מייקל – ההצגה חייבת להימשך (כי "אנשים לא מסתכלים על עצמם")


הסדרה "מייקל" מתארת חיי משפחה שאחד מבניה נפטר לפני שנים, ומשתמשת במותו כדי להציג את הקטנוניות שבחיי היום יום

הסדרה "מייקל" מבוססת על הצגה שהועלתה יותר מ-600 פעמים במהלך העשור האחרון ונחשבת להצגת קאלט שצופיה חוזרים אליה שוב ושוב. אך למרות הפופולריות הרבה שלה, איכשהו הצלחתי לא להתוודע כלל לקיומה של ההצגה קודם לסדרה, כך שהגעתי לצפייה בפרקיה כשאין לי ציפיות או מושג כלשהו לגבי מה שאני הולכת לראות, או אם לדייק יותר, אין לי ממש מושג מה אני הולכת לראות אבל אני לא מצפה ליהנות מהסדרה יותר מדי, כי כשאומרים לי על משהו שהוא קאלט, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי לא מבינה ממה ההתלהבות הכללית נובעת בכלל. להפתעתי, אהבתי את הסדרה כבר מהפרק הראשון והנאתי ממנה התמשכה עד לסיומה.

"מייקל" היא קומדיה טרגית על משפחה שאיבדה בנה הקט מייקל לפני שנים רבות ומקיימת כל שנה טקס אזכרה לזכרו. בעוד שההצגה עליה הסדרה מבוססת עוסקת בעיקר בטקס הזיכרון עצמו, הסדרה מתמקדת יותר בחיי המשפחה בחודש שלפני הטקס. 

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בסיום הפרק הראשון של הסדרה, הוא שמיקום הדמויות בתוך המשפחה ומה שהוביל אותן למקום בו הן נמצאות בפרק אינו ברור לי. מהו הקשר המשפחתי בין רבקה לדובי שחולקים בית? למה הם עושים זאת? בת כמה הייתה יסמיניש כשאחיה הגדול מייקל נפטר? וממה בדיוק נפטר מייקל? בתחילה תהיתי אם לא טורחים להסביר את הדברים בפרק כיוון שהם מניחים שצופי הסדרה מכירים כבר את ההצגה, או שהם סבורים שנבין את הדברים בהמשך, אולם בעוד התשובה לשאלה הראשונה אכן מתבררת בפרק השני (דובי ורבקה הם אחים), הרי שיתר השאלות לא ממש נענות, לא בסדרה ומסתבר שאף לא בהצגה, וכנראה שהדבר נעשה די במכוון.

"אתם שמעתם על מה שקרה לנו", אומרת רבקה באינספור הזדמנויות בסדרה, כשהיא מתייחסת למותו של בנה, אולם היא אף פעם אינה מסבירה למי שדווקא לא שמע, באילו נסיבות קרה הדבר שקרה להם. כך, בעוד שלמי שצופה בסדרה מתוך סקרנות לדעת את סיבת מותו של מייקל צפויה אכזבה, אני מצאתי דווקא יופי בעובדה שזו סדרה שעוסקת בהשפעות היומיומית של המוות על החיים בלי לגעת באמת ברגע המוות עצמו. זה הופך אותה לסדרה שחיה את הרגע ועוסקת בחיי היום יום ובקטנוניות הרגע הרבה יותר מסדרות אחרות המתעסקות כביכול רק בהווה. יש דיונים שלמים לאורך הסדרה בנושאי דיאטה, קניית אוכל וביגוד, טיפוח נשי, נהיגה ובישול שנעשים באופן אמין לחלוטין, ומוכר היטב מחיי היום יום, אף שהדמויות הראשיות מוקצנות להפליא. 

סיבה נוספת לכך שהיה לי קל להתחבר לסדרה היא התחושה שלי שאני מכירה ממש כמעט את כל הדמויות הללו מהמציאות (ובמיוחד את האימא רבקה), ושלמרות שברור שהגחיכו חיצונית את השחקנים כדי להדגיש את המוקצנות שלהם, יש בהם משהו מאוד מייצג תכונות אנושיות מצויות, עד שלעתים נדמה היה לי שזה רק הלבוש וחיתוך הדיבור שלהם שנראים מגוחכים מדי, ואם הם היו מקצינים תכונות אלה פחות, האמינות של התנהגות הדמויות הייתה הופכת את הדרמה להרבה יותר כואבת.

מייקל, עונה 1, צילום: אוהד רומנו
מימין לשמאל: פלג, רבקה יסמיניש, דובי (מחזיק בתמונת מייקל) וטוטה. צילום: אוהד רומנו

אפשר לטעון שאין הרבה עומק בדמויות הללו, שההסתכלות שלהן על העולם מאוד שטוחה, וניתן לראות את זה מהרגע הראשון של הסדרה בביקור של רבקה ודובי אצל המטפלת רוית, כשדובי לא יכול למצוא משמעות בתמונה מופשטת, וגם לא לקבל את הרעיון המופשט שאכילה מרובה יכולה להיגרם מסיבות נפשיות, ולא רק פיזיולוגיות. כשאני פוגשת אנשים שנוהגים באופן דומה במציאות, אני בדרך כלל נוטה להניח ולקוות שיש בהם יותר ממה שאני יכולה לראות, אבל לכן גם הצחיקה אותי המחשבה שהסדרה רומזת לכך שיכול מאוד להיות שלא, שאין בהם יותר. ייתכן שמה שרואים במפגש מקרי, הוא גם התמונה כולה, יש אנשים שאינם מורכבים מדי, הם פשוטים מאוד, ואפילו הצער לא הופך אותם למורכבים יותר, אלא רק לקטנוניים יותר.

הסדרה מהלכת לכל אורכה כמעט על הקו הדק שבין לעג לדמויות הראשיות על כך שהן לא מסוגלות לראות את הדבשת שלהן, ובין גילוי חמלה כלפיהן על כך שאיש באמת לא מסוגל לראות את כאבן, כאב שלפעמים אפילו מוסתר מהן עצמן.

באחד הפרקים מתמרמר דובי על כך ש"אנשים לא מסתכלים על עצמם", ובכך הוא מגדיר בשורה אחת את הטרגדיה הקיומית של הדמויות בסדרה. הן לא מסוגלות להתבונן באמת על עצמן ביחס לאחרים, הן רואות את צורכי הזולת רק עד הרגע שבו אותם צרכים מתנגשים בצרכים שלהן, ואז הן נעשות עיוורות לחלוטין לצורכי הזולת. רגעי ההתנגשות הללו הם גם הרגעים בהם בדרך כלל יורדת מפני גיבורי הסדרה המסכה שהם מציגים כלפי חוץ של אכפתיות יותר ממה שאכפת, או של כבוד כשאין באמת כבוד, וזה עצוב ומצחיק כאחד לצפות בהם כשהם נאלצים לעטות אותה שוב ולהמשיך בהצגה כדי לשמור על כבודם האבוד.

הדמויות בסדרה לא מתפתחות הרבה, ולא עוברות תהליכים פנימיים, הן נשארות בסוף העונה מי שהן היו בתחילתה, וגם אם לעתים הן היו רוצות להתפתח ולפרוץ את גבולותיהן, הן בדרך כלל מוצאות את עצמן חוזרות לאזור הנוחות והביטחון שלהן מהר מאוד, לא משנה עד כמה מעורער הוא מלכתחילה. יהיו אולי שיגידו שחוסר ההתפתחות הפנימית של הדמויות נוגד את הדרישות שסדרת טלוויזיה טובה אמורה לספק, אך כמי שחובבת את ז'אנר הסלייס אוף לייף באופן כללי, מצאתי את הכליאה של הדמויות בתוך עצמן ובתוך עברן מאוד אמינה.

זו אולי לא סדרה לכל אחד, ולא כל אחד ימצא אותה מצחיקה, אך אני חושבת שמי שמסתכל על הדמויות ומזהה בהן את המציאות סביבו ייהנה מאוד, ואני אישית הייתי שמחה לראות את הדמויות ממשיכות בהצגה לעונה נוספת.

הסדרה 'מייקל'  משודרת החל מה-13.9 בימי חמישי ב-22:00 ב-yes COMEDY, ו וזמינה בכל עת ב-yes VOD. הסדרה תשודר גם ב-STINGTV.

אולי יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.