מתים חסרי מנוח


אפרת דסקל על “נס” החזרה לחיים בסדרות

בהיותי ילדה קטנה (בת 5 או 6), מצאה אותי יום אחד אמי ממררת בבכי מול הטלוויזיה ואת אחותי מתפוצצת מצחוק. מה קרה? היא שאלה בבהילות. אחותי הגדולה נרגעה מצחוקה המתגלגל וענתה לה שאני בוכה בגלל מותה של דמות בסדרה “הקטקטים”. לאלו מכם שלא זוכרים, מדובר בפרק המרגש בו ראש העיר (אביו של נאפו – הקטקט המעצבן ביותר) נזכר במותה של רעייתו ומצליח סוף סוף לדבר עם בנו על הנושא. אז נכון שמותה של דמות מצוירת לא אמור לעורר דמעות כה רבות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי ייצוג של מוות ואבל בטלוויזיה ובשביל סדרה מצויירת, היה זה ייצוג אמתי למדי, לפחות עבורי.

מאז בחיי איבדתי אנשים אמתיים ולמדתי יותר ממה שרציתי על מוות, אובדן ואבל, אבל אז כמו היום, גם המוות הטלוויזיוני ממשיך לרגש אותי. עם זאת, המוות הטלוויזיוני הוא הפכפך, יום אחד הוא קיים ויום אחר הוא לא, וברוח נושא החודש  – הטור הפעם יעסוק באחד הניסים הטלוויזיוניים הנפוצים ביותר בשנים האחרונות – החזרה מהמוות – מה זה עושה לנו כצופים והאם זה טוב או רע? בכדי להבין מה המשמעות של חזרה מהמוות, יש לבחון מעט גם מהו המוות הטלוויזיוני.

במשך תקופה ארוכה נדמה היה כי הדמויות בטלוויזיה לא יכולות למות. הנחה זו עלתה בקנה אחד עם הנחות אחרות לפיהן הדמויות לא באמת משתנות ושום דבר מהותי לא משתנה בחייהן. גם אם הדמויות נמצאות לכאורה בסכנת חיים, אין סיבה לדאגה, הן לא באמת תמותנה – ולראייה השאלה תמיד הייתה מי ירה בג’יי אר ולא מי הרג את ג’יי אר.

מי ירה בג'יי אר?

אבל בהדרגה המצב השתנה ואי שם מסוף שנות התשעים, דמויות אמתיות החלו למות בטלוויזיה. מי מאתנו שאיבד אדם יקר לו, יודע שבן רגע, העולם שלנו משתנה והוא לא ישוב יותר להיות כפי שהיה פעם. אנו שנותרנו בחיים, צריכים להתמודד עם האובדן ועם החיים לאחר האובדן. תהליכים כאלו אינם בהכרח מתאימים לפורמט טלוויזיוני שאורכו 45 דקות. לכן, גם אם היוצרים כבר בוחרים “להרוג” דמויות משמעויות וחשובות, במרבית המקרים, הדמויות שנותרות בחיים עוצרות לפרק או שניים. כך למשל היה עם מותו של ד”ר גרין ב”אי-אר”, מותה של טרי באואר בסדרה “24” ואף מותה של מרת לנדינגהאם מ”הבית הלבן”. דמויות אלו היו משמעותיות ומותן היווה נקודת מפנה עבור הדמויות האחרות אך נקודת המפנה הייתה מהירה והדמויות “התגברו” והמשיכו הלאה.

יוצרים רגישים מספיק אפשרו לדמויות שחוו מוות, לעבור את תהליכי האבל ואף לחשוב מחדש על משמעות הדברים בעולמן. כך למשל מותה של ג’וי סאמרס ב”באפי” דרש מבאפי להתמודד עם המשמעויות של להיות אם לאחותה הקטנה ולנהל את הענייניים הכלכליים בבית. מותה של מריסה הפך את עולמו של ראיין ב –”OC” וב”אנטומיה של גריי”, המוות של ג’ורג’, לקסי, מארק ודרק ממשיך להשפיע על הדמויות החיות אשר ממשיכות לזכור את אלו שהלכו ואינם.

יוצרים אחרים בחרו להשתמש במוות בעיקר ככלי לזעזע צופים – מוות מסוג זה הולך ונעשה נפוץ יותר בשנים האחרונות – אפשר להאשים בכך אולי סדרות כגון “אבודים”, “משחקי הכס” ו-“המתים המהלכים” אבל כל מי שראה את “אוז” עשור לפני כן, יודע שכבר אז נהנו יוצרי הסדרה להרוג דמויות שונות מדי כמה עונות. במקרים אלו, המוות מאבד מהר מאוד את משמעותו. המוות הולך לאיבוד. הוא הופך לסתמי ונטול משמעות (אולי כמו שהוא באמת?).

אבל בשנים האחרונות אנו עדים לייצוג אחר של מוות בטלוויזיה – ייצוג שבמסגרתו, המוות אינו הסוף ודמויות כך מתברר יכולות לחזור לחיים. כך חזרו לחיים מייקל ווהן ב”זהות בדויה”, טוני מהסדרה “24”, מייקל סקופילד ב”נמלטים”, דיוויד ב”נקמה”, שרה מ”החץ” ועוד רבים וטובים. החזרה לחיים אינה מהווה נס טלוויזיוני חדש שכן אופרות סבון השתמשו ומשתמשות ב”תרגיל” זה שוב ושוב. עם זאת, כיום נס זה מתקיים גם בעולם הפריים טיים. כחובבת אופרות סבון וכצופה שנקשרת יתר על המידה לדמויות, תמיד אהבתי את חזרתן של דמויות לחיים. יש בכך סיפוק אדיר, אומנם אינסוף שאלות מתעוררות בראש אך גם תחושה אמיתת של אושר מציפה את הצופה כאשר הדמות האהובה עליו חוזרת לחיים. לעתים החזרה לחיים הגיונית ועולה בקנה אחד עם העלילה – כך היה למשל במקרה של באפי ב”באפי”, כך היה במקרה של ת’יאה ב”חץ” או של שרלוק ב”שרלוק”. עם זאת, אם נבחן לשנייה אחת את התופעה, נגלה שלעתים חזרת הדמויות לחיים מוצגת בצורה בעייתית וככזו שמציבה את הצופים ואת יוצרי הסדרה במצב הרבה יותר מורכב ולשם המחשה, אני בוחרת להתמקד בשלוש חזרות לחיים משלוש סדרות שביצעו את המהלך הזה – חזרתו של בובי יואינג ב”דאלאס”, חזרתו של דיוויד ב”נקמה” וחזרתה של שרה בסדרה “החץ”.

בכל המקרים הללו, מות הדמות היווה נקודת פתיחה לעלילות מורכבות. הסדרות הללו המחישו כיצד מוות באמת יכול לשנות חיים. ב”דאלאס” המוות של בובי יואינג דרש מפמלה להתמודד עם אובדן אדם אהוב ובעת ובעונה אחת דרש ממנה ללמוד כיצד ניתן להתאהב מחדש. באותה עונה, פמלה מצאה אהבה חדשה ואף התחתנה מחדש. עוד באותה שנה ג’יי אר מצא עצמו מעורב בעסקאות אפלות במיוחד אשר גרמו לו להבין עד כמה חמדנותו פגעה בו ובאוהביו. באותה עונה בחר ג’יי אר לחזור בתשובה ואף ביקש את סליחתה של אשתו על כל שעשה לה. המפיקים בחרו להשיב את דמותו של בובי יואינג במהלך עלילתי גמלוני למדי (שנכנס לקלסיקה האמריקאית של רגעי הכריש של סדרות טלוויזיה). פמלה קמה בבוקר לאחר חתונתה, ניגשת למקלחת ופותחת את ווילון המקלחת רק בכדי למצוא את בובי. “זה היה רק חלום“, הוא הסביר לה וכך בבת אחת החליטו מפיקי הסדרה החליטו להעלים קו עלילה של שנה ולהשיב את כל הדמויות לנקודה בה הן היו לפני מותו של בובי.

ב”נקמה” המוות של דיוויד שימש כטריגר המרכזי לסדרה. מותו של דיוויד הוליד את יצר הנקמה של אמילי ובמשך שנים היא רקמה את מזימת הנקמה שלה. לשם כך, היא אימנה את עצמה במשך שנים, בנתה סיפור תדמית שלם, וויתרה על הגבר שהיא אוהבת ועל חיים טובים שיכלה לחיות, פגעה בעצמה שוב ושוב עד שהיא איבדה את עצמה לחלוטין ובדרך כמובן פגעה בכל כך הרבה אנשים בדרך. במקרה של “נקמה”, בחרו המפיקים פשוט להציג את דיוויד בחיים בסוף העונה השלישית הורג את קונרד גריייסון מבלי להסביר יותר מדי. במהלך העונה הרביעית, התברר שדיוויד היה אסיר במשך שנים של מלקולם בלאק (לכאורה פושע מסוכן ביותר) אשר השתמש בו לצרכיו. עם זאת,  חזרתו של דיוויד לא מובילה לשינוי בהתנהלות הדמויות או בתפיסות עולמן. חזרתו של דיוויד הפכה לנדבך נוסף בסיפורי הנקמה והתככים הבלתי פוסקים בסדרה, שממילא כבר איבדו כל היגיון פנימי. בשום שלב לא עוצרת אמילי (או כל דמות אחרת) לחשוב לעומק על המחיר שהיא שילמה בעקבות המוות שמעולם לא היה.

Emily_and_David_Revenge1

אמילי ודיוויד מתוך הסדרה “נקמה”

ב”חץ”, שרה מתה בתחילת העונה השלישית ומותה מהווה טריגר לשרשרת אירועים מורכבים. אוליבר חווה משבר קיומי, מתנתק מפליסיטי ומדיגל ובוחר במסלול התנגשות קטלני עם ליגת המתנקשים כי הוא מרגיש שגורלו צפוי להיות כמו גורלה של שרה. הגם שבסופו של דבר החברים חוזרים לעבוד ביחד, האירועים של העונה השלישית הותירו צלקות אצל שלושתם, צלקות שממשיכות להתקיים בעונה הרביעית. אביה של שרה, הבלש לאנס, חוזר לשתות אלכוהול ומחליט לצאת למסע ציד בעקבותיו של “החץ” שלדעתו הוא האחראי למותה של שרה. בכדי להציל את אוליבר מידיו של לאנס, מחליט רוי, העוזר של אוליבר, ליטול על עצמו את הזהות של “החץ” ובסופו של דבר נפרד מהצוות ועוזב את העיר בזהות בדויה. בדומה לאביה, גם לורל, אחותה של שרה, לא מסוגלת להתמודד עם הכאב ובוחרת לעטות מסיכה ולהמשיך את עבודתה של שרה כ”קנרית”. עם זאת, בהדרגה כל הדמויות מתרגלות לחיים ללא שרה. חצי שנה לאחר המוות ולאחר שהיא ראתה את התוצאות הקשות של חזרה לחיים כתוצאה מהטבילה בבור לאזארוס במקרה של ת’יאה, לורל, בהחלטה לא הגיונית שאינה אופיינית לה, מחליטה להחזיר את שרה לחיים. היא אינה מתייעצת עם אוליבר ובוחרת להיעזר בשרותיו של מלקולם, האדם שאחראי למות אחותה, בכדי להחזיר את אחותה לחיים באמצעות הטבלת גופתה בבור של לאזארוס.

בכל שלושת המקרים, ההחלטה להחזיר את הדמות לחיים לא הייתה קשורה באופן אורגני לסיפור העלילה של הסדרות אלא נבעה מרצונם של המפיקים להעלות את נתוני הרייטינג (“דאלאס” ו”נקמה”) או מתוך רצון להפיק סדרת-בת (“החץ”). לפיכך, גם חזרת הדמויות בוצעה באופן תלוש ולא הגיוני. כצופה שחוותה את העלילות הללו בשלוש הסדרות, חזרת הדמויות לחיים במידה רבה הפכה את העלילות הללו לחסרות תוכן ואת המעורבות הרגשית שלי  לתחושה של “עבדו עלי” כצופה ובמקרה של “דאלאס” לפחות לתחושה שאף מזלזלים באינטליגנציה שלי. יתר על כן, בכך גם הטלוויזיה מוותרת על האפשרות של להציג משהו מהמורכבות של התמודדות עם מוות, אובדן ואבל וזהו כבר פספוס של כלל הצופים.

לאחר חזרתה של שרה מהמתים ב”חץ” בוחרת אחת הדמויות להרוס את הבור של לאזארוס. במקביל לכך, בחרו היוצרים באותה עונה אף להרוג את אחת הדמויות בסדרה (זהות הדמות טרם ידועה). בכך בחרו יוצרי הסדרה להעביר מסר כפול לקהל הצופים – המוות עוד ישוב והפעם לא יהיו עוד חזרות מופלאות לחיים שהרי אם המוות לא קיים, מה ערך לנו בחיים?

אז דקה לפני חזרתו של ג’ון סנואו מהמתים לחיים (וברור כבר שזה יקרה), ובכלל בפעם הבאה שדמות אהובה עליכם שבה מהמתים, בשנייה שאתם מחייכים מול המסך, עצרו גם לחשוב על הדרכים המעניינות שהתסריטאים בחרו שלא ללכת בהן ולחקור אותן והעדיפו להסתפק במוכר והבטוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.