סליחה או נקמה


עיון בסדרה הקוריאנית פינוקיו ובספר יונה

הכתבה כוללת ספוילרים לסדרה פינוקיו עד סופה, ולספר יונה

אחד מקווי ההשקה הבולטים בין סיפור פינוקיו המקורי לספר יונה הוא שהותם של שני גיבורי יצירות אלה בבטן הדג, אך הפרט הפיקנטי הזה לא היה מה שהביא אותי להיזכר בספר יונה כשראיתי את הסדרה פינוקיו. מה שהביא אותי לקשר בין ספר יונה לבין הסדרה פינוקיו – סדרה שהקשר שלה לסיפור פינוקיו המקורי גם כך די רופף ומסתכם בכך שבעולם הסדרה קיימת תסמונת הקרויה פינוקיו, הגורמת ללוקים בה, ובפרט לאין-הא גיבורת הסדרה, לשהק כל אימת שהם משקרים – היה דווקא העיסוק של הסדרה בשאלת הסליחה לעומת הנקמה.

בפרק התשיעי של הסדרה שואל דאל-פו, גיבור הסדרה, את אחיו שנוטר טינה לעולם על העוול שנגרם לו ולבני משפחתו –  “מה אתה מעדיף את הנקמה או שהעולם יתנצל בפניך?”, ואחיו, שכבר החל להוציא לפועל את מסע הנקמה האכזרי שלו, עונה כמעט מבלי לחשוב על כך שמבין שתי האפשרויות הוא מעדיף את הנקמה.

פינוקיו פרק 9

אחיו של דאל-פו נשאל במה הוא בוחר בסליחה או בנקמה

לכאורה, השאלה “סליחה או נקמה” יכולה להישמע לנו רחוקה. רובנו לא עסוקים בטוויית תכניות נקמה כנגד האנשים שפגעו בנו, במיוחד כשהאסוציאציה המתלווה לא פעם למילה “נקמה” היא פלילית משהו, אך כשחושבים על נקמה כעל עונש מוצדק שמגיע לעושה העוול, הרי שהשאלה מה אנחנו מעדיפים, שמי שפגע בנו ייענש בחומרה או יחזור בו ממעשיו הרעים ויתנצל בפנינו, תמיד רלוונטית, ובשבוע שחל בו יום הכיפורים נדמה שהשאלה הזו מהדהדת אפילו חזק יותר.

על פי היהדות, לפני יום הכיפורים בני האדם חייבים לעשות תשובה, לבקש סליחה איש מרעהו, ולסלוח. אבל האמת היא שלפעמים הכעס שיש בנו כלפי מי שפגע בנו גדול כל כך שקשה להאמין שבקשת סליחה מצדו אכן יהיה בה מספיק כדי לפתוח דף חדש. לפעמים אנחנו רוצים שהצד השני יידע בדיוק מה שהרגשנו ואיך שכאב לנו ולא שיסתפק באמירת סליחה מן השפה ולחוץ. נראה לא פעם שאמירת הסליחה אינה מספקת את יצר הצדק הטמון בנו, שדורש שהפוגע יבוא על עונשו, ולא שייסלח לו רק בגלל שהוא מתנצל על מעשיו.

בספר יונה שאותו קוראים בתפילת המנחה ביום הכיפורים מסופר על יונה שנצטווה על ידי הקב”ה ללכת אל נינווה העיר הגדולה ולהזהיר אותם שמעשיהם רעים בעיני ה’, ויונה בורח משליחותו.

מדוע יונה בורח? רק אחרי שיונה חוזר ומנבא את נבואתו ואנשי נינווה חוזרים בהם מדרכיהם הרעות,  המקרא מספק לנו את הסברו של יונה למעשיו: “עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה: כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הרָעָה”.

מהפשט של דבריו, כמו גם מהדיאלוג בהמשך בינו לבין האל בנושא הקיקיון ניתן להבין כי יונה לא אוהב את הסלחנות של האל, ולא רוצה שאנשי נינווה יזכו למחילה.

הטקסט מותיר את השאלה מדוע יונה לא רוצה שייסלח לאנשי נינווה פתוחה לפרשנות. לא ברור האם הוא כועס על כך שנמחל לאנשי נינווה כיוון שהוא חושב שחטאיהם היו כבדים מדי, או מכיוון שהוא חושב שתשובה המגיעה רק בשל פחד מעונש אינה תשובה הראויה לסליחה או מסיבות אחרות.

ספר יונה בתנ"ך קניקוט, שנת 1476

ספר יונה בתנ”ך קניקוט, שנת 1476

אפשר לראות בספר יונה, ספר המספר על חזרתם בתשובה של אנשי נינווה, ספר על בריחה משליחות, ספר על עיסוק בשאלה “מיהו נביא אמת” ועוד, וכל הפרשנויות נכונות, אולם אני רוצה לדבר על הקריאה הקצת שונה שהייתה לי בספר הזה השנה בעקבות הצפייה בסדרה פינוקיו.

הסדרה פינוקיו, שמעלה את שאלת הסליחה מול הנקמה, גם עונה עליה במהלכה, והסדרה, בשונה מהבחירה הראשונית של אחיו של דאל-פו בנקמה, בוחרת באופן מובהק באופציה של הסליחה. המסר של העדפת הסליחה על פני מיצוי הדין התחדד והשתלב לי במסר של ספר יונה, שנדמה לי כאילו סדרת האירועים שבו באה בעיקר לחנך את יונה להפגין יותר סלחנות. לקח שדווקא יונה, כגיבור הטוב של היצירה ולא אנשי נינווה החטאים, צריך ללמוד, מכיוון שלפעמים דווקא לאנשים הטובים שבוחרים תמיד לעשות את הדבר “הנכון” קשה יותר לגלות סלחנות.

וכדי להסביר כיצד אני רואה את מסע החינוך לסלחנות של האנשים הטובים אני רוצה לעבור בשלוש מהתחנות העיקריות במסע: התגברות על הצדקנות, מתן הזדמנות לכפר ולימוד חמלה.

תחנה ראשונה – התגברות על הצדקנות

הצדקנות היא התכונה הראשונה שצריך ללמוד להתגבר עליה כדי לסלוח וכדי לאפשר את הסליחה. מהו ההבדל בין חיפוש הצדק לבין צדקנות. בחיפוש צדק אדם יודע שנעשה עוול וצריך תיקון, אך הוא מוכן לשמוע מה היו הנסיבות המקלות אם היו, ולתת לאנשים הזדמנות לתקן את מעשיהם לפני שהוא יבחר לדרוש למצות אתם את הדין.  אדם צדקן מניח שלא ייתכן שיהיו לאנשים אחרים נסיבות
מקלות, שמה שהם עשו הוא דבר שלעולם לא ייעשה על ידו, כיוון שהוא טוב מהם.

דאל-פו של תחילת הסדרה שונה מאחיו. גם הוא מעוניין בנקמה באנשים שפגעו במשפחתו, אך ברור לו שיש לפעול במסגרת החוק ובהחלט נהיר לו שאין לפגוע באנשים חפים מפשע כדי לתקן את העוול שנגרם לבני משפחתם. אולם עם זאת, בדאל-פו של תחילת הסדרה קיימת גם מידה לא מבוטלת של צדקנות. כאשר הוא מגלה בזמן ריאיון העבודה לטלוויזיה שנמצאה גופתו של אביו מפקד מכבי האש בזירת השריפה שממנה הואשם בשעתו כי ברח לאחר שהפקיר תשעה מצוות הכבאים שלו למוות, כעסו המוצדק של דאל-פו על עולם התקשורת מתגבר וגואה בו והוא מוציא את כעסו הרב אף על אין-הא שנמצאת עמו באותו ריאיון ומנסה ללמד זכות על אנשי החדשות. אין-הא, שאינה יודעת על הקשר האישי של דאל-פו למקרה, טוענת שקל להבין את טעותם כיוון שהייתה ברשותם עדות ראייה של אדם הלוקה בתסמונת פינוקיו שידוע שאינו יכול לשקר, ולכן העובדה שהם נטו להניח שהוא דובר אמת ניתנת להבנה. אולם דאל-פו חושב שדווקא בשל העובדה שהן אנשי תקשורת, והן הלוקים בתסמונת פינוקיו הם אנשים שמאמינים להם, הם צריכים להיות אחראים יותר, ולכן הצירוף של איש חדשות שהוא גם בעל תסמונת פינוקיו הוא מסוכן יותר, ובכעסו הוא חושף את עובדת היותה פינוקיו בעצמה ומחבל בריאיון העבודה שלה. את הכעס שהוא מפנה כלפיה באותו הרגע אפשר להבין, אך הוא נותר בכעסו זה כלפיה ומוסיף להחזיק במחשבה שאדם הלוקה בתסמונת פינוקיו לא יכול להיות כתב חדשות הוגן עוד שני פרקים לאחר כך.

פינוקיו פרק 4

אין-הא מותקפת בריאיון על ידי דאל-פו

רק אחרי שהוא עצמו חוטא במסירת דיווח חדשות מוטעה, הוא מבין שייתכן שהוא מיהר מדי להאשים. העובדה שהוא טעה, ודיווח דיווח שגוי, שפגע ברגשות ובזכר האנשים שעליהם הוא דיווח, הביאה אותו למקום שבו הוא הבין שזה אנושי לטעות, שלא מאחורי כל טעות יש כוונת זדון, וטעויות אינן שמורות רק לאנשים מסוג מסוים. מהמקום מלא החרטה הזה, הוא היה יכול לצמוח ולבוא ולהתנצל בפני אין-הא, ואפילו להתייחס לבוס שלו בתחנת השידור (שהיה בזמנו חלק מצוות החדשות שסיקר בצורה מעוותת את סיפורו של אביו) כמישהו שניתן ללמוד מהטעויות שהוא עשה בעברו, במקום כמישהו שפגע בו בעבר ואין לו מחילה.

אני מודה כי משהו בי שש על הטעות של דאל-פו. חשבתי שהעובדה שהוא לא בדק את הסיפור עד הסוף, הניח מה שהניח על סמך המידע החסר שהיה ברשותו, ונוכח בטעותו מאוחר מדי, היא הנקמה המושלמת מצדה של אין-הא, שלא הייתה יכולה לתכנן בעצמה פעולת תגמול מדויקת מזו גם לו הייתה רוצה. מה שהפך את הנקמה הזו אפילו למושלמת יותר בעיניי הייתה העובדה שחוץ מהמידתיות המדויקת בה, אין-הא השיגה אותה מבלי לזמום ולתכנן דבר, רק על ידי עשיית המוטל עליה, מלאכה שבה דאל-פו התרשל.

אולם מה שקראתי לו בתחילה ביני לביני “הנקמה המושלמת”, הוא בעצם הדרך הטובה ביותר לגרום לאדם הגון להפוך לצדקן פחות. להביא אותו להגיע למצב שבו הוא כבר אינו יכול להרגיש עליונות מוסרית על אחרים. התרשלותו של דאל-פו במילוי תפקידו לא נבעה מרוע או מכוונת זדון, היא נבעה מלחצים של זמן והצורך לספק סקופ מהיר, והיא הייתה מובנת לחלוטין והייתה יכולה לקרות לכל אחד. אולם הבנתו שלפעמים מספיקה התרשלות אחת, וכבר ייתכן שאדם יימצא עצמו פוגע באנשים חפים מפשע או מסכן אותם, הפכה אותו לאדם עם הרבה יותר נכונות להקשיב ולשמוע את הזולת.

נחזור ליונה שכפי שאנחנו כבר יודעים ניסה לברוח משליחותו לנבא על נינווה, כיוון שעל פי פשט דבריו הוא לא רצה לאפשר לאל לסלוח להם, ואין ספק שעל פי פרשנות זו יש בכך מידה גדולה של צדקנות, לרצות למנוע מאנשים אחרים מחילה. קריאה בשני הפרקים הראשונים של הספר מגלה שהאל, המטלטל את הספינה בה שט יונה, ולא מרגיע את הים עד שיונה לא נזרק ממנה, בעצם מעמיד את יונה במצב  שבו ברור שהבריחה שלו מביצוע תפקידו יש בה כדי לפגוע בחייהם של חפים מפשע. יונה מבין שהים סוער בגללו, ועושה את הדבר הנכון למי שאינו רוצה לפגוע בחפים מפשע בכך שהוא מורה לאנשי הספינה לזרוק אותו הימה.

אפשר לטעון שבהגעה לבטן הדג יונה בעצם מגלה שאין לו לאן לברוח, ולכן הוא מסכים לבצע את שליחותו. אולם מכיוון שאחר כך אנו רואים שיונה ביקש את נפשו למות גם אחרי ביצוע השליחות שהסתיימה בחזרתם בתשובה של אנשי נינווה, וגם אחרי מותו של הקיקיון, קשה שלא לתהות על מה הוא מתנצל מבטן הדג? מדוע שם הוא מתפלל על חייו? הרי זה היה לכאורה יכול להיות הפתרון המושלם עבורו, לסיים את חייו את בבטן הדג ולא לבצע את השליחות הכל כך לא רצויה מבחינתו, ופתאום חשבתי על זה, שכנראה משהו מהמסר שהאל מנסה להעביר ליונה על ידי טלטול הספינה אכן עבר. אולי אדם צריך להבין שגם הוא מסוגל לטעות ולבקש הזדמנות שנייה לעצמו, לפני שהוא יהיה מוכן לאפשר הזדמנות נוספת לאחרים.

האם באמת יונה הצליח להבין זאת? לא ברור מהמקרא, וניתן להטיל בזה ספק מהעובדה, שגם אחרי שיונה מנבא את הנבואה, הוא לא שלם עם חזרתם בתשובה של אנשי נינווה. לכאורה, צדקנותו עדיין קיימת. אולם מה שברור הוא שרק אחרי שהוא הגיע למצב שבו הוא נושא תפילה אישית ומבקש מחילה על כך שהוא ניסה להתחמק מעשיית המוטל עליו, הוא מגיע למצב נפשי שבו הוא מוכן לתת את אותה ההזדמנות לאנשי נינווה ולאפשר להם לחזור בתשובה על ידי נבואתו.

תחנה שנייה – מתן הזדמנות לתיקון

כל נבואתו של יונה “עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת”, ניתנה על מנת לספק הזדמנות לאנשי נינווה לחזור בהם מדרכם הרעה, ואנו רואים שאנשי נינווה התייחסו לנבואה ברצינות רבה: צמו, הביעו חרטה, והפסיקו את מעשיהם הרעים, שהמקרא מכנה בשם הכללי “חמס”.

מדוע צריך לתת לבני אדם את ההזדמנות לתקן? מה זאת אומרת “לתת הזדמנות”? הרי כל בן אדם יכול לבחור בכל רגע נתון לחזור בו מדרכיו הרעות, ואם הוא פגע במישהו הוא יכול להתנצל על המקום, הוא לא צריך לקבל הזדמנות מיוחדת כדי לעשות זאת. ויש רבים הטוענים לא פעם כנגד יום כיפור את הטענה הזו, שזו לא “חכמה” להיזכר ביום כיפור לעשות תשובה. שכביכול התשובה הזו פחות נחשבת. אבל היהדות (כמו מן הסתם גם דתות אחרות שאני פחות בקיאה בהן) כן מאמינה במתן הזדמנות חיצונית לעשיית תשובה, ואת ההסבר לכך ניתן לדעתי למצוא באופן שבו האל מתאר את העיר נינווה בסוף ספר יונה: “העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ”.

להבנתי, האל טוען שהוא חס על אנשי נינווה, ונותן להם את ההזדמנות לתקן, כיוון שיכולת ההבנה שלהם את טעותם בכוחות עצמם היא חסרה. לא כל בן אדם מסוגל להבין מיזמתו שהוא טועה, ולא כל בן אדם שמבין שהוא טועה מסוגל להאמין שייתכן ויש לו עדיין אפשרות לתיקון ולמחילה, ובלי האמונה הזו קשה מאוד לבחור לשנות את הדרך.

דאל-פו גיבור הסדרה פינוקיו, לא היה צריך שאין-הא תנזוף בו כדי להגיע להבנה שהוא טעה בדברים הקשים שהוא אמר לה, די היה במציאות מבחינתו כדי שיבין (למרות שהיה צורך במציאות מסוימת כדי לגרום לו להבין), אבל אמה של אין-הא, ואמו של בום ג’ו, היו צריכות הרבה יותר כדי להבין את חומרת פשען, וחלק מהזמן היה ספק גדול אם הן בכלל מסוגלות לכך.

רבות מהדמויות בסדרה קיבלו הזדמנות לתקן את מעשיהן בשלב זה או אחר של הסדרה, אבל אין ספק שההזדמנות המעניינת ביותר לתיקון מבחינת העלילה, נרשמה כאשר דאל-פו נתן לאמה של אין-הא שהייתה אשמה בדיווחי חדשות כוזבים, שעלו גם בחיי אדם, את כל הראיות שהוא ואין-הא אספו נגדה, ואמר לה שהוא מצפה ממנה שהיא תהיה זו שתסגיר את עצמה בעזרתן., והיא עשתה זאת באופן שעלה על כל הציפיות. היא זכתה לסליחת דאל-פו, סליחה שאת הביטוי העיקרי שלה אפשר לראות בבקשתו מחברו השוטר שיבטל את התביעה האישית שלו נגדה.

אימא של אין-הא מקבלת הזדמנות.

אימא של אין-הא מקבלת הזדמנות

אימו של בום ג’ו לעומת זאת קיבלה אף היא כמה הזדמנויות להפסיק את מעשיה הרעים, אך היא המשיכה בהם, ובאופן פרדוקסלי, אפילו בקשת הסליחה שלה מהשוטר הייתה חלק מהדרך שלה להשתמט מקבלת אחריות ומהודאה בטעות, ולכן מעשה בקשת הסליחה שלה נתפס כנתינת שוחד, וסליחתה לא התקבלה.

 תחנה שלישית – לימוד חמלה

כפי שאפשר לראות מהחלק הקודם, לא כל האנשים צריכים שייתנו להם הזדמנות מיוחדת כדי לתקן את דרכיהם, אבל יש טעם בנתינת ההזדמנות הזו, כיוון שישנם אנשים שבלעדי ההזדמנות הזו היו ממשיכים לעשות את הרע, יש אנשים שצריכים עזרה חיצונית כדי להבין שהם טעו, גם אם הם לא בדיוק מסוגלים לראות היכן.

אפשר להקשות כמובן ולומר שברור שאם הברירה שלנו היא בין לתת לאנשים לתקן את דרכיהם, או לתת להם להמשיך במעשיהם הרעים עדיף כמובן שיתקנו את דרכיהם. אולם אם הברירה שלנו היא בין הפסקת מעשיהם הרעים בכוח (נקמה, בית המשפט, דין שמיים וכו’) או לתת להם הזמנות לתקן את דרכיהם, מדוע עלינו לתת להם את ההזדמנות הזו?

וכאן אנחנו חוזרים לסיפור הקיקיון. אחרי שאנשי נינווה עושים תשובה, יונה הכעוס יוצא מן העיר, בונה לו סוכה ומחכה, האל מזמן לו קיקיון שייתן לו צל לראשו, ויונה שמח, ואז האל מזמן תולעת שמייבשת את הקיקיון, והרוח והשמש מקשים על יונה ששוב מבקש את נפשו למות. ואז מתנהל הדיאלוג הבא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה – אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה- אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

יונה כועס על העובדה שהקיקיון, שנתן לו צל, יבש, והאל עונה לו שכמו שהוא חס על הקיקיון כך האל חס על נינווה. והנה השאלה, ברור שהאל השקיע בנינווה ובכל האנשים הרבים שבה, ואפשר להבין שאחרי שהוא כבר השקיע בהם הוא רוצה בתשובתם, ונכון גם שיונה לא עמל ולא גידל את הקיקיון שנתן לו צל רק מספר שעות. אבל בעצם האם אפשר לומר שיונה חס על הקיקיון? האם לא יותר מדויק לומר שיונה חס על עצמו כיוון שהקיקיון שרת את צרכיו? מה גם שהקיקיון לא חטא במאום.

העניין הוא שבכל בן אדם יש קיקיון, כלומר בכל בן אדם יש גם מעשים טובים אפילו אם רק לזמן קצר ולאנשים בודדים, כל אדם סיפק פעם צל למישהו לכמה שעות. אחיו של דאל פו הציל את הנער מפגיעת המשאית, ואמו של בום ג’ו הייתה לו אם אוהבת.

בום-ג'ו ואמו - סוג של קיקיון.

בום-ג’ו ואמו – סוג של קיקיון

בסדרה “פינוקיו”, כמעט כל החוטאים הם בני משפחה קרובים של מישהו. כל חוטא שאוחז בדרכו הרעה הורס את משפחתו, כל חוטא שמנצל את ההזדמנות שניתנת לו, מאפשר גם לאנשים שאוהבים אותו צמיחה. כל מי שבוחר לנקום במישהו, הורס גם לבני משפחתו.

ובעיניי זו גם תשובת ספר יונה, שכל אדם הוא הקיקיון הפרטי של מישהו, וזו בפני עצמה סיבה מספקת לחוס על בני האדם, ולתת להם את ההזדמנות לתיקון גם אם לא כל בני האדם יידעו לנצל את ההזדמנות הזו.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.