על החיים ועל האגדה


כיצד משתקף ההבדל בין המציאות לעולם האגדות בפרק השישי בעונה הראשונה של "רון" ובפרק ה-15 בעונה הראשונה של "ג'יין הבתולה"?

עולם האגדות המקורי הוא עשיר ומורכב ומכיל סיפורים לא קלים של יתמות, התעללות נפשית, סיפורים עם מוסר השכל תמוה כמו הנסיכה והאפון וג'ק ואפון הפלא (מעניין אם יש משהו באפונים) ואפילו סיפורים שסופם רע לתפארת כמו "בת הים הקטנה" ש – ספוילר לסוף האגדה המקורי – לא זוכה בנסיך והופכת לקצף על פני המים.

ובכל זאת בימינו ההתייחסות הרווחת לאגדות היא התייחסות מצמצמת הרואה בהן סיפור שעיקרו הוא זה: נסיך פוגש בנסיכה, בן רגע או תוך כמה רגעים הם מתאהבים לעולמים, כיוון שברור שהם נועדו לחיות לנצח, ואחרי שהם מתגברים על כמה מכשולים העומדים בדרכם כל בעיותיהם נפתרות והם חיים בעושר ובעושר עד עצם היום הזה. מכיוון שברור שהאלמנטים המופעים בגרסה הזו הם קלישאה לא הכי מציאותית, אין ספק שזה קל לחבוט בגרסה המצומצמת ולטעון שהמציאות מורכבת יותר מסיפורי האגדות, ושסופים טובים, ובעיות שנעלמות יש רק באגדות. אה, כן וברומן הרומנטי.

אם סיפורי האגדות בימינו נחשבים כמיועדים בעיקר לילדים, אפשר לומר שהגרסה המצומצמת של ז'אנר הרומן הרומנטי, דומה מאוד לזו של עולם האגדות מינוס הנסיכים [אותם מחליפים אלי הון חתיכים ומסוקסים או ערפדים מנצנצים… ], פלוס תיאורים מלאי תשוקה של מערכת היחסים המינית של בני הזוג.

השבוע יצא שבמקרה צפיתי בזה אחרי זה בפרק השישי בסדרה הקומית הישראלית "רון" ובפרק ה-15 של הסבונייה הקומית האמריקאית "ג'יין הבתולה". הפרק השישי של "רון"  התכתב עם סיפור "היפהפייה הנרדמת" ומסריו הבעייתיים כפי שהם נתפסים על ידי רון, והפרק ה-15 של "ג'יין הבתולה" התכתב עם ז'אנר הרומן הרומנטי. שניהם בעצם חבטו קצת בגרסה המצומצמת של האגדה הקלסית, שכבר אמרתי שבעיניי זו לא כל כך חכמה לבעוט בה, אך דווקא בשל נקודות המוצא השונות של הסדרות נוצרה בין שתיהן התכתבות בלתי מכוונת שהייתה מעניינת בעיניי.

רון, עונה 1 פרק 6

למי שלא מכיר, הסדרה "רון" המשודרת בערוץ הקומדיות של yes היא מעין גרסה ישראלית  של "לואי", כלומר אוסף של קטעים משעשעים והזויים משהו שעוברים על רון , גיבור הסדרה (בגילומו של רון פלדמן שהוא גם יוצר הסדרה הבמאי ואחד מכותביה הראשיים). קטעים המתחברים ביניהם על ידי הקשר רעיוני הרבה יותר מאשר בשל התפתחות עלילתית.

רון פלדמן, התמונה באדיבות yes

הפרק שעליו אנו מדברים מתחיל בכך שרון נמצא בבית חברו אליו הגיע כדי להיות שמרטף לבתם של חברו ואשתו שיוצאים באותו הערב. ובשעה שבני הזוג מתכוננים ליציאה המשותפת רון מספר לחברו שבזמן האחרון הוא החליף בין היום ללילה מבחינת שינה, ואחרי שהם צוחקים קצת שרון הוא ממש "היפיפייה הנרדמת", רון מתעקש שהוא הנסיך בסיפור.

אחר כך כשהבת מתעוררת בלילה הוא מקריא לה לבקשתה סיפור אגדה לילדים שהוא לא מבין מניין הוא צץ. בסיפור משרתת כלומניקית רוצה לכבוש את הנסיך ולשם כך חבורת מקקים (תזרמו עם זה) עוזרת לה ומסדרת את ציפורניה, גבותיה, מצרה את מותניה מגדילה את שדיה ואתם כבר יכולים להבין לאן הסיפור הזה (שאותו הוא לא סיים להקריא בשל סלידתו מהתוכן, למרות מחאותיה הקולניות של הילדה) הולך.

בשעה שהוא מספר לה את הסיפור הזה לא יכולתי שלא לחשוב על האופן שבו מציירים בדיסני את גזרתן של הנסיכות, ולומר שלמרות שהאגדה מצנזרת את האספקט הזה, הרי שהגורם להתאהבות באגדות כמו "היפיפייה הנרדמת" יכול בהחלט להתפרש כהחפצה וכהסתכלות על הגיבורה כאובייקט מיני בלבד, כי מה כבר הנסיך היה יכול לראות ביפיפייה הנרדמת (או בשלגייה או בסינדרלה) ולדעת עליה שיגרום לו לאהוב אותה אהבת נצח?

שאלת ההתאהבות ממבט ראשון או חרמנות ממבט ראשון חוזרת בפרק גם בדיון שרון מנהל עם חבר אחר שלו על זוג הומואים שבהם הם צופים מתנשקים ממרחק של כמה שולחנות. רון חושב שהם נפגשו לפני שעה בלבד, ומיד נכנסו לעניינים, בעוד שחברו סובר שבטח הייתה ביניהם ידידות מוקדמת, שהתפתחה למערכת יחסים אינטימית יותר, הסדרה לא מספקת לנו את התשובה בבירור אם כי אפשר להניח שהצדק עם רון מהעובדה שמיד כשהחבר של רון הולך לברר עם בני הזוג את נסיבות התחברותם הם מצרפים גם אותו אליהם ויוצאים יחדיו מהבר ומהפריים.

לא רק שבסדרה "רון" אין התפתחות של מערכת יחסים המבוססת על רגש, גם מקפידים להכניס בה סצנה שמדגישה עד כמה נישואים אינם הסוף הטוב מהאגדות, אלא בסך הכול פתח לאינספור חרטות,  כשבדיאלוג שמנהלים ביניהם חבריו הנשואים של רון, האישה מתמרמרת על מר גורלה, ועל הבעל שהיא די מתחרטת על כך שבחרה בו.

בשלב כלשהו בפרק רון מזמין ידידה שלו לסטוץ ומוותר עליו בסופו של דבר, ואפשר להבין מדבריו שהוא כבר אינו מתלהב מקיום יחסי מין עם כל אחת כפי שזה היה בצעירותו, אלא שהוא צריך יותר כדי שהעסק יעבוד. רק שאם בעולם האגדות, או בעולם הבוגר נפשית היינו מניחים שהיותר הזה שהוא צריך הוא רגש אמיתי לבחורה, מתברר מהסיטואציה האחרונה  של הפרק שהיותר הזה שהוא צריך כדי לרצות בה זה שהיא תראה יותר יפה, יותר בסגנון הנסיכות של דיסני.

וכך לקראת סופו של הפרק הוא מתחיל עם בחורה יפה, שהוא אפילו לא מזהה בה את הדוגמנית הידועה שהיא (כלומר עבורו ממבט ראשון היא פנים יפות נטו ולא מישהי שהוא יודע עליה משהו מראש), ודי נטפל אליה כשהיא מצדה לפחות בהתחלה לא מפגינה התלהבות או עניין אם כי היא משתדלת לשמור על נימוס בסיסי. כשחיזוריו נעשים ברורים יותר, כך גם נעשה ברור יותר הכעס שהיא מפנה כלפיו על כך שהוא סבור שהעובדה שהוא דיבר אתה שתי דקות מקנה לו איזו זכות כלשהי לחשוב שהיא כבר תרצה לשכב אתו. והנה, שתי שניות אחרי שהיא נפרדת ממנו בכעס, היא נפגעת ממכונית חולפת, ושוכבת חסרת הכרה על הכביש. כשכולם רצים לראות מה קרה ולעזור לה, רון מדמיין את עצמו ניגש אליה וננזף על ידי מישהו: "זיין אותה כבר!", ולאחר רגע של היסוס הוא אכן ניגש לבצע בה את זממו, והתמונה חוזרת למציאות בה אנו רואים אותו עומד נטוע לבדו על המדרכה, ופתאום זה ברור, כמו שהוא אמר בתחילת הפרק, הוא אכן רואה את עצמו כנסיך בסיפור היפיפייה הנרדמת שלו.

הקטע היחידי בפרק שלא התייחסתי אליו עדיין היה "משפחת קרוסבי", הגרסה הישראלית ל"משפחת קוסבי" קטע שהוא צפה בו בטלוויזיה בזמן שהוא היה בבית חבריו להשגיח על הילדה. אפשר לראות בקטע הזה סוג של לעג לכך שבימינו עדיין יש ערוצים ש"מגיירים" סדרות עבר מצליחות בלי לתת להן שום ערך מוסף ויש מקום לטענה הזו (למרות שזה משעשע כחושבים על כך שגם רון הוא סוג של סדרה "מגוירת", שלזכותה ייאמר שהיא לפחות לא מועתקת), אבל מה שבעיניי התכתב בקטע הזה עם כל העיסוק באגדות שנעשה בפרק היא העובדה, שהקטע צוחק על האופן שבו מצנזרים בטלוויזיית הפריים טיים את כל מה שנראה לא מתאים לילדים. כמו שבקטע שבו רון צופה במהלך הפרק, האב במשפחת קרוסבי מנחם את בתו אך לא בשל הקנטות על צבע עור, כמו שהיינו מצפים בעולם האמיתי אלא בשל העובדה שהיא עשירה דווקא. מעניין גם לציין שהמלה אהבה הוזכרה באותה תכנית בתוך הקלישאה הידועה "אנחנו לא עשירים בכסף, מה שאנחנו כן עשירים בו זה באהבה", כאילו אהבה היא מושג מזויף שאת קיומו מוכרים לנו באגדות ובסדרות טלוויזיה מלוקקות.

"רון" איננה סדרה פריים טיים המשודרת בערוצים המסחריים בשעות שילדים מסתכלים, וקהל היעד שלה על פי הגדרתו מן הסתם אינו קהל היעד של ספרות האגדות, ולפיכך קל לה יותר להעביר ביקורת על האופן שבו דברים מוצגים בטלוויזיה המסחרית ובאגדות, ולטעון שבחיים האמיתיים הדברים נראים אחרת, אולם מה קורה כשסדרת פריים טיים שפונה לקהל הרחב רוצה לעשות זאת?

ג'יין הבתולה, עונה 1 פרק 15

הסדרה "ג'יין הבתולה" למי שאינו מכיר מוגדרת כדרמה/סבוניה קומית, המבוססת על טלנובלה ונצואלית מצליחה. הסדרה מביאה את סיפורה של ג'יין (המגולמת על ידי ג'ינה רודריגז), בחורה מאורסת בת 23 שלמרות העובדה שהיא שומרת על תומתה, היא נכנסת להריון אחרי שבבית החולים אליו הגיעה לבדיקה שגרתית, היא מוזרעת בטעות בזרעו של רפאל, שהוא במקרה גם מנהל המלון שבו היא עובדת. הקצב בסדרה "ג'יין הבתולה"  די מהיר והאירועים והפיתולים שהתרחשו בעלילתה היו יכולים לפרנס כמה וכמה סדרות אף על פי שמדובר רק ב-15 פרקים עד כה ושהריונה של ג'יין עדיין רחוק משלב הלידה.

ג'יין, אמה והרופאה שטעתה, Photo Credit: Greg Gayne/The CW

מטבע הדברים, אני לא אכנס לכל פיתולי העלילה, ואתמקד רק באירועים שנדרש לדעת כדי שהדברים שיש לי לומר על הפרק יהיו מובנים גם למי שלא צופה בסדרה. אחרי שג'יין נכנסת להריון, היא מגלה שהיא מפתחת רגשות ומשיכה לרפאל, אבי עוברה, והיא נפרדת ממייקל, הבחור שלו היא הייתה מאורסת, והופכת לחברתו של רפאל שהוא גם במקרה עשיר (למרות שהונו שרוי בסכנה, והכסף כמובן לא משנה לה), וחתיך (למרות שהוא לא ממש יותר חתיך ממייקל לדעתי) ומסתורי (בפרקים רבים מייקל מוצא אותו חשוד מאוד…).

ג'יין שואפת להיות סופרת. בפרק הנוכחי מגיעה למלון שבו ג'יין עובדת ורפאל הוא בעליו סופרת של רומנים רומנטיים שג'יין מעריצה, וכך יש לסדרה הזדמנות לספק כמה אמירות על הז'אנר הספרותי הזה ועל המרחק שלו מהמציאות.

מכיוון שהסדרה מבוססת על טלנובלה היא הולכת באופן קבוע על הקו הדק שבין לכבד את קהל הטלנובלות ואת הז'אנר ובין התנשאות כלפיו. היא מכבדת את הז'אנר בכך שג'יין ובני משפחתה מוצגים כחובבי טלנובלות שלא מרגישים שום צורך להתנצל על כך, ומכיוון שהם הגיבורים הטובים של הסדרה, לעומת הרבה דמויות מפוקפקות אחרות שקיימות בה, יש בכך אמירה. מה גם שגם ג'יין לא פעם מוצגת כמי ששואבת עידוד והדרכה (במקומות שבהם זה באמת עוזר) מהטלנובלות שלה.

מצד שני, כל הקטעים מהטלנובלות שרואים את הגיבורים צופים בהם או משחקים בהם (האבא של ג'יין הוא כוכב טלנובלות בעצמו), נראים לא פעם מלאי פאתוס, דרמטיים מדי, ומגוחכים דווקא בשל העובדה שהם חסרים את אלמנט ההומור שבו מתהדרת הסדרה "ג'יין הבתולה". כמי שצפתה במספר קטן של טלנובלות ואופרות סבון בחייה, הייצוג הזה הוא די סטריאוטיפי ובמקרים רבים לא נאמן למציאות בעיניי, כלומר הייצוג הטלנובלי בסדרה גם הוא ייצוג מצמצם.

על אותו חבל דק הסדרה מנסה להתהלך גם ביחסה לרומן הרומנטי בפרק הנוכחי. מן הסתם כיוון שכותבי הסדרה יודעים שבקהל הצופים שלהם נמצאים לא מעט קוראי רומנים רומנטיים, והם לא רוצים להעליב אותם (או אם נדייק יותר- אותן, כי נראה שכותבי הסדרה מניחים שהקהל הזה ברובו נשי). אז את הכבוד לרומן הרומנטי הם מפגינים בכך שג'יין מעריצה את כותבת הרומנים הזו, ובכך שכאשר ג'יין כותבת קטע משלה, כדי לבקש חוות דעת מהסופרת על כתיבתה, המספר הכול יודע של הסדרה (הסדרה מלווה בקריין שמסביר מפעם לפעם את האירועים בסדרה ומחווה את דעתו עליהם) אומר לנו שהקטע שהיא כתבה הוא טוב. אולם מצד שני אותו קריין אומר לנו במהלך הפרק שאם האירועים המתרחשים היו מתרחשים ברומן רומנטי אז הדברים היו מתנהלים אחרת, אבל במציאות הדברים אינם כל כך פשוטים, אמירה שהיא בעייתית במיוחד בהתחשב בסדרה שבה היא נאמרת.

באופן מעניין ההתלבטות העיקרית של ג'יין במהלך הפרק לא שונה הרבה מהדילמה שמציגה הסדרה "רון" בקשר לאגדות, האם קיימת אהבת נצח ממבט ראשון האם זה אפשרי?

ג'יין מקבלת במהלך הפרק הצעת נישואין מרפאל, היא מתלבטת מה להשיב לו, והסדרה מעמידה את הדילמה שלה כשאלה של "כיצד נכון יותר לבחור בני זוג"? מצד אחד ישנה הקטגוריה של "נועדו להיות ביחד", "הגורל חיבר ביניהם" וכו', ולכן התשוקה לבדה מספיקה, ומספיק מבט אחד כדי לחבר את בני הזוג לנצח. העובדה שאבי העובר של ג'יין הוא רפאל, היא הגורל שחיבר ביניהם, ולא מתווכחים עם גורל.

מצד שני קיימת האופציה של חברות אמת שמתפתחת למערכת יחסים אינטימית יותר, מישהו שמכיר אותך עד עמקי נשמתך, כמו מייקל, שאחרי הרבה פרקים שבהם הוא לא ממש הוצג כאופציה על ידי הסדרה, פתאום בפרק הנוכחי, בשל העובדה שהוא מכיר את ג'יין כל כך טוב, ואוהב אותה כל כך ולה מאוד נוח במחיצתו, הוא חוזר לתמונה ורפאל של סוף הפרק מרגיש לראשונה שמייקל הוא מתחרה שלו בהווה, ולא מישהו מעברה של ג'יין. ג'יין בסופו של דבר מחליטה לסרב להצעת הנישואין של רפאל משום שהיא מרגישה שלמרות שהיא אוהבת אותו, היחסים שלהם טרם הגיעו לשלב שבו היא יכולה להתחייב כלפיו לנצח.

סיכום

הן "רון" והן "ג'יין הבתולה" הן בסופו של דבר רק סדרות טלוויזיה, כך שלו הביקורת שלהן על עולם האגדות הייתה רק שעולם האגדות הוא שטחי יותר מהמציאות המורכבת, הרי שהיה אפשר להאשים באותה מידה גם את הביקורת שלהן בשטחיות, כיוון שגם הן לא מציגות את המציאות המורכבת כולה, אלא זווית הסתכלות מסוימת בלבד.

אבל זוויות ההסתכלות השונות של הסדרות על התופעות המיוחסות לעולם האגדות, היא זו שהופכת את הביקורת שלהן ואת ההשוואה בין הסדרות למעניינת בעיניי.

כש"רון" בודקת את שאלת ההתאהבות לנצח ממבט אחד, היא מסתכלת על כל עניין ההתלהבות ממבט ראשון תוך נטרול של עולם הרגש לחלוטין, ההתאהבות לא מוזכרת, הכול תשוקה מינית. ההסתכלות הזו משעשעת, ובמסגרת של סדרה קומית שעל פי הגדרתה מן הסתם גם אינה פונה לקהל שמחפש את הרגש ביצירה שלו, אלא בעיקר את ההומור, מתקבלת כביקורת לגיטימית לז'אנר של הסדרה. אולם, למרות שניתן להסכים עם הביקורת על ההחפצה הקיימת בדמויות הנסיכות באגדות כפי שהן מוצגות בימינו, ועם הביקורת על החשיבות הרבה שמייחסים באגדות רבות ליופי החיצוני, אי אפשר שלא להרגיש שמשהו בסופו של דבר מאוד חסר בעולם שמוצג בסדרה "רון", כיוון שהרגש כן קיים בעולם האמיתי, ולא הכול תאווה.

התמונות באדיבות yes, עיבוד תמונה: רמונה אסול

לעומת זאת, כש"ג'יין הבתולה" בודקת הפרק את שאלת ההתאהבות הנצחית עם מי שנראה ברגע הראשון כנסיך החלומות, היא מנטרלת לחלוטין את עניין התשוקה מהשאלה. ג'יין עדיין שומרת על תומתה, והיא מתכוונת לעשות זאת עד שהיא תתחתן. אצל ג'יין ההתלבטות היא כולה רגשית: האם מה שהיא מרגישה, והאם ההיכרות שיש לה עם רפאל מספיקים כדי להחליט שהם נועדו להיות ביחד לנצח נצחים? זה מסתדר כשחושבים על כך ש"ג'יין הבתולה" היא סדרה שפונה לקהל שהרגש כן חשוב לו במידה רבה, והיא צריכה לתמרן בין הרגש לבין ההומור, אם כי אני מודה שבעיניי יש משהו משעשע במחשבה על כך שב"ג'יין הבתולה", בפרק שמתייחס לרומן הרומנטי (ספרות שבה לתשוקה המינית ולמתח המיני יש נוכחות גלויה בד"כ) עניין התאווה הוא זה שמנוטרל ואילו ב"רון" שמתייחסת לאגדות לילדים, הסדרה בוחרת לנטרל דווקא את הרגש.

ממבט ראשון יש גם קצת צביעות בביקורת של "ג'יין הבתולה" על ז'אנר הרומן הרומנטי, כיוון שמי שלא מסוגל להבדיל בשונות ובמגוון הקיימים בעולם הרומן הרומנטי, ובטלנובלות, קצת צבוע מצדו לבקש מאתנו שנשים לב לשונות שלו עצמו בתוך הז'אנר. אך כמי שחשובה לה השונות בתוך הז'אנר אני מוצאת שמה שנותן נקודות זכות לפרק זו אכן הבחירה של ג'יין בסופו, שלא להסכים להצעת הנישואין של רפאל. ג'יין היא קוראת נלהבת של רומנים רומנטיים, והיא גם מאמינה גדולה בכך שיש אהבה ויש גורל ויש אנשים שנועדו להיות ביחד, אך בסופו של דבר למרות שעל פי חוקי הז'אנר רפאל נראה כמי שהיא נועדה לו משמים (במיוחד בגלל ההיריון), ולמרות שהיא טוענת שהיא אוהבת אותו וידוע שהיא נמשכת אליו, היא לא נותנת לכל הרעיונות הללו להשפיע על החלטתה, והיא נשארת נאמנה ללבה, שמרגיש שכל הסימנים החיצוניים הללו, עדיין אינם מספיקים כדי לבצע את הקפיצה אל הנצח. ובהחלטתה זו היא עושה רושם הרבה יותר בוגר מהרושם שמותיר רון (כדמות) בסופו של הפרק, בשל הדרך הבעייתית שבה הוא מפרש את המציאות והדמיונות שבהם הוא שרוי.

אם יש משהו שאפשר לומר שהפרק של "רון" חידש לי ואינני יודעת אם הדבר נעשה במכוון או לא, זה שאם עד כה הכרתי את הביקורת על עולם האגדות וההשפעה השלילית שיכולה להיות לו על המין הנשי (כמו למשל חינוך לפסיביות, לחכות שהנסיך יבוא ויציל אותך), הפרק הנוכחי הדגיש את העובדה שגם אם חלק מהמין הנשי הפנים מהאגדות ומהאופן שבו הן מיוצגות איזה מסר לא חיובי לגבי היופי, עדיין המסרים הבעייתיים שהוא מקבל טובים יותר מהמסרים שהמין הגברי מקבל, כיוון שהנשים הנוחות להתרשם מהמסר הלא חיובי לפחות עושות מאמץ (מהאספקט החיצוני) כדי לזכות בנסיך, בעוד שהמסר הבעייתי שבני המין הגברי מקבלים הוא שכל אחד מהם הוא נסיך, והוא אינו צריך להתאמץ כלל כדי להיות ראוי לנסיכה.

העובדה שרון מפרש את השיחה שלו עם הדוגמנית באופן כל כך שגוי, מהדהדת גם בפרק של "ג'יין הבתולה" כשהמספר מעיד על רפאל (תוך רפרור חמוד לסדרת הכבלים "הרומן"  שאינה מוזכרת בשמה) שהגברים תמיד שומעים את מה שהם רוצים, ונראה לי שחוץ מהטענה שבין החיים לאגדה יש הבדלים וצריך להיזהר לא לבלבל ביניהם, זה הדבר העיקרי ששתי הסדרות מסכימות עליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.