מלאכים ושדים


זלפה ואורלי צפו בשני הפרקים הראשונים של הסדרה “מלאך של אימא”, כל אחת מהן מצאה אותם מטרידים מסיבות שונות


הסדרה “מלאך של אימא” היא דרמת מתח פסיכולוגית חדשה, המתארת את הנעשה בעיירה שלווה במרכז הארץ שבה התרחש רצח של ילד מאת היוצרת והתסריטאית: קרן ווייסמן ובבימויו של אייל סלע. הסדרה אגב, היא פיתוח של סיפור קצר באותו שם שכתבה קרן וייסמן בשנת 2012 לתחרות הסיפור הקצר של עיתון “הארץ”.

אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה גילתה אורלי שיש לה לא מעט ביקורת על הפרקים אך גם רצון להמשיך לצפות בסדרה הלאה, בעוד שזלפה מצאה את הפרקים מעניינים לכשעצמם אך הם עוררו בה מעט פחות רצון לצפות מעבר להם.

מלאך של אימא

כל גיבורי “מלאך של אימא”. באדיבות yes

זלפה:
צפייה בשני הפרקים הראשונים של “מלאך של אימא”, הותירה אותי עם תחושה מטרידה שמן הסתם אמורה להיות מנת חלקו של צופה בדרמת מתח. אבל זה היה מעבר לכך. כי זו לא דרמת מתח רגילה בה מחפשים רוצח. בעצם, עדיין לא בדיוק ברור לי במה למעשה צפיתי.
על שלוש אימהות דיברה הסדרה. אחת, ניגיסט (תהילה ישעיהו), אתיופית, שמנהלת יחסים סימביוטיים משהו עם בנה ומוקעת על ידי הקהילה שלה, מסיבה עלומה כלשהי שמן הסתם תתבהר בהמשך.
אחרת (לירית בלבן), אם לבחור עם צרכים מיוחדים, שההתייחסות אליו מתכתבת עם התייחסות לנכים ולאנשים עם פיגור שכלי מאז ומעולם: דמות מאיימת, מפחידה שמסוגלת לבצע פשעים נוראיים ויש להיזהר ממנה, ודמות אומללה ועלובה שיש לדאוג לה ולגונן עליה בכל דרך אפשרית.
לבסוף, המפחידה מכולן. יעל (שרון שטארק) אימא לשני ילדים מתוקים שאחד מהם נרצח באופן פתאומי ולא ברור, בזמן שהיה אמור לישון בשלווה במיטתו.

מלאך של אימא

יחזקאל לזרוב, שרון שטראק, והילדים אלונה צימברג וגיא. צילום אוהד רומנו באדיבות yes

אבל העובדה שהאימא המושלמת עם הבית המושלם והילדים המושלמים, מתחילה את הפרק הראשון בהתמקדות בעובדה שהיא פסיכולוגית בכלא, שמאד אוהבת את העבודה שלה. עד כדי כך שהיא מגיעה בערב יום כיפור לדבר עם אב שרצח את ילדיו (אורי פפר) בלי שבכלל התבקשה לעשות זאת מעוררת תהייה.

עם המסירות שלה עוד אפשר להזדהות, אבל כשרואים שהיא ומגיעה בחולצה לבנה שקופה וחזייה שחורה לכלא של גברים, המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא: “מה לעזאזל היא חשבה לעצמה?”. משהו באיפוק שלה ובפרובוקטיביות שהיא משדרת נראה צורם מאד, ומעורר בי כצופה אי נחת ממשי. אני מניחה שהיא ה”דמות הטובה” של הסדרה, כי בסופו של דבר יש לה בעל מקסים (יחזקאל לזרוב) ילדים מוצלחים וגינה מטופחת, עבודה שמעידה על רצון כן לסייע לאנשים שבשולי החברה, והילד שלה נרצח, אז די ברור שהיא לא חשודה בכלום, אבל היא עדיין מעוררת בי אי נחת ממשית.

ספוילר קל לפרק 2 (לחצו לקריאה)

בנוסף לכך, כפי שרואים בפרק השני, תגובתה לרצח מתונה יחסית. היא לא מתפרקת כמו בעלה שמקיא, כואב, נלחם, והיא ממשיכה לתפקד ולשמור על כללי ההתנהגות הנאותה.
כיווני החקירה השונים שעלו בפרק ומובילים לנער האתיופי- אבל אני מהמרת שלא הוא ולא הנער עם הפיגור אחראים לרצח הנוראי הזה.

כלל ברזל בכל סרט מתח הוא: “זה תמיד האיש שהכי פחות חושדים בו”. ואני מניחה שגם בדרמה הזו לא ישנו כלל זה.
כל השחקנים עושים עבודה מרשימה, אך הסדרה איננה קלה לעיכול. ואחרי שני פרקים, רב הנסתר על הגלוי, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לגלות מה באמת קרה שם.

אורלי:
נראה לי שכל אחד שמגיע לסדרה כבר יודע עליה לפחות את העובדה שהמדובר בסדרת מתח פסיכולוגית החוקרת מקרה רצח של ילד בעיירה שלווה. ידע מוקדם זה גורם לכך שחלק גדול מהפרק הראשון המתח נבנה מהדברים שאני יודעת שהולכים להתרחש ואני תוהה מתי וכיצד, ולא מהדברים שהייתי חוששת להם בפועל לו הייתי מגיעה לצפייה נטולת כל מידע שהוא.

כבר בדקות הראשונות של הצפייה בפרק הראשון התחושה היא של סדרה עם קצב מאוד איטי, שבה, כשמראים אנשים יורדים במדרגות אנו מלווים אותם מדרגה מדרגה מדרגה, והולכים עם הדמויות צעד צעד בקצבן, מה שמעורר בי תחושה של חוסר סבלנות קל, כשאני מחכה לסצנות שישפכו אור על סצנות סתומות יותר. חזרה לקריאה בקומוניקט של yes לאחר צפייה בשני הפרקים הראשונים, מראה שהקצב של הסדרה איטי עד כדי כך, שהקומוניקט מצליח לספק עובדות שעדיין לא התגלו בצפייה, ושהן בבחינת ספוילרים לפרקים הבאים אך בבחינת הסבר רקע נחוץ למתרחש בסדרה, לדעתם של אנשי יחסי הציבור.

קצב איטי אינו בהכרח דבר רע כשלעצמו, והוא יכול לשמש לא פעם כפקטור ליצירת תחושת אמינות, אבל דווקא משום שהסדרה מנסה ליצור תחושה של אמינות וריאליזם, כשמנגנון השעיית הספק שלי מפסיק לפעול, זה מטריד אותי ביתר שאת.

השעיית הספק הוא מנגנון שהצופים בכל סדרה שהיא משתמשים בו כשהם צריכים להאמין באפשרות שמה שהם רואים על המסך היה יכול לקרות, בין אם אלו דרקונים מעופפים, גיבורים שפוצחים לפתע באמצע מונולוג בשירה ובריקודים, או רוחות רפאים עם אג’נדות משונות. בדרך כלל, ככל שהסיטואציה המדוברת ממוקמת בעולמות רחוקים משלנו, כך קל לנו יותר להאמין, ולזרום עם העלילה. כאשר היצירה נוגעת קרוב לבית, מנגנוני השעיית הספק נעשים פחות יעילים. יש עורכי דין שמפריע להם ייצוג לא נכון של ההליכים המשפטיים על המסך, רופאים שלא יכולים לסבול את האופן שבו מציגים צורות טיפול מסוימות, ושוטרים ש…, טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון.

מלאך של אימא

תהילה ישעיהו ויוני מלס. צילום אוהד רומנו באדיבות yes

מה שלי הרס את מנגנון השעיית הספק בפרק הראשון של הסדרה היה תזמון תפילת הנעילה. התרחשויות הפרק הראשון מתחילות בערב יום כיפור, ומסתיימות בבוקר שלמחרת כיפור, כשבמהלך היום שתיים מהדמויות הראשיות בסדרה, ניגיסט ורפא (יוני מלס), האם האתיופית ובנה, הולכים לתפילת נעילה. זמנה של תחילת תפילת נעילה הוא כארבעים דקות לפני שקיעת החמה, כשהחמה בראש האילנות, על פי מצב השמיים נראה כי ניגיסט ורפא מגיעים בזמן לתפילת הנעילה בבית הכנסת האתיופי, אך כאשר מחמיצים להם שם פנים, הם פונים משם אל בית הכנסת הכללי של העיירה. משום מה הם מגיעים אליו לאחר צאת הכוכבים (בסצנה המתרחשת במקביל נאמר שהשעה היא כבר שבע וחצי בערב), ובאורח פלא, למרות שכבר חשכה, עדיין לא התחילו בבית הכנסת הזה בתפילת הנעילה, ורק לאחר הגעתם של ניגיסט ורפא לבית הכנסת, נכנסים המתפללים לתפילה ופותחים בקריאת המזמור “אל נורא עלילה”, שהוא המזמור הנוהג לפתוח את תפילת הנעילה. מכיוון שקשה לי להאמין שאנשי העיירה הזו נוהגים כמנהג רבנו תם ומושכים את התפילות שעה לאחר יום הכיפורים, קשה להבין כיצד בשעה שבע וחצי בערב, שבה גם בשנים בהן נוהג שעון קיץ ביום כיפור רוב יוצאי בתי הכנסת כבר נמצאים בבתיהם ושוברים את הצום, באותה עיירה שלווה כביכול רק מתחילים בתפילת הנעילה.

אני מודה שגם האווירה בבית הכנסת, בכניסה וביציאה מהתפילה לא ממש הזכירה לי אווירת בית כנסת אמיתית של יום כיפור, שבו בדרך כלל, יש המון איחולי שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, ואילו שם כולם יוצאים מהתפילה, מרוכזים בעצמם ואין איש פונה לרעהו בברכה. מילא כשהדבר אירע בבית הכנסת האתיופי, שבו הייתה למתפללים טינה לניגיסט והגיוני שהם לא ממש ירצו לברך אותה, אבל בבית הכנסת הכללי של יישוב שבו כולם מכירים את כולם, זה היה צורם בעיניי שאיש לא הרגיש צורך לברך את רעהו עם צאת יום הכיפורים, כשהם הולכים לבתיהם, אם כי מהצרימה הזו היה לי קל יותר להתעלם.

האם העובדה שהם טעו בזמן התפילה חשובה? אלא אם כן הם טעו בה בכוונה והם רוצים לומר משהו על ההצתה המאוחרת של המתפללים באותה עיירה (לא עוצרת את נשימתי כדי לגלות את זה קורה), החשיבות שיש בעיניי לחוסר שימת הלב הזו לפרטים היא בשל העובדה שמדובר בסדרת מתח, סדרות שבנויות על כך שצריך לשים לב לפרטים כדי לפתור את התעלומות, ואם היוצרים לא שמים לב לפרטים, איך אני יכולה לסמוך על איזשהו מידע שהם מספקים לי? את עולם התפילה של יום הכיפורים אני מכירה מעט ויודעת שהיוצרים לא הקפידו עליו, מניין לי לסמוך עליהם בתארם לי את העולם הפסיכולוגי או את עולם בתי הכלא בארץ שעמו היכרותי כמעט ואינה קיימת?

ועוד יותר מכך אני תמהה, אם ניכר שהיוצרים לא ממש מכירים את עולם התפילה ביום כיפור, מדוע הם רוצים להתעקש להתחיל את הסדרה דווקא ביום הזה? האם מכיוון שהם רוצים לצעוק משהו על ישראליותה של הסדרה או מסיבות אחרות? זה חבל לי גם כי בדיקה קצרה הייתה מונעת טעות שכזו, והיא לא מהותית לעלילה (הם יכלו להגיע לתפילת ערבית של צאת יום הכיפורים, או לחלופין להגיע עדיין באור יום, ולצאת משם רק בחשכה), וגם בגלל שזה קצת הרס לי את היופי שמצאתי ברעיון, שאני לא יודעת אם היוצרים כיוונו אליו או לא, שבשעה שבית ישראל מתפללים בבתי הכנסת למירוק חטאיהם, ולמציאת מחילה, בבית משפחת הגיבורים, אם המשפחה יעל עסוקה ברחצה ובניקוי בנה כפיר, ובניסיון לגרום לבעלה למחול לבנו על כך שסירב להשתתף באיזו תחרות ריצה בבית הספר.

מלאך של אימא

רוני צימרמן, אייל רוזליס, ורד פלדמן. צילום אוהד רומנו, באדיבות yes

היו עוד רעיונות יפים שמצאתי בפרק, כמו העובדה ששלוש פעמים נעשה שימוש בהדלקת סיגריה בפרק על ידי דמות נשית שונה כדי להתריס בפני העומדים בפניה, או כדי להוציא מהם תגובה, ובעיקר, יחסי החברה מול הפרט, שמתבטאים בכמה מערכות יחסים בסדרה. כמו למשל זו של שדה הפורנזית (ורד פלדמן) בעלת התואר “הנשואה למבחנה” כפי שאומר לה בני השוטר (איל רוזליס), שהוא בעיניו דמות של “איש משפחה למופת”, ולכן יותר מכולם הוא מייצג את פחד החברה מפני התפוררות הבית, ואת חוסר הסובלנות לשונה.
אחד הדברים שאני לא החלטתי עדיין אם הם יתרון או חיסרון של הסדרה, היא העובדה שכרגע אני מרגישה גם שהיא מספקת לי מספיק רמזים כדי להגיע למסקנות והיפוכן בקשר לרבות מהדמויות.

ספוילר לפרק 2 (לחצו לקריאה)

האב של כפיר הוא אב אוהב ומסור שלוקח את מותו מאוד קשה, באותה מידה שהוא יכול להיות הרוצח, שהרי אחותו של כפיר מזהירה אותו שאבא יהרוג אותו אם הוא יאבד את המדליה, והוא אכן מוצא את מותו זמן קצר לאחר שהוא מאבד את המדליה.

רפא הוא קורבן של בני השוטר שרוצה להפליל אותו באותה מידה שרפא חשוד כיוון שהוא אוהב לנשוך ועל גופתו של כפיר נתגלו סימני נשיכה, שלא לדבר על כך שכאומן רפא חשוד הן בשל הגרפיטי על המצבה במקום הפשע, והן בגלל הציור מעורר התמיהה שלו שבו נראה כפיר עם המדליה שלו.

האם, יעל, משחקת באולר, שנרמז אחר כך ככלי הרצח, ולכן מצד אחד ברור שכאם היא הכי רחוקה מחשד, אך מצד שני, אם יאמרו לי בסוף שהיא רצתה להרוג את בנה כדי להבין את המטופל שלה, גם את זה אני אוכל לקבל כפתרון כי גם לכך היו כביכול רמזים.

הרמזים השונים, שמובילים לפרשת דרכים, מעוררים סקרנות לגבי המקום שאליו הסדרה רוצה להגיע, ומה עומד להתגלות בהמשך, אך גם מעלים את השאלה, האם זה לא “נוח” מדי שהכול יכול להיות? האם זה לא מסוג הדברים שכאשר הם ייפתרו, התחושה תהייה של בזבוז?
ולמרות כל זה אני עדיין סקרנית לראות לאן הם מתכוונים לקחת את הסדרה והדמויות, אולי אם נשתמש בפרפרזה על דבריה של יעל בתחילת הפרק: “אני לא אגיד שאהבתי כל מה שראיתי, כי אני לא משקרת, אבל אני מוכנה להקשיב, ולצפות גם הלאה….”.

“מלאך של אימא” משודרת ב-yes Drama בימי ראשון ב-22:00 וב-yes VOD.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.