סיפורה של שפחה, עונה 2, פרק 1 – הכרזת עצמאות


ניתוח הפרק "ג'ון", ספוילרים לפרק כמובן

עלילותיה של שלפרד/ג'ון בספר "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, עליו מבוססת הסדרה "סיפורה של שפחה", מסתיימות כפי שהסתיימה העונה הראשונה: שלפרד הנמצאת בשלבי היריון ראשוניים, נלקחת לרכב שחור ומוסעת בו לעבר עתיד לא ידוע, ספק דרך מילוט שניק הנהג סידר עבורה, ספק דרך שתוביל אותה אל גורל אכזר יותר. העובדה שהמעקב אחר עלילותיה של ג'ון בספר הסתיים כבר בעונה הראשונה, מאפשרת ליוצרי העונה השנייה חופש יצירתי גדול יותר בתיאור המשך סיפורה, ולמרות שהיוצרים הרשו לעצמם חירות יצירתית גם במהלך העונה הראשונה, היה משהו מסקרן עבורי בתהייה לאיזה כיוון הם ייקחו את יצירתם עכשיו כשהם אינם חייבים לסיפור המקורי נאמנות כלל.

בינתיים לאחר פרק אחד, לא נראה שחל שינוי גדול מדי בסדרה מהעונה הקודמת, אולם יחד עם זאת הפרק המסתיים לאחר שניק הצליח להבריח את ג'ון מבית אדוניה לבית מבודד ונטוש, מעמיד את כל האופציות פתוחות להמשך, ולכן מילות הסיום של ג'ון  "אני ג'ון אוסבורן … ואני חופשיה", נשמעו לי גם קצת כמו הכרזת העצמאות של היוצרים עצמם. גם הם חופשיים עכשיו לעשות עם דמותה של ג'ון כל מה שיעלה בדעתם. גם אם מרגרט אטווד הסופרת של היצירה המקורית נמצאת על הסט כדי להשגיח שהיצירה לא תסטה מדי מהדרך שאליה היא כיוונה.

על ודאות וחוסר ודאות

הפרק מתחיל בדיוק בנקודה שבה הסתיימה העונה הקודמת, הנסיעה של שלפרד לעבר העתיד הלא ידוע כשבמהלך הנסיעה אנו רואים את החששות בפניה של שלפרד והנסיעה כולה צבועה בלבן ושחור, במעברים בין הבלחי האור מהשמיים לחושך המנהרות. בין התקווה שאולי הכול יהיה בסדר כמו שניק הבטיח לה בפרק הקודם, לבין החששות מהנורא מכול, שאפילו לא ברור מהו.

כשהנסיעה מסתיימת במה שנראה כמו הכנה למבצע תלייה המוני של כל השפחות שהימרו את פי הדודה לידיה וסירבו לסקול את ג'אנין בפרק הקודם, שתי מחשבות עוברות בראשי. האחת היא שכל כך ברור ששלפרד לא הולכת למות עכשיו, כי אף סדרה לא תהרוג את הגיבורה הראשית שלה שתי דקות לתוך הפרק הראשון בעונה, והשנייה היא ששלפרד לא יודעת שהיא גיבורה של סדרה טלוויזיונית שלא יכולה למות עכשיו, ופחד המוות של דמותה הוא אמיתי עבורה.

חצי דקה אחר כך מסתבר, כמו שהיה קל לנחש, שהשפחות כולן אכן לא מסיימות את חייהן בתלייה, ושסתם "מתחו" אותן. העובדה שהמתח התפוגג כמצופה בלא כלום, התחברה לתחושותיי מהעונה הקודמת שהאמינות של תיאורי האווירה הקשה והמאיימת תמיד על חיי השפחות ברפובליקת גלעד נפגעת כאשר דמויות שכבר נחשבו למתות, מתגלות כמה פרקים אחר כך בריאות ושלמות. (עניין שהציק לי למרות שאני אדם שבאופן כללי מעדיף סדרות שבהן מתקיים הכלל "רק דבר אחד ידוע שהכול יסתיים בשלום" כמו ששרים בפתיח של "הקטקטים"). אי אפשר להעביר תחושת איום אמיתית לחיי הגיבורים כשברור ששיקולים טלוויזיוניים יגרמו לכך שהדמויות הראשיות תמיד ייצאו ללא פגע.

אולם כשאני הופכת את המחשבה בראשי לשאלה, מדוע להתחיל בסצנה הזו בכלל אם ברור שככלי ליצירת מתח טלוויזיוני היא לא תהיה יעילה כסצנת פתיחה, ושהיא הייתה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית בסיום עונה נניח, פתאום גוברת בי הסברה שהקטע לא נכתב מתוך רצון למתוח את הצופים, אלא כדי להעביר מסר כלשהו לגבי החיים ברפובליקת גלעד.

מהו המסר הזה מתחיל להתבהר לי כאשר חולפת במוחי השאלה מה הרציונל העומד מאחורי המתיחה הזו של הרפובליקה, האם לאיים על השפחות בעונש מוות, ולא לקיים את האיום הזה, אכן יש בו כוח הרתעה מספיק בפני מי שהתחילו להרים את נס המרד, או שאולי דווקא להיפך יש בו עידוד למרדנות, כי אם לא הרגו אותן על זה, אז מה כבר יעשו להן.

 

המשך הפרק מבהיר שההיגיון העומד מאחורי הצעד של גלעד נעוץ בדיוק בחוסר הוודאות, המוות הוא סוף ודאי ולא רצוי לשני הצדדים, לא לשפחות ולא לשולטים ברפובליקת גלעד, אבל יש אינסוף דרכים יצירתיות לאמלל את השפחות, דרכים שהן אפילו לא מעלות בדעתן, עד שהן לא פוגשות בהן פנים אל פנים, והעובדה שיש לשלטון את הכוח להפעיל כל עינוי העולה בדעתו מבלי שהשפחות יידעו מראש איזה מחיר יהיה עליהן לשלם על כל "חטא", היא זו שיוצרת את תחושת הכניעה של השפחות.

 

רפובליקת גלעד שולטת בעצם על ידי שימוש בוודאות ובחוסר הוודאות. מבחינתם, ההוראות שלהם לחיים הנן ציווי שאין לערער עליו, כל סטייה הכי קטנה מהמסלול המותווה על ידם, גוררת ענישה וזה ודאי, אולם חוקי הענישה אינם נקבעים מראש, וכך נשמרות השפחות במצב תמידי של פחד מהלא נודע, ממש כמו שכל המרחב החברתי של השפחות מעורער בשל הפחד מהעיניים הסובבות אותן שלא ידוע אם הן עיניים שרוצות בטובתן, או כאלה שימסרו אותן לשלטונות על כל יציאה מהתלם.

אולם השלטון ברפובליקה הגלעדית אכזרי גם בכך שהוא מסרב להסתפק ביצירת חוסר ודאות רק לגבי העונש של החורגים מהשורה. חשוב לו לזרוע את הספק בנכונות הפעולה של המתנגדים לו גם לשיטתם שלהם.

וכך כאשר ג'ון מטיחה בדודה לידיה בביטחון של ידיעת הטוב ש"חברות לא סוקלות באבנים חברות שלהם", הדודה טורחת לענות לה בתשובה שהכי תערער את בטחונה במעשיה, לא עשיתן לג'אנין טובה, היא אומרת לה, מכיוון שלא סקלתן אותה היא נשלחה למושבות המזוהמות, וכך במקום למות מוות מיידי, היא תמות מוות מתמשך בייסורים. אפשר לתהות כמובן אם ממילא על ג'אנין למות בגלל "חטאיה", למה שחיילי רפובליקת גלעד לא פשוט יהרגו אותה, ולמה היה צריך לשלוח אותה למושבות הרי זו לא אשמתה שסירבו לסקול אותה, או לחילופין אם החליטו לשלוח אותה למושבות ולא להרוג אותה עכשיו כי שם צריכים ידיים עובדות, אז למה לא שלחו אותה למושבות מראש כדי לענות על אותו הצורך. אבל העונש שהוטל על ג'אנין בשני המקרים נקבע במיוחד כך שיעביר מסר ליתר השפחות ולא בשל החטא שלה עצמה. עונש הסקילה שלה נקבע כך שירתיע אותן מללכת בדרכה כדי לא לסיים כמוה, ועונש השליחה למושבות נקבע כך על מנת להרתיע את השפחות מלסייע לאחרים כאשר זה מנוגד לכללי השלטון, כיוון שהן לא באמת יוכלו להציל אף אחת אחרת מגורלה, גם כשהן חושבות שהן עוזרות, אנשי רפובליקת גלעד יצירתיים מספיק כדי להבטיח שתוצאות המעשה שלהן רק יפגעו בכל הנוגעים בדבר.

ברפובליקת גלעד יודעים הכי טוב איך לתמרן את האנשים על ידי קביעת צדקת הדרך שלהם כוודאות מוחלטת, וזריעת חוסר ודאות בכל מי שסוטה מדרכם. לכן, אם אומרים ש"אין שמחה כהתרת הספקות" הרי שברפובליקת גלעד יכולים לשמוח רק אלה הבוחרים להאמין לכל החירטוטים של הדודה לידיה על טובו של העולם שהם הצליחו ליצור שבו אולי אין להן את החופש לעשות ככל העולה על רוחן "החופש ל…" כפי שהדודה לידיה מכנה אותו, אך יש להן את "החופש מ…" שהוא בעיקר החופש מהצורך לחשוב בעצמן, שהרי השלטון והדת כבר התוו בפניהן את הבחירה שלהן בכל פיתולי הדרך. וזו מן הסתם הדרך הטובה ביותר עבוד הדודה לידיה לשרוד, להאמין לחלוטין בדת השלטת, כיוון שבלעדיה אין לה כלום, והיא סתם זקנה סדיסטית, אולם אם היא בוחרת להאמין באמת במטרות ובתהליך, ונראה שהיא אכן עושה זאת, אז היא יכולה להצדיק לעצמה כל אחת מפעולותיה, מתוך תחושת ודאות אישית שמה שהיא עושה הוא אכן הדבר הנכון לעשות.

להבדיל מהשלטון של רפובליקת גלעד שבו יצירת חוסר הוודאות הוא מעשה אכזרי הנועד לאפשר לקבוצה אחת לשלוט על קבוצה אחרת, הרי שביצירה בדיונית, חוסר ודאות לגבי עתיד הדמויות הוא דווקא דבר רצוי על מנת ליצור מתח ועניין אצל הצופים. והעניין שלי הפרק נוצר בעיקר מהעובדה שהתבוננות בדמויות מראה שגם כשמרחב הפעולה שניתן להן הוא מצומצם, עדיין אי אפשר לדעת בוודאות מה הן יבחרו לעשות בכל רגע נתון.

מאבקי כוחות

על פי חוקי רפובליקת גלעד, הדבר החשוב ביותר בעולם הוא כמובן פרייה ורבייה, ילדים הם הבטחת המשך הדור, והמשימה החשובה היחידה שיש לנשים פוריות בעולם זה, הוא להביא ילדים לעולם. זה היה ברור כבר בעונה הקודמת שהתקופה הכי טובה עבור השפחה היא תקופת ההיריון, שכן אז היא זוכה לפינוקים מפינוקים שונים, מקפידים אתה פחות, וברור גם שהיא אינה מחויבת בקיום יחסי מין עם אף אחד. הפרק הזה הבהיר לצופים שני דברים, שבמציאות של הרפובליקה, האנשים שהכוח אצלם, לא אוהבים אפילו את תחושת הכוח המעטה שיש לנשים בהריון ודואגים לנטרל אף אותה ככל יכולתם, ושבמציאות של טרום עלייתם לשלטון הם דאגו לדחוק את הנשים לפינה שבה רק היותן "נשים של", ו"אימהות של" תהיה חשובה. כשהכוח היחידי שהשלטון מוכן להשאיר בידי הנשים הוא הכוח לדכא את הנשים האחרות.

בפלאשבקים מעברה של ג'ון בפרק, משוחזר היום שבו הותקפו הפנטגון והבית הלבן, כאשר מנקודת המבט של ג'ון זה היה היום שבו בתה האנה הייתה חולה. אחת מעובדות בית החולים אליו נלקחה האנה מבית הספר לאחר שחומה עלה, מאשימה את ג'ון בכך שהיא אינה אם מספיק טובה אם היא מעדיפה ללכת לעבודה ולא להישאר עם בתה החולה בבית כפי שהחוק דורש. אותה אישה מקפידה לקרוא לה כל הזמן גברת בנקול כשם בעלה למרות שהיא חוזרת ואומרת ששמה הוא ג'ון אוסברון, וכשהיא חוזרת הביתה ובעלה קורא לה לצפות אתו בטלוויזיה במה שקורה בבית הלבן ובפנטגון ובתה קוראת לה מחדר השינה לבוא לישון אתה כי היא לא מרגישה טוב, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שבנסיבות דומות סביר להניח שגם אני הייתי מעדיפה להתכרבל בעולם של בתי, מאשר להישאר מעודכנת במתרחש בעולם הגדול, אבל יש מחירים להתעלמות מהנעשה בעולם הגדול, ולהשארת הטיפול בכל עמדות הכוח לאחרים, במיוחד כשלא תמיד טובתך עומדת לנגד עיניהם.

את המחיר אפשר לראות כשהפרק חוזר להווה המסויט של רפובליקת גלעד, ולכך ששלפרד ההריונית זוכה אמנם בפטור זמני מהעינויים הפיזיים שניתנים ליתר השפחות, אבל כאשר היא מנסה להשתמש בכוח ההיריון שלה מול הדודה לידיה, ומסרבת לאכול בטענה שאין לה תיאבון, הדודה לידיה ממהרת להראות לה, עד כמה מוגבל הוא הכוח שלה, ועד כמה עוד אפשר לקצץ בכנפיה, ובמאבק הכוחות ביניהן, איום הבידוד והכבילה בשלשלאות עובד מספיק כדי ששלפרד לא תרצה לגלות סימני מרי גלויים נוספים, אבל העובדה שהדודה לידיה לא כובלת אותה בפועל, לא מונעת ממנה בעצם לבודד את ג'ון מכל תחושת סולידריות בינה לבין יתר השפחות, על ידי כך שהיא בוחרת להטיל את העונשים האכזריים על יתר השפחות בשעה ששלפרד נאלצת לאכול בתיאבון את ארוחתה, כאילו אומרת לה, "לא רצית לאכול קודם כשהיית איתי לבד בחדר האוכל, עכשיו תרגישי בכל ביס איך את יכולה להיתפס כאנוכית ולא מתחשבת בעיני יתר השפחות שהלכו אחרייך ומיאנו לסקול את ג'אנין", הן כבר ילמדו לא ללכת אחרי אחרים.

הדרך היחידה של ג'ון לנצח במאבק הכוחות הזה בינה לבין הדודה לידיה, היא בעצם רק בדרך התגובה שלה, שהיא להמשיך לאכול כביכול בהנאה, ולא לתת לדודה לידיה את התענוג שבידיעה שהיא אכן נפגעה. למרות שכלפי חוץ היא מנוטרלת מכל כוחותיה, מבפנים היא עדיין שומרת על רוח ההתנגדות שלה. מה שאומר שגם אם מנטרלים אדם מכל נקודות הכוח שלו הוא עדיין לא נוצח סופית כל עוד בתוכו הוא שומר נאמנות למי שהוא.

 

הגדרת האני של ג'ון

בסוף הפרק הראשון של הסדרה כשנגמרת הפרזנטציה הראשונית של עולם השפחות של גלעד, אנו שומעים בווייס אובר את מילותיה של ג'ון:

מישהו צופה בך

כאן, מישהו תמיד צופה בך.

שום דבר לא יכול להשתנות

הכול צריך להישאר כמו שהוא

כיוון שאני מתכוונת לשרוד למענה

שמה הוא האנה

שם בעלי הוא לוק

שמי הוא ג'ון.

ג'ון של אותו הפרק אמנם לא מקבלת את הכתבות השלטון של רפובליקת גלעד ההופכת אותה לשל- פרד, אבל ההגדרה העצמית שלה ורצונותיה אז קשורים לבעלה ולבתה. בדיוק כמו מה שניסו לכוון אליו המאמינים בדתה של רפובליקת גלעד עוד לפני שהשלימו את ההשתלטות שלהם. היא שורדת בשביל בתה, והזהות שלה היא נגזרת של המשפחה שלה, היא אשתו של, ואימא של.

להבדיל מאותה אמירה בסיום הפרק הראשון, בסיום הפרק הנוכחי ג'ון אומרת:

שמי הוא ג'ון אוסבורן

אני מברוקלין

אני בת 34

הגובה שלי הוא 160 ס"מ ברגליים יחפות

משקלי הוא 54 ק"ג

השחלות שלי תקינות

אני בשבוע החמישי להריוני

אני חופשיה

הפעם כל התיאורים שלה קשורים אליה בלבד, ואין אזכור של בעלה ובתה.

"חופשי זה לגמרי לבד" שרה פעם להקת בנזין, האם גם בסדרה מאמינים בכך? האם כל עוד ג'ון חושבת על בעלה ובתה וחיה בשבילם היא חייבת להישאר בשבי, ואסור לשום דבר להשתנות. והחופש שלה מושג רק כאשר היא מגדירה את עצמה על ידה בלבד? אני לא בטוחה שהסדרה כיוונה לזה, אבל בעיניי, יש משהו מעניין בהשוואה בין שתי האמירות הללו בגלל ההקשר שבו הן נאמרות.

כשג'ון הייתה חופשיה טרום הקמת הרפובליקה הגלעדית היא חזרה והצהירה על כך שהיא ג'ון אוסבורן, לא שלוחה של בעלה, ולא אימא  במשרה מלאה.

כשנלקחו ממנה החופש שלה והזהות שלה והיא הפכה לשלפרד לראשונה, המרד שלה היה דווקא בהיאחזות במשפחה שהייתה לה קודם, שאותה דרשו ממנה למחוק כלא הייתה. ועכשיו כשהיא מרגישה שהיא הצליחה להימלט, היא יכולה לחזור להגדיר את עצמה באופן שאינו תלוי באחרים. אבל האופן הזה קצת מטריד אותי כי אני לא יודעת אם היא באמת חוזרת לאופן שבו היא הגדירה את עצמה בטרם הוקמה רפובליקת גלעד (חוץ מעניין ההיריון כמובן) או שבעצם חיי הבידוד שכפו עליה בשנותיה ברפובליקה נתנו בה את אותותיהם, והיא הפנימה בסופו של דבר את התחושה שהיא לבד, בין אם חופשיה ובין אם לאו. 

ג'ון בסיום הפרק. קרדיט: hulu באדיבות HOT

כמה הערות קטנות לסיום:

א. "אני ג'ון ואן גוך" – לקראת סוף הפרק, לאחר שניק מבריח את ג'ון למקום מסתור זמני, שבו היא תוכל להתארגן ולשנות את חזותה כדי שתוכל להמשיך במסלול הבריחה שלה ולהגיע למקום מבטחים בשלום, הוא אומר לה לגזור את שיערה. לאחר שהיא מסיימת לגזור את שיערה, היא לוקחת את המספריים לידה ומתחילה לחשוב על לגזור את האוזן שלה כדי להוציא ממנה את טבעת הסימון שהטביעו בה, ולאורך כל סצנת גזירת האוזן המזעזעת הזו (שנייה בזעזוע מבחינה גרפית רק לסצנת כריתת היד המיותרת מסוף העונה הקודמת) שטוב היה אם היו גוזרים אותה בעריכה, אני תוהה בליבי עד כמה ג'ון מטומטמת. הייתי מבינה אותה לחלוטין, אם היה מדובר בניסיון הוצאת שבב שהוא חותם מעקב, כי אם זו דסקית שבעזרתה אפשר למצוא את מיקומה, אין ספק שהיא צריכה להוציא אותה מגופה, ולא להפוך למטרה מהלכת. אבל הראו שלבני הזוג שהיא ברחה מהם, אין מושג לאן היא הלכה והם לא תולים את יהבם על הדסקית הזו. ואם אין בדסקית הזו שום אמצעי מעקב, אז גזירת האוזן היא בעיניי משיכת תשומת לב מיותרת. אף אחד הרי לא יסתכל על חצי אוזן חסרה ויגיד "אה, היא פצועה, וחסר לה חלק מהאוזן, ברור שהיא לא שפחה כי אין לה את הסימון", והרבה יותר קל להסתיר בעזרת השיער את האוזן כשהיא לא מדממת, מאשר להסתיר פציעה, שלא ידוע לאיזה נזקים תגרום בלא טיפול הולם. 

ב. הקונטקסט הוא העיקר 1 – סביר להניח שהרעיון שעמד מאחורי סצנת הואן-גוך של ג'ון, היה הרצון שלה למחוק ממנה כל סימן למשועבדות הקודמת שלה. אבל העובדה שג'ון בוחרת בכך מעידה על שני דברים בעיניי, האחד הוא שהכאב שהאדם גורם לעצמו מבחירתו לא כואב באופן דומה לזה הנגרם מבחירתם של אחרים, גם כאשר הפגיעה הפיזית דומה בעצמתה, והשני הוא שהבחירות של האדם עצמו עבורו יכולות להיות מטומטמות לא פחות מבחירתם של אחרים לגביו.

 

ג. הקונטקסט הוא העיקר 2 – כשג'ון שורפת את בגדי השפחה שלה, והאש מתלהטת לא יכולתי שלא להיזכר באש שבה שרפו את ידה של אחת המשרתות כעונש, ולחשוב על כך שגם האש כמו כל דבר אחר כמעט, יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית. .

ד. עדיין חוסר ודאות – הבריחה של ג'ון עדיין לא הסתיימה הפרק, אני עדיין חוששת לגורלה, ולא בטוחה שהיא הגיעה אל המנוחה והנחלה, מה יקרה אתה הלאה תלוי כרגע, כמו שנאמר בפתיחה, רק בחופש הבחירה של היוצרים, מעניין אם כן עד כמה רחוק היוצרים ירשו לעצמם להגיע.

את פרקי העונה השנייה של הסדרה "סיפורה של שפחה" ניתן למצוא החל מה-26.4.18 בימי חמישי בבוקר ב-HOT VOD ובימי חמישי ב-22:00  ב-HOT HBO

אולי יעניין אתכם

הרמון עונה 1, https://www.facebook.com/harmon.reshet/photos/a.1832818243408613.1073741826.1832817313408706/1832984063392031/?type=3&theater

חיה ותן לחיות בכת?

על האופן שבו הסדרה 'הרמון' מציגה מנגנון מניפולטיבי של כת פוגענית המנצל את זכויות הפרט לתועלתו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.