנה. במקרים הבודדים שכן היו רומנים בין גזעיים זה תמיד היה סוג של מאבק, עם הסביבה, המשפחה, דעות קדומות וכיוצ"ב, כך לפחות היה בניינטיז ובנוטיז, אבל יתכן שבעשור הנוכחי הדברים מתחילים להשתנות ובסדרה הזו לפחות רומן בין גזעי אינו אישיו, וזה כבר מקום טוב להיות בו."

החיים הראשונים שלי, tvN
החיים הראשונים שלי, tvN

החיים הראשונים שלי

לא היו לי ציפיות גדולות מהקומדיה הרומנטית הזו, ציפיתי שתהיה כיפית וחמודה ותו לא, והיא התחילה בצורה בהחלט מבטיחה ונראה על פניו שהיא עשויה מהחומרים הנכונים, עם קאסט סימפתי וגיבורה ראשית שקל להזדהות איתה ועם מצוקותיה וסיפור מסגרת חביב, אבל אחרי הפרקים הראשונים איכשהו משהו השתבש במתכון והסיפור קרס והשאיר אותי עם טעם לוואי של החמצה ובזבוז.

העלילה מספרת על שלוש חברות בגיל שלושים ששלושתן הגיעו לסוג של פרשת דרכים בחייהן. הסיפור שלהן נראה בהתחלה כסיפורו של הדור שלהן, או לפחות של נשות הדור הזה, שהתחילו את חייהן בהתלהבות ואופטימיות ועם הרבה חלומות ושאיפות והגיעו לעשור השלישי לחייהן בתחושה שאיכשהו רומו בדרך. לכל אחת מהן היה חלום אחר, וכל אחת מהן ויתרה על אספקטים אחרים בחייה כדי להגשים את החלום הזה רק כדי לגלות בגיל 30 שהחלום עדיין רחוק ממימוש. סו ג'י (אסום), תמיד חלמה להיות מנהלת בכירה בחברה גדולה ומצליחה, בשל כך ויתרה על זוגיות ומשפחה, אך למרות שהצליחה להגיע למשרה טובה ששכר נאה בצידה, היא עדיין רחוקה ממימוש שאיפותיה, וקשה לראות כיצד תוכל להתקדם בחברה השוביניסטית שבה היא עובדת ובה, למרות כל הישגיה ויכולותיה, מתייחסים אליה בעיקר כמושא נוח להטרדות מיניות. החלום של הו ראנג (קים גא-און), היה להתחתן עם גבר מצליח ולהקים משפחה. היא הכירה את החבר שלה, סטארטפיסט כושל, בהיותם סטודנטים והתמסרה לחלוטין לרווחתו והצלחתו, כשהיא עצמה עובדת כמלצרית במסעדה. לעומתן, ג'י הו (ג'ונג סו-מין), שהיא הגיבורה הראשית של הסיפור, ויתרה גם על זוגיות ומשפחה וגם על כסף והצלחה כלכלית כדי להגשים את החלום שלה להיות תסריטאית, אך גם החלום שלה מתרסק אל קרקע המציאות כאשר לא רק שאינה מצליחה להשיג את ההכרה שהיא כמהה לה כאשת מקצוע וכיוצרת אלא גם שהתעשייה שהיא עובדת בה מנסה לטייח ניסיון אונס שעברה כי היא בסך הכל פיון לא חשוב במערכת.

הרעיון שעומד בבסיס כל קומדיה רומנטית קלאסית הוא שהגיבורים, אחד מהם או שניהם, נמצאים באיזושהי מצוקה בחייהם (או במותם, במקרה של "המקום הטוב"), אבל בשל מה שאפשר לקרוא לו מזל, צירוף מקרים או התערבות שמיימית של אלי האהבה, הם פוגשים את האדם הנכון שמצליח לגאול אותם ולחלץ אותם מהמצוקה הזו. לא פעם המפגש הראשוני הוא שלילי, אבל הוא תמיד טומן בחובו הבטחה לגאולה ולצמיחה אישית באמצעות האהבה והקבלה ההדדית שמתפתחות בין בני הזוג. גם בסיפור הזה זה נראה כך בהתחלה, אבל זה תקף רק לגבי סו-ג'י הקרייריסטית ובן זוגה המקסים מה סאנג-גו (פארק ביונג-און), וזה הסיפור היחיד שממנו באמת נהניתי מתחילתו ועד סופו, למרות שגם בו היו אי אלו חריקות פה ושם. לגבי הזוג השני, של הו-ראנג לחוצת הנישואים וחברה האדיש וון-סוק (קים מין סוק), לא רק שלא ראיתי את הסיפור שלהם כסיפור של גאולה, זה היה פשוט עצוב ומדכא. אותו וון-סוק הוא אחת הדמויות המאוסות ביותר שיצא לי לצפות בהן לאחרונה, ופחות היה מפריע לי שהוא כזה אפס ותולעת אם הסדרה הייתה מכירה בתולעתיותו המבחילה ולא מסדרת לו סוף טוב על חשבון שאריות הכבוד העצמי של חברתו, האסקופה הנדרסת הו-ראנג.

הסיפור של הגיבורה הראשית החל לפי כל חוקי הז'אנר, כאשר היא פוגשת במקרה בגבר בשם סה-הי (לי יון-קי), שזקוק לגאולה לא פחות ממנה – וגם לשותפה בדירה שלו. הם חותמים על חוזה נישואים, כל אחד מסיבותיו שלו, חוזה תועלתני וקצר מועד, והחוזה הזה מבשיל לאהבה של ממש, אלא שלפתע, בלי שום הסבר עלילתי מספק לטעמי, הגיבורה מחליטה לנטוש את החוזה, את סה-הי ואת כל חוקי ההיגיון רק כדי להתאחד עם הגיבור בסופה של הסדרה בצורה שרירותית וקלישאתית. המהלך הזה של ג'י-הו הרס מבחינתי לחלוטין את האופי שלה, ומבחורה חמודה וחביבה היא הפכה לאדם מעיק ומרגיז שמרבה לצטט רפרנסים סתומים, אבל לפחות התהליך הזה לא פסח גם על בחיר ליבה, שגם הוא התחיל להתנהג בשרירותיות מרגיזה, אז לפחות מהבחינה הזו הזיווג מוצלח, הם בהחלט ראויים זה לזה וברוך שפטרנו משניהם גם יחד.

לסדרה כן הייתה איזושהי תמה שהנחתה אותה, הרעיון הנאה כשלעצמו שכל אחד מאיתנו אחראי על אושרו הוא ולא יכול לקחת אחריות על אושרו של זולתו או לצפות שהזולת יהיה אחראי על אושרו שלו, אבל מלבד במקרה של ג'י סו הקרייריסטית, הרגשתי שהרעיון פוספס לחלוטין בשני הזוגות האחרים. בסופו של דבר, אושרה של האסקופה הנדרסת היה תלוי אך ורק בגחמותיו של החבר התולעתי שלה ואושרה של הגיבורה הראשית היה תלוי לחלוטין בגחמותיהם של התסריטאים שלא ידעו ממש מה לעשות איתה. גם עתידה המקצועי כתסריטאית נשאר לוט בערפל ואולי טוב שכך, קשה לי להאמין שהייתה מסוגלת לכתוב סדרה טובה יותר מזו שהיא מככבת בה.

 

דבר נוסף שעצבן אותי בסדרה הזו:

צירופי מקרים. לפי חוק רמונה שהמצאתי כרגע, כל סדרה טובה יכולה לכלול עד שני צירופי מיקרים (עם פטור לסדרות על טבעיות ו/או שיש בהן קריצה מכוונת ומודעת לנושא, החוק חל על סדרות שמתיימרות להיות ריאליסטיות ולהתרחש בעולם שחוקיו דומים לשלנו). צירוף המקרים הראשון הוא זה שמניע את העלילה, צירוף מקרים שני יכול להיות הגיוני עד נסבל, אבל ככל שמתרבים צירופי המקרים הולכת ומתגברת אצלי התחושה של רשלנות תסריטאית. בסדרה הזו לא רק שצירופי המקרים נערמים זה על גבי זה, אלא שחלקם אפילו מיותרים עלילתית, הם סתם תקועים שם, לא להקיא ולא לבלוע. באופן כללי נראה שאף דמות אינה יכולה לצאת את ביתה או משרדה, בקיבוץ הקטן שנקרא סיאול (אוכלוסיה של 25.5 מיליון בני אדם, אבל מי סופר), מבלי להיפגש עם חצי מהקאסט, משל היו אברום ושולה הנפגשים שוב ושוב במרכולית, בביגודית, או בחדר האוכל.

 

החיים על מאדים, פוסטר הסדרות הקוריאנית (OCN), האמריקנית (ABC) והבריטית (BBC)

המלצות לשנה הבאה של סדרות מ-2018:

גב' מייזל המופלאה. כי חיבבתי את בנות גילמור למרות שלא הייתי מעריצה מושבעת, וכי על פניו זו נראית לי כמו סדרה כייפית ומבטיחה.

מייקל. כי אורלי המליצה ומהקטע הקצר שדגמתי היא נראית מעניינת.

החיים על מאדים. לא חזרתי בעצמי בזמן לשנת 2006, זהו רימייק קוריאני שזכה גם לביקורות טובות, וכמי שראתה ואהבה את הסדרה הבריטית, זה נראה מסקרן. לא היה לי מזל לאחרונה עם סדרות קוריאניות, גם "החיים הראשונים שלי" זכתה לביקורות מעולות וקהל אוהד, אבל אני עדיין מקווה לשבור מתישהו את הנאחס, אולי הסדרה הזו תעשה זאת עבורי.

שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי יעניין אותך

היהלום שבכתר

אוכל, שתייה, גבר, אישה

אורלי ורמונה יוצאות למסע בעקבות הסדרות הקוריאניות, חלק א' (אולי) הכתבה פורסמה לראשונה באתר "המסך המפוצל" ב – 28/04/2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.